הרשומה הקודמת (כאן) סיפרה על תחילת הטיול, הנחיתה בסנטיאגו, הטיסה לדרום והנסיעה אל השמורה המופלאה, הטורס דל פיינה (Torres del paine). אגב זכינו לכבוד שעל דלת הכניסה לאינפורמיישן, יש מכתב אזהרה בעברית מטעם משרד החוץ, הנוגע להתנהגות המטיילים, ודרישה לא לשרוף עוד יערות (כאילו שנשארו). וכעת סיפור השייט אל הקרחון גריי. אחד מהיעדים היפים ביותר בתוך פארק טורס דל פיינה הוא הקרחון גריי (Glacier grey), הגדול ביותר באזור, על פי אחד המקורות שקראתי רוחבו 6 קילומטר, המדריך בספינה אמר 2 קילומטר, וגובהו 30 מטר . שמו ניתן לו על שם צבע המים וצבעי הקרחון המעורבים בגווני כחול מדהימים. מסת הקרח, אליה משתייך הקרחון, מהווה את העתודה השלישית בעולם למים מתוקים, אחרי אנטרקטיקה וגרינלנד. ניתן לחזות בו, אם כי בקצב הרבה יותר נמוך מאשר בפריטו מורנו הקרחון הידוע בעולם, בהתפרקות גושי הקרח מהמסה המרכזית. ניתן להגיע אליו גם בטרק לחלקו המערבי של הפארק. אך ניתן גם לשוט אליו בימים יפים בסירות קיאק ואף לנחות אל האי המחלק את הקרחון לשניים. אנחנו, חובבי טרקים, נאלצנו עקב עונת השנה שאינה מאפשרת יציאות לטרק, לצאת לשייט. יקר (100 דולר לאדם - הנחה של טרום עונה) אבל שווה.
בבוקר יוצאים לשיט אל הקרחון. לקיום השיט נדרשים ראשית תנאי מזג אויר מתאימים ושנית מינימום של 8 אנשים. למרות דלילות האוכלוסיה הצליחו לקושש מהמלונות בסביבה קבוצה של 12 איש. ראשית נוסעים כברת דרך קצרה, אח״כ צועדים. כמה מאות מטרים על קרקעית האגם היבשה. בדרך חוצים גשר מתנדנד שהעומס המכסימלי המותר עליו הוא 6 אנשים. צועדים עד שמגיעים למזח מתנדנד גם הוא וצועדים עליו לעבר סירת מנוע שמשיטה אותנו מרחק קצר אל הספינה.
שיט קצר בסירת מנוע אל הספינה, כולנו עם אפודי מגן, אך לא מוגנים מהקור הצורב
תחילת השיט אינה מבשרת רבות, הקור על הסיפון העליון נושך. אט אט מתחילים להתגלות הקרחונים במגוון צורותיהם וגווני הכחול ירוק.
אט אט מתחילים להתגלות הקרחונים הצפים שהתנתקו מהקרחון הגדול
נקודת המבט של הקפטן אל היעד
כאשר מתקרבים יותר מבינים שהקרחון מחולק לשני חלקים, ביניהם אי ששייטי הקיאקים יכולים לעלות אליו
וכעת מגיע תורם של גושי הקרח הצפים, הקפטן צריך לנווט בזהירות, זוכרים את טיטאניק
עדיין מבט מרחוק אך מתחיל לספק מידע על החוויה הצפויה
יופיים של הקרחונים מוציא לחחלל האויר הקפוא קריאות התפעלות ומצלמות מתקתקות בקצב,
מיכל עם האייפד ואני עם המצלמה, ועם הנייד
בגלל אמצעי התקשורת המגוונים, אני משתמש המון בצילום בסלולארי. כך שמדי ערב (בדרך כלל יש בבתי המלון WIFI חופשי), אני מספק לחברי ומשפחתי, באמצעות הפייסבוק, שלל תמונות משלל היום.
עוד ועוד קריאות התפעלות ככל שמתקרבים לחומת הקרחון שגובהה מוערך ב30 מטר
מבט פנורמי אל שדה הקרח, זהו רק חלק אחד מהקרחון הענק, האי משמאל מחלק את הקרחון
מרהיב במיוחד הוא קרחון צף נמוך בצבעי ירוק כחול המעוצב ומפוסל בצורות מדהימות.
הספינה מתקרבת אליו עד למרחק נגיעה ואפילו נוגחת בו באיטיות. אחד מאנשי הצוות שובר ממנו חתיכה קטנה ומעביר בין השטים, אפילו שזה קרחון שאמור להתמוסס, נראה לי כמו עבירה חמורה וזלזול בטבע. כה יפה הוא הקרחון.
מובן שנדרש גם צילום משפחתי למזכרת.
אחת מהבנות על הסיפון חוגגת יום הולדת, והחבר שאינו מפסיק לרגע לצלם אותה בשלל פוזות קפואות, מגיש לה עוגה וכולנו משתתפים בשמחה. ממשיכים לשוט אל עבר חלקו השני של הקרחון, מעבר לאי המחלק אותו, וכל קטע שהספינה חולפת על פניו מרשים לפחות כמו קודמו. החוויה מסתיימת בשיט חזרה וכל הפרוצדורה שתוארה רק הפוך. עייפים קצת מהצום מנסים לנוח ומייחלים לסוף הצום.
נפנוף של פרידה לשדה הקרח המרהיב ויוצאים חזרה, משך השיוט כולו הוא כשלוש שעות.
צלום אחרון למזכרת
בשורה טובה, מגיעים למלון ומתבשרים שהצוות בדק את תלונתנו ומצא שאנו ראויים לשדרוג אל החדרים הטובים באמת הצופים אל האגם (היה שווה להתקלח במים קרים ולקפוא מקור בלילה הקודם.
אנחנו לא רגילים לסטנדרט הזה, אפילו רצפת האמבטיה מחוממת
ומה שחשוב באמת הנוף הנהדר הנשקף מהמיטה
למרות הצום, אני לא מוותר על יציאה נוספת, אל קרקעית האגם היבשה המחכה להפשרת הקרחון. והנה, אינני לבד.
שלושה סוסים לבנים צועדים לכיווני
על הקרקעית היבשה צומח לפלא גוש צמחים, מתרומם במעט מעל פני הקרקע
אינני מהמצויידים במצלמות איכותיות, אז זה המקסימום.
למחרת ארוחת בוקר מצויינת , אתמול הפסדתי את ארוחת הבוקר בגלל הצום, היום אני אוכל פעמיים, ויוצא שבע וכבד. נפרדים מהצוות החביב ויוצאים לכיוון מרכז השמורה לעשות שם מסלול הליכה למפלים ולמיצפור. בדרך רצופת הסלעים הרכב עובר חוויה לא נעימה, מתגברים וממשיכים.
על המשך הטיול הנפלא ברשומה הבאה, ואם מישהו תוהה מיהו הפינגווין הכחלחל שבתמונה הראשית, ומה תפקידו בכח? גם על כך בהמשך
לסיכום 3 שבועות נהדרים בצ'ילה כאן
