וכעת על החזרה צפונה. יצאנו במצב טוב ממוסך ניסן המצוחצח, בקויהאיקה, שם דוקטורים חביבים, עטויי חלוקים לבנים, טיפלו ברכב. לילה שני ואחרון במלון הפעם פילה בקר ודג סלמון בעגבניות ושום, שאינו טעים כמו הסלמון עם השרימפסים מאתמול. סביצ'ה הוא המאכל הלאומי של פרו, הנפוץ גם במדינות דרום אמריקה אחרות, עשוי מדגים או פרות ים מושרים בלימון עם בצל, בתוספת רטבים מעניינים.
צר לי לספר שהסביצ'ה בצ'ילה, פשוט לא מתקרב לרמת הסביצ'ה בפרו. מי שמעוניין להכיר את מיראפלורס אשר בלימה בירת פרו מוזמן להיכנס
התפריט של המסעדה ממש מצחיק, אדם שאינו שולט באנגלית תרגם לאנגלית והתוצאה משעשעת ממש.
השכמה מוקדמת ויציאה לכיוון Del Amarillo , ליד צ'איטן החרבה, שם אנחנו מצפים לבלות לילה במלון חביב שהומלץ ע"י אנשים שפגשנו בדרך. לאחר ארוחת בוקר כמובן, השמש זורחת והנופים מהסוף להתחלה ממתינם לנו. ואכן עוצרים רבות לצד הדרך להשלמת הצילומים. ריו סימפסון זורם לצד הדרך, הרים עטויי כיפות שלג ואגמים כחולים.
שדרת עצי צפצפה (כנראה) בולטים בצבעם הלבן וענן רובץ על הקרקע.
עוד אגם והרים מושלגים והעין אינה שבעה, למרות שכבר עברנו (בכיוון ההפוך) הכל מרשים ודורש עוד ועוד עצירות
נהר אחד מרבים, החוצים את דרכנו
מבט נוסף לצידי הדרך, לעיתים עוצרים ממש ולעיתים מאטים כדי להנות מצילום נוסף. הסלולרים משתתפים במשימת הצילום, ורק כאשר הפרוייקט נראה כמו צילום איכות נשלפת המצלמה. יתרונו של הסלולרי, וגם הIPAD, בכך שכבר בערב הצילומים נוחתים על המסך שך המשפחה והחברים (Whatsup, Facebook ) והם שותפים מיידים לחוויה.
כפי שסיפרתי, הקרטרה אוסטרל עוברת מהפך אדיר ותוך מספר שנים, הדרך הפחות נגישה תהפוך לכביש אספלט שיחבר, סוף סוף, את מרכז צ'ילה לדרומה. שיירות של אוטובוסי תיירים, קרוונים משפחתיים ועוד ינועו בדרכיה, ורק הרומנטיקנים וחובבי ההרפתקאות ייזכרו בגעגוע במה שהיה.
177 ק"מ של כביש אספלט ולאחר מכן נסיעה מייגעת, בדרכי העפר. ראשית עוברים מעבר הרים גבוה, הראשון בסדרה. חולפים ליד פארק קאולאט הזכור לטוב, אגם ריזופטרון ועיר החביבה Puerto Puyuhuapi שבקצה הפיורד.
ועוד מבט לא פנורמי אל הפיורד
מכל המקומית הנפלאים מושך את ליבנו הגשר השבור שעל הנהר
מתאים מאין כמוהו לארוחת בוקר לפני שמגיעים לעיירה העייפה לה חונטה.
גם פינגי חושב שהגיע הזמן להתאוורר ומצטלם במספר פוזות על הגשר. לבקשתו לצלול למים אני מסרב בתוקף, אין לנו מגבות ואינני רוצה שירטיב את המושבים. פינגי כועס ומסרב לשוחח איתנו במשך כל היום.
הדרך מסתבר לא נועדה רק לנהגים ומכוניות, ויש לתת כבוד לבעלי החיים החולפים עליו.
מגיעים ללה חונטה עיירת בוקרים עייפה ומאובקת, אחד המקומות הבודדים בו ניתן לראות שלט המזכיר את שמו של הדיקטטור פינושה, ההוגה ומקדם הביצוע של הקרטרה אוסטרל, שחיברה את הכפרים הנידחים לציביליזציה. חיבור לא קל, לא לגמרי נגיש בכל עונות השנה אבל בכל זאת חיבור.
עוצרים לקפה. הסלון של המשפחה הוא. בית הקפה, הם מספקים את השולחן והכיסאות, ואנחנו מספקים את החלב, את הנס קפה (הקפה המקומי לא טעים, שיקנו בקולומביה),
ואת אחרונות עוגיות הגרנולה מעשה ידיה להתפאר מיכל.
מחשבים את הזמן עד צ׳איטן. אך כאן הבצ"מ (בלתי צפוי מראש) עובד שעות נוספות ואנו מעוכבים עקב פיצוץ סלעים על הקרטרה לצורך הסלילה. לאחר כחצי שעה מגיע הבום הגדול, ומספר דקות לאחר מכן משוחררים להמשיך בנסיעה.
וכך חולפת הדרך בנעימים אוכלים אבק דרכים של משאיות כבדות העובדות בתוואי, נעצרים ע"י סעצורים (האנשים הממונים על השלט המסתובב הירוק אדום, שמשמעותו סע או עצור), ורק אחרי 8 שעות וקצת עוצרים למנוחה קלה אחרי סנטה לוציה. עוד מעבר הרים אחד וערמות שלג קטנות לצידו. אחרי 380 ק״מ הגענו סוף סוף לכביש אספלט, המוביל אל לוס אמריוס ואחריה לצאיטן. מצ'איטן צפונה עד פוארטו מונט, כ270 ק"מ, רובם דרכי עפר, 3 מעבורות, ונופים מרהיבי עין, ועל כך ברשומה הבאה, שתסכם את מסענו בקרטרה אוסטרל, ותחילת דרכנו חזרה הביתה.
