על מפה המצורפת, ניתן לראות את כל הדרך, הנקראת קרטרה אוסטרל, מפוארטו מונט (puerto montt) ועד ויה אוהיגינס. (Villa Ohiggins). דרכנו שלנו הסתיימה בויה סרו קסטיאו (Villa Cerro Castillo), ומשם חזרנו את כל הדרך הארוכה לפוארטו מונט. הרשומה הזו מתחילה עם שחר כאשר אנו יוצאים מסנטה לוצ'יה הקפואה דרומה.
בוקר המחרת יוצאים לכיוון הפארק הלאומי קאולאט (Queulat), בכוונה לצעוד אל הקרחון התלוי. דרך יפה בתוך יער לאורך אגם ריזופטרון. על דרך העפר אין הרבה נקודות עצירה ואני שמח כשמצאתי נקודת כניסה אל חניון קטן על שפת האגם.
ולאחר מכן מגיעים לפיורד ובקצהו פורטו פויאפי. לאחר נסיעה לאורך הפיורד מגיעים לשמורה. נפרדים מ8000 פזו ומתחילים את הטיפוס לקרחון המרוחק 3.3 קמ. המסלול הארוך מבין המסלולים. אני מחשב שנגיע תןך 30 עד 50 דקות, אך הדרך המטפסת בתוך יער עבות ממש,
נמשכת ונמשכת ומגיעה אל סופה רק לאחר כשעה ועשרים דקות.
עוד לפני הגעתנו לתצפית כבר שומעים את הקרחון רועם מרעיד את כל העמק כאשר גושי ענק נפרדים ממנו ונופלים מטה.
כאשר מגיעים אל היעד מתאכזבים קצת מנקודת התצפית שעדיין מרוחקת מרחק רב מהקרחון.
אבל זה מה יש ומתארגנים לצילומים ולנסיעת המשך ארוכה דרומה.
כשאנחנו יוצאים לטיול ארוך, חלק מהבית נלווה אלינו תמיד ווהכוונה למיני אוכל ומאפה שמנעימים את חיכנו ומזכירים את הטוב שמחכה בבית. ראשית עוגיות הגרנולה המדהימות שמיכל מכינה. אך גם מיני מאפה מלוחים כגון הכעכים הטעימים והיקרים של אבאדי, שאת סודם אני מתכוון לפצח בקרוב. אולי בעזרת המחמצת שעליה אני מתכוון לספר בהמשך. בכל אופן כעך אחד לפחות זכה להצטלם מול הקרחון המתנפץ חבל שהתצלום לא הצליח, אחרת יכולתי למכור להם רעיון לפרסומת. לא שהם צריכים את זה. כמו הפרסומת לשוקולד פרה שהצטלמה עם תרמילאים ישראלים בכל מיני נקודות אקזוטיות בעולם.
לאחר הקטע הצילומי מתחילים לרדת תחת לחץ זמן,
ציפור חביבה ממתינה לנו בחנייה ומוכנה לדגמן פוזות למצלמה.
קויאקה הרחוקה מצפה לנו, ואנו מגיעים בחשיכה ונכנסים למלון הראשון שרואים (87) דולר. לוס נירס, חביב קצת מזדקן, אליו צמודה מסעדה ואנו נהנים ממנה מצויינת של סלמון שגדל בבריכות שבפיורדים, ברוטב שרימפסים, ומנת סביצה גם היא מסלמון, אך היא פחות מוצלחת. כעת עלינו לבחור ולהחליט על המשך דרכנו. ההחלטה נופלת על נסיעה למקום הנקרא סרו קסטיאו, המרוחק כ100 ק"מ. נופי הדרך ממשיכים לככב. הרים, אגמים ופסגות מושלגות, ולמרבה ההפתעה כביש סלול לאורך כל הדרך, נהדר. הרכב מתחיל לחרוק ואני בדעה שיש בעיית ברקסים קלה ולא מתרגש יותר מדי.
מתלהבים מאוד כאשר מגיעים לאגם קפוא, ועוצרים לצילומים
גם פינגי של נועם מתלהב ומשתתף בחגיגה
נהנית ממשחק בכדורי שלג, וכל זמן שאינה משליכה אותם עלי אני שותף להנאתה.
הדרך נמשכת לכיוון סרו קסטיאו והנופים המושלגים מדהימים אותנו, אנשי הנגב הצחיח.
ערמות הקרח לצידי הכביש הופכות גבוהות יותר, ולעיתים אף תופסות חלק מהמסלול. הדבר המפחיד ביותר, באמת מדאיג, הוא מפולות הסלעים שעל הכביש (לא צילמתי). צריך לזגזק בין הסלעים שעל הכביש, כאשר ברור לשהסלע הניתק הבא יכול ליפול עלינו, במקרה הטוב לגרום נזק שיעלה הרבה כסף, ובמקרה הגרוע , עדיף לא לחשוב.
מגיעים לנקודת תצפית, ממנה הכביש יורד אל העיירה.
מובן שגולת הכותרת היא הצוקים הנישאים דמויי הטירה הימי ביינימית.
ועוד מבט מקרוב יותר. הצוקים האלה מאתגרים מטפסי הרים ובעונת הקיץ מגיעים לכאן הרבה מטפסי הרים. כמו כן יש כאן מסלול טרקים משגע, שאינו נגיש בעונה זו.
מתחילים את הדרך חזרה לקויאיקה, והחריקות של הרכב מתעצמות, אני עדיין חושב שזה עניין של ברקסים (לא מבין הרבה במכונאות), ושוב ההשגחה העליונה של המטיילים עובדת בשבילנו (זו שדאגה לנו למזג אויר מקסים לכל אורך הטיול), ורק כאשר מגיעים לקויהאיקה, אני נאלץ לעצור את הרכב ולפתוח מכסה מנוע, מה שמתגלה לעיני הוא שאחת מהרצועות שחוקה לחלוטין וכמעט קרועה. ושוב למזלנו, דובר האנגלית היחיד בעיר, חולף לידנו ומוביל אותנו למוסך Nissan המרוחק לא יותר מ200 מטר מאיתנו. המוסך מצוחצח, מלא דוקטורים בחלוקים לבנים, דוברי ספרדית צחה שעטים אלינו עם יומני שרות, ובזריזות וביעילות דואגים להחלפת הרצועות. המחיר לא נורא בכלל ועל הויכוח עם חברת ההשכרה להחזרת הכסף אספר בהמשך. על הדרך חזרה (כ800 קילומטרים של דרך שרובה אינה סלול, ושייט בשלוש מעבורות), ועל מה שבדך, וכמובן על המשך הטיול (האי צ'ילואה, סנטיאגו, וולפאראיסו), ברשומה הבאה.
קראתי בצער על מותה של צעירה ישראלית, בת 22, קצינה בצה"ל ובוגרת תלפיות, בטרק בסרו קסטיאו, המקום היפה והמסוכן. יהי זכרה ברוך. 12.01.2014
.jpeg?width=64&height=64)
.jpeg?width=818&height=1604)
.jpeg?width=818&height=1604)
