את הימים שלאחר ראש השנה והחגים שאחריה אנחנו מבלים בדרך כלל בחו”ל. בעבר נסענו לתקופות ארוכות וכעת קיצרנו לשבועיים מסיבות משפחתיות.(על מסורת הטיולים אפשר לקרוא כאן). כשחבר חזר מטיול אופנועים בצפון יוון וסיפר בהתלהבות על הנופים, הדרכים, האוכל והאנשים, החלטנו לשנות את היעד הנבחר מפורטוגל ליוון. בטיולים של סוף עונה צריך לקוות להרבה מזל מצד מזג האויר, ואנחנו זכינו.
כך נראית תוכנית הטיול הראשונית שלנו לאחר איסוף מידע ממשפחה, חברים, מאתרים שונים, וגם מאתר למטייל שמספק בדרך כלל מידע, שמתאים למטיילים מסוגנו. התכנית בימים הראשונים תאמה את המציאות ובהמשך קצת ברחה. הזמננו לינות ל5 לילות ראשונים ובהמשך קיבלנו החלטות מדי יום להמשך טיולנו. דבר שאפשרי בהחלט בסוף עונה כשעונת התיירות מסתיימת, ורוב מוחלט של התיירים הם ישראלים שניצלו את תקופת החגים. תקציר המסלול – כאן.
אז ככה זה מתחיל. נחיתה באתונה ולקיחת הרכב השכור, הנציגה הנחמדה של אויס מנסה למכור לנו gps, אנו מסרבים בנימוס, ומה מסתבר כשאנחנו לוקחים את הרכב, שיש בו gps מובנה. לדעתי חשוב לשכור רכב מחברה שיש לה דוכן בתוך הטרמינל ולא להסתבך בתיאומים עם נציג שיאסוף אתכם ויביא לרכב. נסיעה ארוכה לכיוון וולוס, לומדים להכיר את שיטת כבישי האגרה שגובים סכום קטן, מדי מספר קילומטרים, מספק תעסוקה לתושבים, ומוציא מאיתנו כעשרים יורו.
קראנו המלצות רבות על Portaria, מטפסים אליה בדרך הררית צרה ונופית, מעל Volos, אך מסתבר שבאוקטובר הכפר שומם, מסתפקים בצילום ונוסעים לMakrinitsa הסמוכה, שעדיין נהנית מביקורי תיירים.
ברחוב הראשי שורת חנויות לתיירים ומסעדות ואנו מתמקמים כמובן במסעדה שבכיכר הכפר מתחת לעץ הדולב הענק. למחרת מובטח לנו דולב גדול יותר בן אלף שנים.
ונהנים להיזכר בטעמי יוון, תבשיל קדירה, נקניקיות מפורקות בתבשיל וסלט יווני טרי טרי עם גוש של פטה מתובלת במרכזו והרבה שמן זית.
את הבסיס ללילה הראשון קבענו בבית האירוח הנהדר של אליס בTsagkarada, כדי להגיע אליו נכנסנו למסלול ארוך של כבישים צרים ופתלתלים דרך מספר עיירות. קראנו איזו המלצה על pouri, נסענו לשם והתאכזבנו מהמקום ומביזבוז הזמן, שניגרם עקב נסיעה הלוך ושוב במהירות איטית. גם על Chorefto ויתרנו, עקב התקדמות החשיכה ותנאי הדרך. מגיעים עם רדת חשיכה אחרי נסיעה של כ450 ק”מ. כשהגענו לחניה מתחיל גשם כבד, מגיעים קצת רטובים לבית, הגשם אינו פוסק ואנו מוותרים על ארוחת ערב במסעדה של אח של אליס, ומסתפקים בכוס תה שמכינה המארחת האדיבה ובמיני מזונות שהבאנו מהבית. מייחלים לבוקר חדש ולא גשום. החדר נעים וחמים, מזמין ומעוצב בטוב טעם.
ואכן הבוקר אינו מאכזב שמיים נקיים מענן ואפשר לשבת בסוכה ולהינות מארוחת בוקר מיוחדת הכוללת מיני מאפים, ריבות ביתיות ועוד דברים טובים.
נפרדים לשלום ונוסעים נסיעה ממש קצרה אל “בן האלף”, עץ דולב עתיק יומין בחצר כנסיה. משם מוביל שביל מדרגות עתיק אל חוף הים, אנחנו כבר לא נצעד בשביל זה, כי משם צריך לחזור במונית ואנחנו מעדיפים להתקדם. אולם צעידה בשביל בכיוון ההפוך אל תוך טסגקרדה מובילה אותנו לממצא מלהיב. על האדמה פזורים אלפי פירות קוצנים בלתי מזוהים מבחינתנו. וביניהם פורחות רקפות ראשונות.
רק מבט מדוקדק יותר גורם לנו לשמחה גדולה, אלה הם ערמונים בקליפתם. כמובן שמתחילים לאסוף, כיסינו מתמלאים, ואנו מפנטזים על הערב במלון בו נשב ונקלה את הערמונים.
חוזרים בשביל אל הדולב הזקן, מצטלמים ונפרדים מהמזרח היפה של חצי האי Pelion.
צילום אחרון לפני שנכנסים אל שרשרת ההרים (גבעות) המפרידה בין מזרח למערב.
בחרנו להמשיך לעיירה Affisos לטייל קצת על החוף, ולהינות מארוחת צהרים שממש לא איכזבה, המוסקה הייתה הטובה ביותר שאכלנו. מחמאות לקפה Selini שעוד מספר ימים ייסגר עד לתחילת עונת התיירות.
כאן אנו למדים גם על המנהג להגיש משהו קטן ומתוק על חשבון הבית, לפני החשבון, והמשהו קטן לא תמיד קטן, ובדרך כלל מוצלח מאוד.
הליכה קטנה על החוף הנחמד, נהנים מהשקט שלאחר עונת התיירות, וממזג אויר נהדר.
ממשיכים לעיירה נוספת Kala nera, מעט גדולה יותר ונחמדה לא פחות. באחת החנויות מכירת חיסול של מזכרות, הכל בחצי מחיר (סוף עונה, מוכרים את המלאי וסוגרים עד העונה הבאה).
מכאן נוסעים ל Litochoro לבית ההארחה papanikolou, מLitochoro מתכננים מתכננים למחרת, במידה ומזג האויר ירשה זאת, הליכה של מספר שעות במורדות הר אולימפוס עד לליטוכורו. מגיעים למלון בLitochoro מהמרפסת שליד החדר נחבא מאחורי ענן הר אולימפוס, כאילו שבחרו האלים שיושבים במרומיו להסתתר מפנינו. המלון נחמד צוות מסביר פנים, יש מטבחון קטן, מאובזר בצימצום
אנחנו עדיין מלאי תקוה שנוכל לצאת לטרק מחר. סועדים ארוחת ערב במסעדה המומלצת בליטוכורו Meze meze, ובהחלט נהנים מהארוחה הטעימה. העיירה נחמדה, לא גדולה מדי, קצת מזכירה את עיירות הסקי של מערב אירופה.
הבוקר השלישי לטיולנו מתחיל טוב, האלים מחייכים אלינו ממרומי הר אולימפוס (מצא את ההבדלים מהתמונה של אתמול ותזהה את ההר).
המסלול שבחרנו יורד ממעיינות פריוניה אל העיר ליטוכורו אורכו כ11 ק”מ והוא אמור להימשך כ5 שעות. לנקודת ההתחלה שהיא גם נקודת ההתחלה של המטפסים אל ההר מגיעים במונית (25 יורו). אנחנו כאמור יורדים, לא עולים, ובהמשך מאוד מופתעים מכמות העליות.
בתחילת המסלול מתלווה אלינו משפחה ישראלית נחמדה, שממשיכה עד המנזר החרב, כ45 דקות הליכה, שם מחכה אבי המשפחה עם הרכב. אט אט אנו מבחינים שהשפה השניה המדוברת ביוון היא עברית, וכמעט רוב מוחלט של המטיילים בעונה זו (חגי ישראל) הם ישראלים, מהסוג הטובבבבב. ישראלים שמתקבלים בחיבוק, בברכה, ונותנים בהם הרבה אמון. בתמונה שיירת פרדות שנחה מהירידה ממרומי ההר.
הדרך ירוקה מאוד, ניצני שלכת, אך עדיין לא ממש ניכרת, 8 גשרים עתיקים ששימשו את תושבי האזור. חציית הגשרים גורמת לכך שפעם אנחנו בצידו האחד של הקניון ופעם בצד האחר, ולכך מתלווים גם טיפוס וירידה בלתי פוסקים.
זרימה בלתי פוסקת של מעיינות לאורך הדרך
והמון עליות וירידות בדרך כלל במדרגות מאוד לא תקניות. שגורמות אט אט לכאבי ברכיים חזקים מאוד לאחד מאיתנו.
אנחנו מטיילים מנוסים ומסוגלים להליכה והבעיה עם הברכיים די חדשה לנו, וגורמת להורדת קצב רצינית, ולתחושה קשה. בסופו של דבר מסתיים המסלול עם הרבה כאב לאחר 7 שעות.
ברקע ליטוכורו. כשמגיעים אל הכביש, נותר לצעוד ק”מ אחד בדרך הסלולה, מסתבר שהבעיה היא רק בירידה במדרגות ההר ואת יתרת הדרך עושים כמעט בריצה. בימים הקרובים כל עליה או ירידה במדרגות, קצת קשה אך הבעיה די נעלמת עם חלוף הימים. מה שכן קיבלנו החלטה לא לעשות טרק נוסף בטיול זה עד לבדיקת העניין בבית.
מבלים לילה נוסף בליטוכורו, שמעבר לטיולי ההרים אין הרבה מה לעשות בה. עד עכשיו עשינו כבר 640 ק”מ, ומילאנו חצי מיכל דלק ב26 יורו. פנינו מופנות לחצי האי קסנדרה שבחלקידיקי, האצבע המערבית בין 3 חצאי האיים, וכנראה גם המתויירת ביניהם.
על המשך הטיול שממשיך אל חצי האי קסנדרה, טסלוניקי ועוד – לקרוא כאן
.jpeg?width=818&height=1604)
.jpeg?width=64&height=64)
.jpeg?width=818&height=1604)