היות והרשומה המקורית פרשה כנפיה ונעלמה, מצורף להלן השיחזור. על מסלול הטיול כולו ניתן לקרוא כאן

טסנו מלה פז לאויוני. תכננו להתארגן ליום המחרת ולצאת ליומיים טיול. מפגש מקרי עם גילה שינה את התוכנית, גילה ובעלה הגיעו יום לפנינו ליויוני וארגנו סיור ליום המחרת, כאשר הגיעו למחרת לסוכנות הסתבר שהטיול בוטל מחוסר משתתפים. גילה יצאה לחפש מועמדים חדשים לטיול, ואנו שרק נחתנו היינו הקורבן. בלי לשאול שאלות ומתוך אמון הצטרפנו אליהם ויצאנו לטיול מיידית, הספקנו לקנות מים, לארגן תרמיל ולהפקיד את השני, ולהודיע לילדים, שלא ידאגו להורים שנעלמים מהשטח.

הג'יפ מסתובב בעיר מעמיס מזון וציוד. לאחר כשעה של סיבובים ברחובות המאובקים יוצאים לדרך. ראשית אל שורת קטרי הרכבות העתיקים המחלידים להם בבית העלמין לקטרים עתיקים. מובן שאיננו מקבלים הסבר, נראה שקטרים אלו עבדו לטובת המכרות באזור והושבתו עם השבתת הקווים.

מצטרפים לטיול זוג צעיר מאנגליה וביחד אנו חבורה של שישה. עצירה ראשונה בשוק קטן. כעת ניתן לנסוע לסאלאר ואכן הנהג יוצא בדהרה במסלול האבק השחוק אשר אט אט הופך לבן וקשה כיאות לאגם מלח שהתייבש. הנהג אומר שעובי המלח יכול להגיע לשבע עשרה מטרים. עצירה ראשונה ליד מלון המלח שהפך למוזיאון, על גבעת מלח מתנוססים דגלים רבים וביניהם גם דגל התכלת לבן שלנו וקבוצת תרמילאים מצטלמת עם הדגל. סדרה של ערימות מלח משמשות כבסיס ראשון לצילומי יחיד וקבוצה. למוזיאון איננו נכנסים.

מתחילים בנסיעה לעומק הסאלאר, מולנו קבוצת אופנועים דוהרת מהסלאר החוצה, מראה מרשים.

לאחר דהירה בשטח הלבן לבן ובוהק חונים באי הקקטוסים,

אי של אדמה וסלע המבצבץ מאגם הקרח ועליו צומחים קקטוסי ענק המשמשים רקע נפלא לצילום.

סיור באי לאחר שנפרדים משלושים בוליביאן, הנהג פורש את ארוחת הצהרים שהגיעה ארוזה מהעיר.

מחבקת הקקטוסים

ויש גם מי ששואלת למה

לאחר הארוחה הטעימה זמן השעשועים,

והכוונה כמובן לצילומים המפורסמים כאשר הסאלאר הלבן מעוות את הפרופורציות

וניתן להצטלם כשאתה שולף את רעייתך מהכובע

או שהיא מועכת ומכווצת אותך ליצור גמדי קטנטן.

הזמן חולף בשעשועים ובחיפוש אפשרויות לצילום עם בקבוק יין פרואני מקורי

או בקבוק קוקה קולה שהופך לענק ועוד כיד הדמיון.

בתום השעשועים דוהרים בשבילים הלבנים לעבר השקיעה ולמלון המלח בשולי הסאלאר. המלון עשוי ממלח, בלוקים ממלח, טיח ממלח, שולחנות מלח ואפילו המיטות ממלח. זוכים לחדר פרטי שמואר באור חלוש של חשמל סולרי, השרותים בחוץ, על מקלחת עדיף לא לחשוב. ארוחת הערב סבירה וארבעת הישראלים לומדים לשחק ״יניב״, כאשר המדריכים הם האנגלים שלמדו ממטייל ישראלי.

ארוחת בוקר צנועה ויוצאים לדרך, נוסעים לכיוון הגבול ומצטלמים על רקע הר געש על מסילת הרכבת שנראית כמובילה לשום מקום, ובהמשך לתצפית על הר הגעש הפעיל. מרחקים גדולים מאוד, לבסוף זוכים להביט על ההר המעשן ועל צורות סלעים המהוות תפאורה מצויינת לצילומים, טחב ירוק מכסה חלק מהסלעים. נוסעים לעבר הלגונות.

בלגונה הראשונה ארוחת הצהרים, וקבוצת פלמינגו הקטנה משמשת רקע מצויין לצילומים. הנסיעה נמשכת מלגונה ללגונה האחת שונה מרעותה בצבעיה ונופיה ובמספר הפלמינגו ההולך וגדל. הלגונה האחרונה לגונה קולורדה, אשר צבעיה הם לבן ובורדו חזק והפלמינגו ורודים יותר עקב האצה האדומה החיה במים. בדרך בקור המחריד עוצרים באזור שבו הרוח עיצבה את תצורות סלעי הלבה, העיצוב הבולט הוא הפטריה המפורסמת.

נוסעים לגבול השמורה, נפרדים מ150 בוליביאן לאדם, ונכנסים לבניין חרב שישמש ללינת לילה. לחדר משותף. אין מקלחת, את האסלה שוטפים עם מים מחבית. הקרה מתגברת, השמועה מדברת על מינוס שבע עשרה מעלות בחוץ, הקור מחריד, תאורה קטנה מעל שולחן האוכל, מטעמיה של האינדיאנית אינם זוכים לביקורת טובה אך זה מה שיש. מתארגנים לשינה נארזים בשמיכות ובשקשים ונרדמים, עד להשכמה המוקדמת מאוד.

ארוחת הבוקר לא זוכה לשבחים ואנו יוצאים בנסיעה קצרה לגייזרים ונביעת המים החמים לבריכה קטנה כשהאמיצים מתפשטים ומשכשכים בתוכה ואנו הפחות אמיצים משכשכים רגלינו.

מבט על המרחצאות הגבעות אינן מצמחות דבר בגלל הגובה הרב בו אנו נמצאים

ממשיכים ללגונה ורדה, לתוכה משתקף הר געש חרוטי, אומרים שבשעה מאוחרת יותר צבעיה הירוקים מדהימים.

נוסעים מספר דקות לגבול צ׳ילה. צריף רעוע ודגל מסמנים את הגבול, נפרדים מחברינו הבריטים הממשיכים לארגנטינה.

מתחילה הדרך הארוכה חזרה לאויוני ללא עצירות מיוחדות, למעט עצירה נוספת למבט על לגונה קולורדה והמוני הפלמינגו בתוכה.

עוצרים כמובן לארוחת צהרים ויוצאים לדרך בשבילי עפר , חולפים על פני המקום בו נהרגו מטיילות ישראליות ומצטערים לאחר מעשה שלא עצרנו לכבד את זכרן. הנהג מצטלב . שמתי לב שהוא הצטלב מספר פעמים בדרך ייתכן שלזכרם של ההרוגים בסלאר.

חוזרים לאויוני, ומתכוננים לטיסה למחרת אל רורהנבאנקה להרפתקת האמזונס.

מסקנה: מקום מופלא, היום השלישי די מיותר וחבל לשלם על כניסה לשמורה שאינה מוסיפה הרבה.

קצת מידע על הסאלאר מויקיפדיה

סאלאר דה אויוניספרדית: Salar de Uyuni או Salar de Tunupa; "מדבר המלח של אויוני") הוא מדבר מלח בדרום-מערב בוליביה. שטחו‏[1]10,582 קמ"ר, והוא מדבר המלח הגדול בעולם. סלאר דה אויוני מהווה חלק מרכס הרי האנדים, וגובהו כ-3,650 מ' מעל פני הים.

לפני כ-40,000 שנה היה המדבר חלק מאגם מינצ'ין הפרהיסטורי. כשיבש האגם, נותרו ממנו שני אגמים קטנים - פּוּפּוֹ ואוּרוּ אוּרוּ, ושני מדבריות מלח - אויוני וקוֹיפָּאסָה.

עומק המלח בשכבה העליונה של המדבר כ-10 מטר, ועומקו הכולל מוערך בכ-120 מטרים. לפי ההערכות, מכיל מדבר המלח של אויוני כ-10 מיליארד טונות של מלח. תעשיית המלח כורה בַּמדבר כ-25 אלף טונות של מלח בשנה, באמצעות קואופרטיב קולצ'אני. בנוסף, מכיל מדבר המלח גם הליט וגבס.

בלב המדבר שוכן "אי" אדמה המכונה איסלה דל פסקדוספרדית: "אי הדג"), בו גדלים קקטוסים המתנשאים לגובה של 10 מ'. מדי נובמבר פוקדים את הלגונות הפזורות במדבר להקות של פלמינגו.

המדבר מהווה יעד תיירותי, ונערכים בו סיורים היוצאים מהעיירה אויוני השוכנת בפאתיו. בלב המדבר הוקם בית מלון עשוי לבני מלח, המשמש בעיקר תיירים הפוקדים את האזור.

מי שמעוניין לראות את כל טיולנו בבוליביה ופרו יכול להיכנס לקבוצות “פרו” “בוליביה” מצד שמאל של המסך ולשייט בין הרשומות.