אז הגענו בשלום לפוארטו מונט ולעת ערב אנחנו משתכנים במלון חביב. למחר מתכננים נסיעה אל האי צ'ילואה. בבוקר נהנים ממנוחה ולא ממהרים לצאת, אח"כ, טועים קצת בדרך והלו"ז קצת משתבש.
הנסיעה לאורך החוף, נעימה ונופית, אך מסתבר שפיספסנו נקודת יציאה אל הכביש המהיר, ואנו על דרך עפר שמאריכה את דרכנו. לדרכי עפר אנחנו רגילים ולטנדר שלנו אין בעיה לנסוע בדרך כזו, אז קדימה לדרך.
לאחר נסיעה של עשרות קילומטרים, מגיעים אל המעבורת, מספרים שהתנגדות בעלי המעבורות משבשת בניית גשר ונתיב תנועה מהיר אל האי. הנוסעים בכביש מנותבים אל המזח הבא אליו תגיע מעבורת. קיימים מספר מזחים לטעינת מכוניות.
האי צ'ילואה, הוא העיקרי מתוך קבוצת איים. אי ירוק שמזכיר לי משום מה את אירלנד, כרי דשא וגבעות נמוכות. תושבי האי מתפרנסים מחקלאות ומדייג באוקיינוס השקט, ובחוות לגידול הסלמון הרבות שבאזור.
ברקע העיר אנקוד, המושכת אליה תיירים בעיקר אל מושבת הפינגווינים הסמוכה
הגעת הפינגווינים אל האיים לצורך גידול הדור הבא מתחילה כנראה בסביבות חודש דצמבר, ועד אז אין הרבה פינגווינים על האיים. אבל אנחנו כבר באזור אז יוצאים לשייט, לצפות במעט הפינגווינים ובעופות אחרים החיים בשמורה.
על החוף החולי עומדת עגלות גבוהות בהן משתמשים כדי להעביר את התיירים אל סירות המנוע, שאינן יכולות להתקרב.
עם תחילת השייט, פוגשים שני שקנאים אחד מהם מייבש את כנפיו.
וקבוצה גדולה של קורמורנים
ועוד אחת
היות ואינני מצוייד במצלמה איכותית, אני נאלץ להסתפק בצילומים פחות טובים של הפינגווינים. אבל לפחות ראינו את הפינגווינים הבודדים שנותרו על האי. הניחוש שלי שהם זקנים או חולים ואינם מסוגלים לעזוב את האי.
בשמורה זו מתקיימות אוכלוסיות פינגווינים משני סוגים. פינגווין מסוג הומבולדט, ופינגווין מסוג מגלן. בחוברת ההסבר כתוב שזהו המקום היחיד בדרום אמריקה בו מתקיימים שני זנים זה לצד זה.
ניסיתי להבדיל ללא הצלחה בין המינים, אז הפינגווינים שבצילו הם אחד משני המינים. למזלנו כבר ראינו מספיק פינגווינים בארגנטינה כך שהאכזבה לא הייתה גדולה
אבל מבין כל הפינגווינים שראינו, הן בארגנטינה והן בצ'ילה
לא ראינו פינגווין
מקסים יותר מפינגי שלנו, שנולד בפונטה ארנס ועשה עלייה לישראל, כדי לחבור לנועמיקו שלנו שציפה לו בארץ בקוצר רוח
שהצטלם למזכרת על החוף ואף הסכים לככב בשלט ההסבר של השמורה,
המדריך בסירה מסב את ליבנו לציפור זו או אחרת, את השמות אינני זוכר
אבל המופעים שהם מציגים לפנינו ראויים לצילום
ממש קמיקזות
ושוב המדריך מסב את תשומת ליבנו לקבוצת קורמורנים מלכותיים, בעלי ציצית העוסקים להנאתם בדייג, או סתם בטבילת צהריים
בדרך חזרה ליבשת, קבוצת פרות חולקת איתנו את הדרך.
בוקר המחרת, יום הפרידה מפוארטו מונט והטיסה לסנטיאגו. ראשית מחזירים את הטנדר לסוכנות ההשכרה, הצמודה ממש למלון. הקטור אינו מקבל בעין יפה את העובדה שעליו להחזיר לנו כמאה דולר, מחיר תיקון הדרך. היות ואינו דובר אנגלית ואנו איננו דוברים ספרדית, הוא מגייס לקוח דובר אנגלית, שישמש כמתווך וכשופט. מסתבר שהשופט עובר מהר מאוד לצידנו ומשתכנע שעלות התיקון היא על החברה, ומכאן לאחר משא ומתן קצר, בו אנו מסרבים לכל הצעת פשרה, מוחזר לנו הסכום במלואו. כעת לו נותר לנו אלא לגשת לשוק הדגים המפורסם של העיר, בכוונתו לסעוד שם.
השוק מרשים בגודלו ובמבנהו היושב על החוף, אך האוכלוסיות האומללות של דגי הים, הצדפות והשרצים, הגוססים לאיטם על הדלפקים, חלקם נזרקים במקום למים רותחים
ממש מוציאים את החשק למשהו בשרי
שרשראות הקרביים, הביצים או השד יודע מה שתלויות ומתייבשות וריחן הנורא נישא למרחוק מרחיקות אותנו מהשוק לטובת דוכני מזכרות חביבים יותר
צילום אחרון למזכרת על הטיילת הארוכה של העיר.
סוף סוף , פוגשים ישראלים דוברי עברית, עובדים במערכות טיהור מים מטעם חברה ישראלית, נהנים מהתלהבותי לשוחח סוף סוף בעברית ומספרים באריכות על עיסוקם ועל החיים בצ'ילה, הרחק מהמשפחה שנשארה בארץ. הם מאוד מעריכים את יכולתנו להיסתדר ללא ידיעת השפה, ובכלל אנשים המשוטטים בטיול עצמאי במקומות המרוחקים. נחמד לשמוע. נפרדים לשלום ויוצאים לנמל התעופה, כדי לטוס לסנטיאגו. על כך ברשומה הבאה.
