הסתיים הביקור בטורס דל פיינה , ואנו חוזרים לפונטה ארנאס למספר ימי מנוחה. פונטה ארנאס נחשבת לעיר הדרומית ביותר בצ'ילה, דרומית לה יותר אושוויה, המשתייכת לארגנטינה. מרחק של כ200 ק"מ בקו אוירי, אך משך הנסיעה באוטובוס כשלוש עשרה שעות, והטיסה יקרה מאוד. אז מוותרים. גם בהודו הגענו כמעט עד השפיץ, אך נאלצנו לוותר, עקב בעיית בריאות קלה. מכאן נטוס לפוארטו מונט שבמרכז צ'ילי, כדי להתארגן ולצאת לחוויה המסעירה של הקרטרה אוסטרל. על הטיול בקרטרה בפרק הבא. על מפת צ'ילה, ניתן לראות את המדינה הנקניקית הארוכה מאוד והצרה מאוד. למעשה כמעט ואין אפשרות יבשתית נוחה לחבר בין הצפון לדרום, וכפי שתראו בהמשך, בתיאור הקרטרה אוסטרל, כדי לרדת דרומה מפוארטו מונט, יש לשוט בשלוש מעבורות, ולנסוע בדרכי העפר של הקרטרה אוסטרל, עד אוהיגינס ומשם למעשה מסתיימת לא ניתן להמשיך עוד דרומה בתחבורה יבשתית. מעבר להרי האנדים שוכנת במלוא גודלה ארגנטינה, מדינה יפה לא פחות. ומצפון בוליביה ופרו הראויות גם הן לביקור ארוך.

ואחזור להמשך העלילה. מגיעים בשעת לילה לפונטה ארנס, ומוסעים ע״י נהג מונית שמתעקש תמורת 2000 פזו, (4 דולר) להסיע אותנו בכל העיר במקום לנסוע בלוק אחד למלון שלנו. המלון קטן וחביב Vientos del patagonia, ממוקם כברת דרך קצרה מהפלאזה דל ארמאס הריקה לגמרי בשעת לילה מאוחרת.

בהמשך מסתבר כי אינה שוקקת חיים גם ביום. בכיכר המרכזית יש פסל מפורסם שאת רגלו של האינדיאני הממוקם עליו מלטפים כולם, כנראה מבטיח איזו ברכה.

גם שני גנרלים של הצי, מלווים בפמליה גדולה הכוללת את עיתונאי החצר, מצטלמים שם. מחר או מחרתיים יתקיים יום הצבא, שבמהלכו יהיה מצעד צבאי. אותנו זה לא מעניין, שבענו מצעדים וצבאות. החיילים כאן, בעיקר הקצינים נראים כמו חיילי שוקולדה, יש המתהדרים במגפים עם דורבנות, ואחרים עם חרבות.

דוכנים קטנים לממכר שטויות תיירותיות וזהו.

נוסעים בקולקטיבו (מונית שרות) לזונה פרנקה האזור החופשי ממע"מ. מאחד המדפים קורץ אלינו פינגווין כחול, עם מקור כתום וציצה מולבנת (מי אמר שבעונה זו אין פינגווינים בצ'ילה). הוא שמע על נועמיקו שלנו בן השבעה חודשים ומבקש יפה שנאמץ אותו ואת חברו הענק המתנפח, וניקח אותם למולדתנו, אל נועמיקו. הם זוכים לשמות פינגי ופינגו ומצטרפים אלינו למסע. קונים גם תרמיל גב, ושכמיות טובות להגנה מהגשם, שהלוואי ולא נזדקק.

בזונה פרנקה יש שני סופרמרקטים ענקיים, עמוסים בכל טוב, אוכל בגדים, צעצועים ועוד. אחד מהסופרמרקטים נקרא 'אבו גוש' , הבנתי שאבו גוש הוא ראש הקהילה הפלשתינאית.

ערב יום העצמאות הצילאני רחובות ריקים רוב המסעדות סגורות, רק רחוב אחד הומה קצת חיים, אוהיגינס, בו מסעדה נעימה בשם לה לונה שמספקת מאפה שרימפסים חריף מעולה, יחד עם פיסקו סאאואר (שמפיל אותך לקרשים) וצלי כבש חסר דמיון

אוירה נעימה, הריקנות מאפיינת את התקופה, למרות שערב יום העצמאות היום (שלהם)

קצת ממראות העיר השוכנת על מיצרי מגלן. ב-21 לאוקטובר 1520 נכנס הצי הקטן של פרדיננד מגלן למיצר ימי בין הקצה הדרומי של יבשת אמריקה הדרומית לאיים הרבים שבאזור. אורכו של המיצר הוא כ- 570 ק"מ ורוחבו בנקודה הכי צרה הוא רק 2 ק"מ. לאחר חציית המיצר נכנס הצי לאוקיינוס רחב ידיים ושקט. בגלל הניגוד הרב שבין המיצר הסוער, לשקט ששרר אחריו קרא מגלן לאוקיינוס החדש שהתגלה בשם האוקיינוס השקט.

 על מזח אחר מתגלה קבוצה של עופות ים, לא קרובים מספיק כדי לזהותם (לדעתי קורמורן מלכותי). בכלל הטיול הזה מספק פחות הזדמנויות לצפייה בבעלי החיים והעופות הימיים, בטיולנו הקודם הגענו אל שוק הדגים בולדיביה (גם כן צ'ילה) וזכינו לחוויה מהממת בשוק הדגים.

כאשר מטפסים ברחובות התלולים מגיעים לנקודת תצפית המספקת מבט על ועל מיצרי מגלן.

למחרת יוצאים במונית לרזרבה פורסטאל מגלן, ומתאכזבים שהשמורה סגורה, אולי בגלל כמות השלג שמונעת צעידה בטוחה בשבילים ואולי בגלל יום העצבנות. הנהג מציע להביא אותנו לאתר סקי נחמד קרוב, ושם אנו צועדים קצת לצד החורש העבות, ושותים קפה במרפסת, ביום בהיר וקריר.

הנוף המושלג שווה את הביקור, אם כי מצער שלא נוכל לצפות אל מיצרי מגלן ממרום השמורה.

ואני אפילו מצליח לתפוס בז במעופו, אם כי בכיוון הלא נכון.

ונוסעים אל בית העלמין של העיר שאינו קודר כלל וכלל ובו קבורים אישים ידועים מהאזור. אחוזות קבר משפחתיות חלקם כמעט ארמונות ואחרות צנועות יותר ואפילו קברי מגירה.

אני דווקא נהנה להביט על החלקות הקטנות, והצבעוניות, המטופחות בפרחי פלסטיק. קבורים כאן אישים ידועים שתרמו רבות לפיתוח השפיץ של דרום אמריקה. יש מפה שמובילה לקברים או אחוזות הקבר המשפחתיות שלהם. אך לי השמות אינם אומרים דבר.

ריבוי הכלבים המשוטטים הרובצים ברחובות ממש מדאיג, ביניהן כלבי ענק, זאבים וכד', אבל הם נראים רגועים וכנראה יש להם רק דאגה אחת, מניין תגיע הארוחה הבאה. הכלב כחול העיניים שבתמונה מיצמץ בכל פעם שניסיתי לצלם, לבסוף התייאשתי.

העיר כאמור חסרת ייחוד, צבעי הפסטל שחוקים, הרחובות סתמיים לא מטופלים וגם הכיכר המרכזית די פשוטה. בערב שוב ברחוב אוהיגינס, מעט מסעדות פתוחות, בוחרים בזו שמלאה יחסית שמה jeku . אחרי ארוחת הצהרים המאולתרת שאכלנו בחדר, הופתענו ע"י בעלי המלון באמפנדות בשר טריות וטעימות. ולכן אנו מגיעים למסעדה די מלאים, ושבעים. ממש מחווה נחמדה, של הזוג הצ'ילאני שכל התקשור שלנו איתם הוא בשפת הסימנים ובשברי ספרדית (מצדנו) ושברי אנגלית (מצידם).

בוחרים במנה אחת של סביצ'ה סלמון מוצלח ודג אחר הרבה פחות מוצלח. הסביצ'ה מוגש בגביע עמוק עם תוספת בצל כרוב ופלפלים. את המנה מלווה בקבוק יין צילאני לבן שמשאיר אותנו די מסובבים. סביצ'ה הוא דג או פרות ים, ללא מבושלים, המוחמצים בלימון ובתבלינים אחרים. לצערנו, לא מגיע לרמת הסביצ'ה הזכור לטוב מפרו, שהוגש בהרבה דמיון, וצבע עם רטבים מעניינים.

מקנחים במנה המומלצת של טירמיסו וקרם ברולה ויוצאים אל הלילה הקריר, אל הרחובות הריקים ואל המיטה החמה. ארוחת בוקר פשוטה אותה משדרגים בעגבניה ומלפפון שקנינו (בסופרים כאן המבחר עלוב והמחירים גבוהים) ונס קפה שלנו (שלהם נורא, לא יכולים לייבא מקולומביה?). מונית לנמל התעופה, ממריאים לפוארטו מונט. העיר הנמצאת פחות או יותר במרכז צ'ילה, באזור מאוד ירוק, על שפת האוקיינוס השקט. נחזור אליה מאוחר יותר, מגמת פנינו היא פוארטו וראס, עיירה שהוקמה ע"י מתיישבים גרמנים ונראית כבונבוניירה קטנה על שפת אגם. טעינו בבחירת המלון, ההמלצות בTripadvisor יכולות להטעות לפעמים, מלון Compass del sur, בנוי עץ ובלילה כל המבנה חורק, עד שאחרון הדיירים הולך לישון. החדרים אינם מחוממים והחוויה פחות מתאימה לנו. מסתכלים מהחלון אל המלון החביב הניבט אלינו וממהרים לעבור אליו אחרי לילה קפוא.

הציפורים שעל גג המלון, צווחניות עד מאוד ומי שיביט בעיון בצילום יראה שיש כאן ארבע ציפורים.

יש כאן סגירת מעגל קטנה, כי את הציפורים הצווחניות שמעתי לפני מספר שנים, מתוך צמרות העצים באל קלפטה. אפילו צילמתי את השלט. אך הן לא הועילו בטובן להופיע, והנה לאחר מספר שנים זכינו לראות את האיביס.

מטרתנו היא לשכור רכב (טנדר או דומה) ולצאת לשבעה ימים אל הקרטרה אוסטרל. בינתיים מסתבר שכל הצ'ילאנים חוגגים את יום העצמאות, את יום הצבא, את יום הילדים ועוד מוסיפים לכך את שבת וראשון, ולמעשה אין עם מי לדבר. בסופו של דבר מסתדרים, שוכרים טנדר, ובבוקר המחרת יוצאים לדרך המדהימה על כביש 7 (אצלנו אפילו על מפות לא מסמנים דרך כזאת), היורדת דרומה. ועל כך כמובן בהמשך מפורט. בצילום המעבורת הראשונה מבין שלוש מעבורות שנצטרך לשוט בהן דרומה.