לאי קאפרי הגענו בפעם הקודמת לפני מספר עשורים כחלק מירח הדבש, שהתמשך חודש ימים והתחיל באיטליה, ושם נדבקנו בחיידק הטיולים. בכנות, הזכרון די עומעם בחלוף השנים, ובעיקר אני זוכר את המשקפיים של מיכל שצללו אל מצולות המערה הכחולה ואת הכריך עם הגבינה הנהדרת הרוטטת בטריותה, שמכר לנו איכר זקן שישב ליד המעבורת מנאפולי לקאפרי. העיר סורנטו כמו רוב העיירות באזור יושבת על צוק ונמל נמוך ממנו בהרבה.
הצוקים מעל נמל סורנטו
28.9.15 יום ב' – קיבלנו את עצתו החכמה של מנהל המלון, ודחינו את יציאתנו לאי ביום אחד על מנת שלא נתקע בעומסים של סוף השבוע. יש חניון לא רחוק מהנמל של סורנטו, קצת יקר. יש גם חניון ממש ליד הנמל, מנהל המלון שלנו אמר שתמיד מלא שם, לדעתי שווה לנסןת. רוכשים כרטיסי הלוך ושוב למעבורת ויוצאים אל האי. הפלגה במזג אויר נעים, אפשר לצאת לסיפון, ותוך כחצי שעה עוגנים בנמל.
הנוף מתחנת האוטובוס בקאפרי
כאן פתוחות בפנינו שתי אפשרויות, האחת לעלות בפוניקולייר לעיירה קאפרי, או לעלות באוטובוסון לאנאקאפרי המשקיפה מלמעלה אל נופי הים והצוקים שמסביב, ואל משאת נפשי בטיול זה “וילה סן-מיקלה”. השיקול שמכריע הוא להגיע לנקודה הרחוקה, כלומר אנאקאפרי, ולחזור דרך קאפרי, ולטייל בה בהתאם לזמן שיוותר עד הפלגת המעבורת. כבר שמענו על התורים הידועים לשמצה ברציף האוטובוס, ואכן ההמתנה ארוכה, האוטובוסים קטנים, וציבור התיירים די נרגז אך אין הרבה מה לעשות, אפשר כמובן להתקבץ בשישיות ולעלות במוניות הפתוחות הייחודיות לאי.
הכביש העולה מעלה צר מאוד, מספיק בדיוק למעבר של שני אוטובוסים זה מול זה, כשהאחד על סף התהום והשני מגרד את הסלע.
מגיעים למעלה ונחלקים לשתי קבוצות, שוחרי ההרפתקאות (אני), והמטיילים האחרים. אני עולה ברכבל היחידים אל הפסגה הגבוהה באי Mount solaro.
והאחרים משוטטים בעיר העילית.
שהיא כמובן מוצפת בתיירים, לא נורא, יש מקום לכולם.
הנוף מלמעלה שווה את הסיכון, הצוקים שנראים באופק בולטים מהים, יראו לפנינו אחר כך מגני אוגוסטוס, בגובה הרבה יותר נמוך. מסלול הרכבל עובר מעל גנים, שנראה כי הדרך היחידה להגיע אליהם היא בצעידה נמרצת. מרשים במיוחד הגן של חובב הקרמיקה שהעמיד שם יצירות קרמיקה להנאת החולפים מעל.
מסתבר שהשותפים שלי המתינו לחזרתי וצילמו אותי יורד ברכבל הכסאות התלויים.
לאחר קפוצינו וסעודה קטנה במרכז העיירה, צועדים לעבר הווילה סן-מיקלה.
אכסל מונתה נולד 1857, למד רפואה בשבדיה, והשתלם בפאריס. עסק ברפואה ברומא, והיה רופא החצר של ידידו גוסטב החמישי, מלך שבדיה. פרסומו העולמי, ומכאן חלק נכבד של פרסומו של האי קאפרי, הוא בזכות ספרו, “מגילת סן-מיקלה”. וילה סן- מיקלה היא ביתו שבאי קאפרי, אותו תכנן ובנה כמעט במו ידיו. הווילה עומדת כנראה על שברי ארמונו של הקיסר טיבריוס, ועתיקות רבות שנמצאו במקום ממוקמות בבית ובחצר. בווילה התארחו שועי עולם בני תקופתו, שהיו לידידיו, ובצוואתו ביקש שהבית ימשיך לארח אמנים ואנשי רוח ממולדתו כדי לקדם את הקשרים בין איטליה ושבדיה.
הכלב השומר על כניסת הבית, את היצירה העיקרית אפשר לראות בחורבות פומפיי – כאן
בהמשך הטיול פגשנו להפתעתנו את הכלב ששומר על הכניסה לוילה בחורבות פומפיי
המטבח מאובזר כאילו משמש עד היום
על הגזוזטרה של אכסל, איזה כבוד
פסל מרשים בפינת עבודה
הפיסול והריצוף מופלאים, וזאת בלי להביט עדיין, אל הנוף המשתקף מעבר למעקה
יוצאים אל הגן, בו פסעו, ציירו והגו, גדולי הדור, מלכים נסיכים ורוזנים.
מבט מטה אל הצוקים, הים והנמל הקטן
הספינקס הקטן המביט אלינו
והספינקס הגדול והמסתורי, שמקורו נותר עלום, המביט אל המרחבים, כיצד הגיע לידיו של הד”ר איש אינו יודע.
בחנות הווילה ניתן למצוא את מגילת סן-מיקלה, גם בעברית. הספר שקניתי אותו שנית לקראת הטיסה לקאפרי, למרות עתיקותו ואולי דוקא בגלל, אהוב עלי בזכות מספר סיבות.
ד”ר מונתה עסק ברפואה בראשית ימיה של הרפואה המודרנית, השתתף בניסויים שנעשו על בני אדם במכון פסטר, למציאת חיסון למחלת הכלבת, טיפל במגפות ובמחלות שהיום יש להם מרפא פשוט או חיסון כגון הדיפטריה, שהייתה חוסמת את דרכי הנשימה והרופאים המסורים היו יושבים ימים ולילות ומגרדים את תוך קנה הנשימה ליצור מעבר לאויר. ד”ר מונתה שהה במסינה בזמן הצונמי והביא משם תיאורים, של תקופה נוראה שהעיר מנותקת נגועה במגפות וגוועת ברעב, כאשר יד החוק לא מצליחה למנוע ביזה ורצח. מובן שתיאורו של האי קאפרי של הימים ההם כאשר להגיע לאנאקאפרי נאלצו לטפס על מאות מדרגות פניקיות עתיקות, ברגל או על גב אתון. וכך הלאה תיאורים נפלאים המשלבים מציאות עם דמיון מפותח. וכמובן מעשה בניית הווילה הנפלאה הצופה למרחבי הים.
צילום למזכרת
כאשר סיימנו לחוות את הווילה הנהדרת על גנה הירוק, ירדנו באוטובוסון אל מרכז העיר התחתית קאפרי, ונותר לנו די זמן לשוטט ברחובות, ולהגיע אל גני אוגוסטוס, הגנים הבוטניים הצופים אל הים (בצילום רואים את הסלעים שצילמתי ממרומי מונטה סולרו). בגנים משמרים את צמחיית האי.
היום עמוס החוויות מסתיים בירידה באמצעות הפוניקולייר אל הנמל ובפרידה מהאי הנהדר זה, מי יודע אולי נתראה שוב בעוד כמה עשורים.
מבט מהמזח אל האי
.jpeg?width=818&height=1604)
.jpg?width=64&height=64)
.jpg?width=818&height=1604)
