שמח לארח בשנית את אסנת (שכתבה) ןאת גידי, שיצאו לטיול בסיאטל ובהרי הרוקיס הקנדיים, להלן סיפורם

14-24 ספטמבר 2018

THERE IS NO BEAUTY LIKE THE BEAUTY OF NATURE

הכנס של גידי הוביל אותנו הפעם לחלקה הצפוני של יבשת צפון אמריקה: מדינת וושינגטון והרוקיס הקנדיים.

כתמיד, היות ואין לנו אילוצי חופשות, ילדים קטנים וכו', אנחנו משתדלים לנסוע בתקופות בהן כמות התיירים קטנה (ראשית הסתו וסוף האביב). קבענו את מועד הטיול לפני הכנס, בחלקו השני של חודש ספטמבר.

כשהתחלתי לתכנן את הטיול להרי הרוקיס, כשלושה חדשים לפני מועד הנסיעה, הופתעתי לגלות כי כל מקומות הלינה בעיירות הראשיות היו מלאים. אי לכך נאלצתי להזמין מקומות לינה רחוקים שהוסיפו לא מעט קילומטרים ושעות נסיעה ללו"ז הצפוף גם כך. אני מניחה שהסיבה לתפוסה המלאה היא מיעוט העיירות לאורך הדרך. המביט במפת הרי הרוקיס, מגלה כי בין העיירה Banff לבין העיירה Jasper, מרחק של כ- 300 ק"מ, אין אף ישוב, למעט עיירת קיט קטנה (Lake Louise) עליה אספר בהמשך. בה ישנם אמנם מקומות לינה, אך פרט לעשירון העליון או למי שהחליט לכלות את חסכונותיו, לא ברור מי מתאכסן במקום... ישנם הרבה אתרי קמפינג לאוהלים ולרכבי RV (קרוואנים). ואכן על הכבישים נעים הרבה מאוד רכבי RV. אך פיסת המידע החשובה הזו נודעה לנו מאוחר מדי, לאחר ששכרנו את המכונית הרגילה והתחלנו לנסוע על הכביש היחיד העובר לאורך הגבול המזרחי של הרוקיס בקנדה (אם כי בחלק קטן מהכביש עובר כביש מקביל בו הנסיעה איטית יותר ויש סיכוי טוב לפגוש בעלי חיים).

אך הקדמתי את המאוחר למוקדם שכן הטיול שלנו החל בארצות הברית.

הסיבה לעצירתנו בסיאטל, בירת מדינת וושינגטון והעיר הגדולה בה, היתה לפגוש את בננו הגר בארה"ב. הוא הגיע בטיסה מלוס אנג'לס ונפגשנו לאחר שלא התראינו שנתיים! הפגישה היתה מרגשת מאוד ונהנינו מאוד לבלות יחד שלושה ימים.

העיר סיאטל קרויה על שם הצ'יף האינדיאני סיאטל ששלט באזור בסוף המאה ה- 18 ותחילת המאה ה-19, אז ישבו בו שבטי הדואמיש והסאקוואמיש. במחצית המאה התשע עשרה הגיעו האירופאים והבינו את הפוטנציאל הקיים לפיתוח קשרי מסחר עם מזרח אסיה דרך האוקינוס השקט. העיירה החלה להתפתח וקבלה תאוצה בעקבות הבהלה לזהב (Klondike gold rush). בראשית המאה העשרים הוקמה חברת בואינג, וכמה עשרות שנים לאחר מכן, ביל גייטס, יליד סיאטל, הקים את משרדי מיקרוסופט. בשנת 1994 הוקמה בעיר חברת אמזון. כיום חיים במטרופולין כ- 4 מליון תושבים.

לשדה התעופה בסיאטל הגענו לאחר למעלה מ- 11 שעות טיסה עד טורונטו, הפסקה בת כשלוש שעות וטיסה נוספת מטורונטו לסיאטל שארכה כארבע שעות. את פנינו קבלו בננו שהגיע זמן קצר לפנינו ומזג אויר סגרירי וקריר. מזג אויר זה, אם כי קר הרבה יותר, הוסיף ללוות אותנו לאורך כל הטיול.

לאחר שנת לילה טובה וקימה בבוקר, לשמחתנו ללא יָעֶפֶת (ג'ט לג), אכלנו ארוחת בוקר ויצאנו בהליכה ל"מחט" של סיאטל (Seattle Space Needle).

המבנה הוקם לכבוד התערוכה העולמית שהתקיימה בסיאטל בשנת 1962. גובהו מעל 180 מ' והמראה מהקומה העליונה מרהיב ביופיו. העיר על אגמיה, המבנים שבה, הפארקים, והמפרצים הכחולים המובילים לאוקינוס השקט - פרושים מתחתינו כמו קוביות לגו צבעוניות.

חלק מהעצים צבוע בצבעי השלכת הצהובים והכתומים המשתלבים עם ירוקי העַד. עד שנת 2017 היתה בקומה העליונה מסעדה מסתובבת. לפני כשנה היא נסגרה זמנית לטובת הקמת רצפת זכוכית מסתובבת, היחידה בעולם. ערכנו סבוב רגלי ולאחר מכן, הגברים האמיצים שבחבורה, עמדו על רצפת הזכוכית כשמבטיהם מופנים כלפי מטה, וזזו עם הרצפה המסתובבת. לא לבעלי לב חלש וחרדתיים!

לאחר מכן ירדנו במעלית המהירה (16 קמ"ש) לקומת הכניסה ויצאנו לכוון המוזיאון של אמן הזכוכית צ'יהוּלי (Chihuly) שנפתח בשנת 2012. דייל צ'יהולי נולד ב- Tacoma במדינת וושינגטון וסיים לימודי עיצוב פנים בסיאטל. הוא השתלם במקצועות אמנות שונים כמו אריגה וניפוח זכוכית. יצירותיו מזכוכית, לעיתים בשילוב עם אריגים או חמרים אחרים, מפורסמות בכל העולם. קשה להביע במילים את יופיין של יצירותיו. צרפתי תמונות בודדות מאוסף של עשרות.

אנחנו הגענו בסוף שבוע ויש לקחת בחשבון שכמות המבקרים בסופי שבוע גדולה מאוד. ניתן לרכוש כרטיסים מראש ל"מחט" בלבד או לשילוב של מספר מקומות בסיאטל דרך האתר: https://web.ticket.spaceneedle.com/?site=sn

במוזיאון צ'יהולי יש ויסות של מספר המבקרים בו זמנית ולכן עלולה להיות המתנה עד לכניסה.

כשיצאנו מהמוזיאון החל לטפטף גשם והטמפרטורה היתה מעט מעל °10 צלזיוס. הלכנו לכוון השוק העירוני שנקרא Pike's Place Market. חשבנו שזו הליכה קצרה, אך הסתבר שלא כך. בין גשם לשמש לחלופין, הלכנו כמחצית השעה עד שהגענו לשוק. ריח של דגים קידם את פנינו ולצמחונים מושבעים הריח לא נעים... עשרות רבות של אנשים התקבצו במקום קטן והיה צפוף מאוד.

הרבה דוכני פרחים, מזון, דגים, תבלינים ועוד כהנה וכהנה מציאות של שוק. ריח הדגים התחלף לסירוגין בריחות תבלינים חריפים שהתחלפו בריחות מתוקים של פירות טרופיים מיובאים, ובתוך אלה גם בליל של ריחות פרחים. מהר מאוד פרשתי והמתנתי בחוץ לשני הגברים שגודש האנשים והריחות לא הפריע להם. לאחר שיצאו, התחלנו לחפש מסעדה. מצאנו מסעדה עממית ליד השוק שבה הוגש לנו מרק שעועית מהביל, מעט חריף וטעים למדי. לאחר ששבענו, חזרנו לגשם ולקור. משם צעדנו חזרה למלון, מרחק של כחמישה ק"מ. הגענו למלון בשעות אחה"צ המאוחרות. במהלך הלילה ירד גשם, אך למחרת השמש זרחה והיינו מלאי אופטימיות שהיום יאיר לנו פנים.

לאחר ארוחת בוקר וקבלת החלטה לאן מועדות פנינו, התחלנו ללכת לכוון הגנים הבוטניים שממוקמים במתחם אוניברסיטת מדינת וושינגטון (Washington State University), אך טעינו בהערכת המרחקים. חשבנו שמדובר בהליכה קצרה אך הסתבר שהמקום לא כל כך קרוב והחלטנו לוותר על הסיור שם. חזרנו למלון והזמנו uber, אותו שירות נפלא שלא קיים בארץ. החלטנו לנסוע לשערי באלארד (Ballard Locks).

השערים ממוקמים בקצה המערבי של מפרץ סלמון (Salmon Bay). עם התפתחות משלוחי עצים על המים והדיג באמצע המאה התשע-עשרה, היה צורך לחבר בין אגם וושינגטון ומיצר פּיוג'ט (Puget Sound). בתחילה עבודת החפירה נעשתה ידנית ודיפון הדפנות היה מעץ. בתחילת נמאה העשרים, מחשש שהתעלה תתמוטט, הצבא האמריקני תכנן וביצע את תעלת החיבור. בגלל הפרשי הגבהים בין המיצר לאגם והשוני במליחות המים (באגם וושינגטון המים מתוקים ובמיצר הם מלוחים), הקימו שערים במטרה למנוע ערבוב של מים מלוחים עם מים מתוקים ולאפשר לסירות לעבור בין הגבהים השונים. כשסירה עוברת, נפתח צד אחד של השערים. הסירה נכנסת, השערים נסגרים, וזוג השערים השני נפתח ומאפשר כניסת מים לאזור בו נמצאת הסירה. לאחר שהמים עולים לגובה הנדרש, הסירה עוברת לצד השני.

האזור מהווה גם מקום מעבר לדגי הסלמון השוחים את הדרך הארוכה מצפון האוקינוס האטלנטי חזרה לאגם וושינגטון, בניגוד לכוון זרימת המים למקום הטלת הביצים. לאחר השינויים הטופוגרפיים הדרמטיים שנגרמו עקב הקמת פרויקט השערים, נוצר צורך לסייע לדגי הסלמון להגיע חזרה למקום ההטלה הטבעי. הוקם תוואי שחיה חלופי שעוקף את הסכר והשערים ולידו מרכז מבקרים קטן שבו ניתן לראות את דגי הסלמון עולים במעלה הזרם בתקופת ההטלה (מאמצע יוני עד אוקטובר).

מרכז מבקרים נוסף נמצא בתוך הפארק והוא כולל הסברים, תצוגה וסרט על השערים, ההסטוריה של האזור ומעגל חיי דגי הסלמון. הפארק רחב ידיים וכולל גן בוטני מעניין. על אחד מהענפים העליונים של עץ אשוח, ישב שֶלֶך, osprey, וצפה מגבוה בדגים... לא ראינו אותו מתכונן לצייד, אך הוא עף מענף לענף והיה מרשים ביותר.

כשהתחלנו ללכת בפארק, החל לרדת גשם זלעפות ורצנו מהר, עם מרבית המבקרים האחרים, למרכז המבקרים שהיה כבר מלא באנשים נוטפי מים. ניצלנו את ההזדמנות לתכנן את המשך היום. החלטנו לנסוע, שוב עם uber, לנמל. בינתיים פסק הגשם והשמש יצאה מבין קרעי העננים האפורים הכהים. לאחר נסיעה של כרבע שעה הגענו לנמל. חיפשנו מקום לאכול ולא מצאנו משהו כלבבנו. הסתפקנו לעת עתה בשתיה וכריך קטן בסטארבאקס (starbucks). הלכנו לטייל לאורך הרציף ומשם לכוון בית הקפה הראשון של רשת הסטארבאקס שהוקם ב- 1971. סיאטל, מסתבר, היא גם מקום הולדת רשת הקפה Starbucks, יוזמה של שני סטודנטים שלמדו באוניברסיטה. בית הקפה הראשון נמצא סמוך מאוד לשוק אליו הגענו יום קודם. נכנסנו ושאלנו היכן נמצא בית קליית הקפה הפתוח למבקרים. הסתבר שלא רחוק משם. היה זה בכוון חזרה לבית המלון. המשכנו בצעידה עוד כעשרים דקות והגענו לבית הקלייה, המהווה גם חנות ובית קפה (Starbucks Reserve Roastery).

מיד בהכנסך למקום, מקבל את אפך ריח חזק של קפה. מי שאוהב את הריח, נהנה פשוט לעמוד ולהריח. במקום ניתן לרכוש כוסות בצורות רבות ובגדלים שונים לשתיה של קפה, סוגי קפה שונים, וכלים שונים המשמשים להכנת קפה בבית. פולי הקפה מגיעים מאזורים שונים בעולם, בעיקר מאזורי אמריקה המרכזית ואפריקה המשוונית. הם עוברים תהליך קלייה ופולי הקפה עוברים ממקום למקום בצינורות שקופים כך שניתן לראות את מרבית התהליך מהשקים ועד למוצר הסופי. העובדים שמחים לענות על שאלות. לאחר הסיור הזמנו ארוחת צהריים קלה. זמננו דחק בנו משום שמועד טיסתנו לקנדה התקרב. הבנו שאין לנו זמן ללכת ברגל למלון והזמנו uber שהגיע מייד ותוך דקות בודדות הגענו למלון. התארגנו ליציאה ו- uber נוסף לקח אותנו לשדה התעופה. הפרידה מבננו תמיד קשה. מנופפים לשלום אחרון והולכים לכוון שער היציאה לטיסה שלנו לקלגרי, קנדה.

נחתנו בקלגרי לקראת חצות. ניגשנו לסוכנות השכרת הרכב וקבלנו מכונית פורד פיוז'ן היברידית. הכל חשמלי, אוטומטי לחלוטין. חסר היה רק הנהג האוטונומי... נסענו לבית המלון וצנחנו מותשים.

יום א' לטיול ברוקיס: מקלגרי עד צפונית לג'ספר (מעל 400 ק"מ)

קמנו לבוקר של שמיים סגריריים מאוד. גשם ירד בלילה והשאיר אחריו שלוליות רדודות. פתחתי מעט את החלון, הוצאתי את כף היד החוצה ומיד הכנסתי אותה חזרה ואמרתי: קור כלבים! הטמפרטורה היתה °5. ירדנו לארוחת הבוקר ופגשנו ישראלי ששמע את שיחתנו בעברית ושאל לאן מועדות פנינו. החלפנו מידע והסתבר שהוא ואשתו שכרו RV (קמפר) ומתכננים לנסוע כ- 80 ק"מ באותו היום. אנחנו, לעומת זאת, נסענו כ- 430 ק"מ עד למקום לינתנו בלילה... התחלנו בנסיעה ועצרנו, כמו בראשית כל טיול, בסופרמרקט והצטיידנו במזון וכלי אוכל. נעזרנו ב-GPS של המכונית ובזה שבטלפון הנייד, ויצאנו לדרך. מדי פעם טפטף גשם והרטיב את הכביש אך לא ירד גשם של ממש. ככל שהצפנו, הטמפרטורה ירדה והגבעות התחלפו בהרים שפסגותיהם היו מושלגות.

הסתבר שהשלג הקדים השנה וירד בראשית ספטמבר. היות ועל ראשי ההרים הטמפרטורה נשארה נמוכה מאוד, השלג לא נמס. לקראת הכניסה לשמורת הטבע ראינו לפנינו בקתה קטנה והכביש התפצל. לא היה לנו ברור האם להמשיך ישר לכוון הבקתה או לנסוע בכביש העוקף אותו, והחלטנו להמשיך ישר. בחורה נחמדה קבלה את פנינו בברכת בוקר טוב ושאלה כמה זמן אנחנו מתכננים לשהות בשמורת הטבע באנף (Banff National Park). תכננו שמונה ימים והיא גבתה את התשלום הנדרש לתקופה האמורה. את הקבלה היה עלינו להצמיד לשמשת החלון הקדמי. בהמשך הכביש החלו עבודות שיפוצים בכביש, שהלכו ורבו בהמשך. המהירות ירדה מ- 70-80 קמ"ש ל- 50 קמ"ש ופחות מכך. לא היתה תנועה רבה כך שלא המתנו זמן רב. בהמשך היו עוד כמה וכמה שיפוצים שעיכבו את התנועה. הפארק הלאומי, או שמורת הטבע הלאומית, באנף, היא אחת משמורות הטבע הראשונות בעולם והראשונה בקנדה. הוקמה בשנת 1885 על פי דוגמת ילוסטון (National Park Yellowstone), השמורה הראשונה בעולם. שטחה מעל 6,600 קמ"ר. העיירה המרכזית בה היא בּאנף, בת כ- 9000 תושבים, והיא ממוקמת בגובה של כ- 1400 מ' מעל פני הים. חלפנו על פניה משום שידענו שנעצור בה בדרך חזרה.

המשכנו בנסיעתנו ועברנו לפארק הלאומי הצפוני יותר, ג'אספר (Jasper). הרי הרוקיס הקנדיים נמצאים בארבע שמורות טבע: באנף בדרום, ג'אספר בצפון, יוהו (Yoho) וקוטניי (Kottenay) בדרום מערב. ההר הגבוה ביותר ברוקיס הקנדיים הוא הר רובסון (Mount Robson) שגובהו 3,954 מ' מעפה"י, אליו נגיע יום לאחר מכן. הכביש הישר החל להתעקל ולטפס מעלה ככל שהצפנו. מסביב פסגות הרים מושלגות עם עצי האורן ההררי, אורן מפותל, אשוח דאגלס, מיני אשוח נוספים, עצי צפצפה רעדנית (aspen) ושדר (birch). נוסעים עשרות קילומטרים, גומאים מרחקים (מהירות ממוצעת 60-70 קמ"ש כל הדרך), עם מעט עצירות במקומות מסודרים לאורך הכביש, לצפות בנוף ולצלם. לאורך הכביש זורמים נהרות ומדי פעם המים נאספים לאגם שמימיו צלולים לחלוטין והשתקפות ההרים מושלמת. נדמה כאילו וההרים התהפכו... המקום הראשון המסודר בו עצרנו היה רק בשעות הצהריים: מפלי סאנוואפטה (Sunwapta Falls). זהו המקום המסודר הראשון, במרחק של עשרות קילומטרים לאחר Lake Louise. פירוש המלה בעגה האינדיאנית המקומית הוא טורבולנטי, סוער וגועש. ואכן כך המים במפלים. סדרת מפלים של מים שקופצים ממדרגה למדרגה בשצף רב.

כמות המים שזרמה היתה כל כך גדולה, שיכולנו רק לדמיין כיצד המפלים נראים בשיא הזרימה באביב. ההליכה אל- ומהמפלים היתה גם חילוץ העצמות לאחר ישיבה ממושכת במכונית. קנינו משקה ומאפה והמשכנו הלאה, לכוון מפלי אתבסקה (Athabasca Falls). למרות שעונת התיירות לכאורה הסתיימה, הופתענו מאוד לראות המוני תיירים גודשים את האתרים השונים. רבים מהם סינים. פגשנו תיירים סינים בעבר, אך לא בכמויות רבות כאלו ונחשפנו לוולגריות ולרעשנות שלהם. בכל מקום שהיו תיירים סיניים, וזה היה בכל מקום כמעט אליו הגענו (וכולם בטיולים של קבוצות מאורגנות), היו רעש, צעקות, לכלוך והתנהגות בלתי הולמת.

מפלי האתבסקה מיוחדים בכך שישנם שבילי הליכה המובילים לתוואי העתיק של הנהר. תוואי שאינו פעיל עוד משום שהמים מצאו תוואי נח יותר לעבור בו. התוואי העתיק חושף שכבות גאולוגיות ותצורות יפות בשלל צבעים.

מקומות בהם המים חתרו בסלעים נראים היטב. הסחרור והמעבר של המים בתוך הנקיקים יוצרים מסלע חלק ונעים למגע. על אף שפע התיירים, לא היה צפוף מדי והיתה חלוקה טובה בין השבילים השונים.

בכל נקודת עצירה לאורך הדרך, ישנם פחי אשפה מקובעים היטב לקרקע וסגורים טוב, וידית פתיחה המאפשרת רק לבני אדם לפתוח את הפח. זאת כדי למנוע מדובים בעיקר, אך גם משאר חיות הבר לאכול מזון אנושי ולפזר את האשפה.

מאז הקמת ישובים בסמוך לשמורות טבע, בעלי חיים החלו להגיע לתחומי הישובים ואחת הבעיות העיקריות היא התלות שיוצרים בעלי החיים, ובמיוחד הדובים, במזון האנושי. נעשה נסיון למגר את התופעה, אך המאבק אינו פשוט.

חזרנו למכונית והמשכנו צפונה. מספר קילומטרים לפני הכניסה לעיירה Jasper, הכביש התפצל לשניים: החלק המזרחי עוקף את העיירה והמערבי נכנס לתוכה. מיד לאחר שפנינו מזרחה, ראינו רכבים עומדים לצידי הדרך ומרחוק ראינו elk (אייל קנדי). שלושה איילים עמדו ואכלו, מדי פעם מציצים על בני האדם המוזרים הבוהים בהם מלאי התפעלות... מסתכלים וחוזרים ללעוס את העשב הגדל בשפע לצידי הדרכים.

עוד שבועות ספורים והעשב יעלם תחת מעטה שלג כבד ויצוץ שוב רק באביב. המשכנו בנסיעה איטית, בתקוה לפגוש עוד הולכים על ארבע. היום נטה לערוב כך שהסיכוי לראות עוד בעלי חיים הלך ופחת. המשכנו לנסוע עוד כחמישים ק"מ, עד למקום הלינה: Pocahontas Cabins. צריפים יפים ונקיים, מאובזרים היטב. ניגשנו לקבלה וקבלנו את המפתח לצריף שלנו.

הקור היה מקפיא והיה בהחלט חשש לשלג במהלך הלילה. אך שלג לא ירד ולמחרת שוב השמש שיחקה במחבואים מאחורי העננים. יצאה והתחבאה לחלופין.

יום שני לטיול ברוקיס: אזור ג'ספר

הפארק הלאומי ג'אספר הוא הפארק הגדול ביותר ברוקיס והוכרז כשמורה ב- 1907. חולש על שטח של כ- 11,000 קמ"ר.

לאחר השכמה בשבע בבוקר, עזבנו את הצריף וחזרנו דרומה לכוון העיירה ג'ספר. פנינו לכוון Maligne Canyon , שהוא ראשון בסדרה של אתרים יפהפיים באזור. קצת אחרי הפניה, ראינו שורת מכוניות ארוכה לצד הכביש. שיערנו שבעל חיים גדול כלשהו נמצא באזור. קיווינו שזה דב... התאכזבנו משהו כשראינו שלושה מוּסים (אייל קורא).

למרות שכאן היו שלושה יחד (למעשה שלוש נקבות), הרי שהמוּס אינו בעל חיים חברתי ואינו חי בעדרים. יש לו מזג נח ולמרות כמות האנשים הרבה והתכונה סביבן, השלוש המשיכו לאכול בלי להתייחס אלינו כלל... שומר הפארק (Ranger) עמד וכוון את התנועה ושמר על כך שאף אחד לא יפריע ולא יתקרב אליהן. צילומים מכל הזוויות האפשריות והמשכנו הלאה לכוון הקניון. קניון מֵלַאיין היה כבר די עמוס בתיירים, למרות השעה המוקדמת (שמונה וחצי בבוקר). בקניון ישנם ששה גשרים החוצים את נהר המלאיין וניתן ללכת לכל אורכו (שביל חד כווני, כ- 4 ק"מ לכל כוון). כבר בתחילת המסלול, לפני הגשר הראשון (שהוא די קרוב לתחילת המסלול), שומעים את שאון המים האדיר ההולך ומתעצם ככל שמתקרבים למפל.

העומק עצום במפל ובגשר העליוניים, וככל שיורדים הגובה פוחת עד שמגיעים לנהר עצמו. תחילתו של הנהר הוא באגם מלאיין (Malign Lake) אליו נגיע מאוחר יותר. הנהר עובר בתת הקרקע עד ל- Medicine Lake ופורץ מתת הקרקע בקניון.

ירדנו עד לגשר החמישי, מרחק של כ- 2.8 ק"מ מתחילת המסלול, ועלינו חזרה דרך מסלול אחר, מקביל, אך תלול מאוד ונמצא בתוך יער המקיף את המפלים. חשבנו כי כאן יש סיכוי למצוא דובים ופעלנו על פי ההנחיות שקבלנו: לעשות קצת רעש כדי להרחיק את הדובים. אז הלכנו ושרנו ודברנו בקול. היות והיינו לבד, לא הפרענו לאיש, רק אולי לדובים שלא הגיעו... סה"כ הלכנו כחמישה וחצי ק"מ. גשם לא ירד והשמש האירה מדי פעם. המשכנו ברכב לכוון אגם מדיסין (אגם התרופה). על פי המסופר, האינדיאנים כינו כך את האגם משום שחשבו שהוא בעל סגולות ריפוי מיוחדות. כאמור, נהר המלאיין - היוצא מאגם מלאיין - נעלם לתת הקרקע וזורם שם. במידה וכמות המים רבה (באביב ובקיץ, עם הפשרת השלגים), חלק ממי הנהר עולים וממלאים את האגם. כשמפלס המים יורד, האגם מקבל צורה של "צמות" הזורמות במקביל ומדי פעם נפגשות. אולי הפלא הזה הסעיר את דמיון האינדיאנים.

למרות העונה (ספטמבר), האגם היה די מלא. עצרנו במגרש החניה וירדנו לחוש את המים הקפואים.

פסגות ההרים הסובבים את האגם היו לבנות משלג שלא נמס. בתוך היופי הזה עמדו אלפי עצי אורן מפויחים לחלוטין וכל שנשאר מהם היה גזע שחור וענפים עירומים ושחורים. אזור הרוקיס חווה שריפות לאורך השנים ובשנים האחרונות השריפות כילו מספר רב של עצים באזור.

המראה עגום מאוד והשרה, עם מזג האויר האפרורי, אוירה מעט מדכאת. המשכנו לכוון אגם מלאיין. כשהגענו, החל לטפטף. למרגלות האגם ישנם מסעדה, חנות מזכרות וביתן להשכרת סירות. מספר אנשים גיבורים שטו על פני המים בגשם. ניצלנו את שירותי האזור ושתינו שוקו חם. אגם מלאיין הוא הגדול ביותר מבין אגמי הרוקיס הקנדיים. אורכו 22.5 ק"מ ושטחו כ- 20 קמ"ר.

ישנם מסלולי הליכה אך הסתפקנו בהליכה קצרה לאורך האגם בגלל הגשם הטורדני והאדמה הבוצית. חזרנו אל המכונית וחזרנו לעיירה Jasper , והמשכנו לכוון הרַכֶּבֶל (Jasper Tramway) שעולה לפסגת ההר הגבוה באזור. בדף המידע שקבלנו רשום כי רכבל זה הוא הארוך והגבוה ביותר בקנדה. התור היה קצר מאוד ועלינו לראש הר Whistler (ההר השורק). פסגתו 2200 מ' מעפ"י. באמצע הדרך, פתיתי שלג החלו יורדים מסביב וחלקם נצמדו לחלונות הקרונית. כשיצאנו מהקרונית, הרגשתי שגופי קופא. למרות הלבוש חם, היה מאוד קר לא רק בגלל הטמפרטורה הנמוכה, אלא גם, ובעיקר, בגלל הרוח החזקה והקרה שנשבה. היינו אופטימיים כשרצינו לעלות בשביל המוביל לפסגה. גידי החליט שהוא מנסה והתחיל ללכת קצת, אך חזר מהר. אני חששתי מאוד לעלות והסתפקנו בנוף שראינו מהתחנה העליונה של הרכבל.

למטה זיהינו את האזור שהיינו בו פחות משעה קודם לכן. נהרות זורמים, אגמים מלאי מים, מספר קטן של ישובים, פסגות הרים לבנות וטבע נפלא. לולא היה קר כל כך, היינו שמחים לבלות על ההר עוד זמן רב. נכנסנו למבנה הרכבל שכולל כמובן גם מסעדה, חנות מזכרות ושרותים – והעיקר שחם בו.

גם מתוך המבנה ניתן להסתכל על הנוף. חיכינו לקרונית וירדנו למטה. לא ירד שלג אך טפטף. נכנסנו למכונית ושמנו פעמינו מערבה לכוון Mount Robson, ההר הגבוה ביותר ברוקיס הקנדיים: קרוב ל- 4000 מ' מעפ"י. בדרך הבחנו שוב בעצי אורן מתים, אך הפעם לא שרופים. צבעם חום וכל שנשאר מהם הוא גזע וענפים.

חלק מהעצים בתהליך של מוות, כאשר חלק מעלי המחט עדיין ירוק וחלק כבר נשר או חום. באמצע שנות התשעים של המאה הקודמת, פלשה לאזור חיפושית האורן ההררית (mountain pine beetle). זו חיפושית קטנה מאוד שתוקפת עצים מסוימים ומקום מחייתה הטבעי הוא בחלק הדרום-מערבי של קנדה. עם ההתחממות הגלובלית, החיפושית החלה לנוע לאזורים צפוניים וגבוהים יותר ולתקוף עצים שאין להם הגנה מפניה (בעיקר אורן הזפת Ponderosa ואורן מפותל Lodgepole pine). החיפושית מטילה את ביציה בחלק הפנימי של הקליפה ויוצרת תעלות המאפשרות חדירת כמות גדולה מאוד של חיפושיות. החיפושיות נושאות עליהן פטריה נדירה התוקפת את החלק הפנימי של העץ ולמרות שהעץ מפריש חומרים רעילים, אין לו סיכוי להתמודד מול התוקפים. הדבר נמשך בקצב מדאיג מעל לעשרים שנה. מה יהיה הסוף? יתכן ויש להמתין עד למותם של העצים המארחים ואוכלוסיית החיפושיות תדלדל מאוד ללא מזון. תוצאת לוואי למותם של העצים היא שריפות הענק שציינתי קודם, שכן העצים יבשים לחלוטין ומתכלים בקלות. נוסיף לכך את הטמפרטורות הגבוהות והיובש סביב, והרי מתכון מושלם לחיסול היערות. הקנדים מוטרדים מכך מאוד משום שזה משפיע על כל המארג האקולוגי: העצים מתכלים, מחסור במזון לבעלי החיים מקטן ועד גדול, אין כיסוי צמחי והצמחים שרגישים לאור אינם יכולים לצמוח וכך הלאה. עצוב, מדאיג ומטריד מאוד.

התעכבנו במספר מחסומים כתוצאה מעבודות בכביש או בשוליים (במקום כלשהו, הכביש קרוב מאוד למדרון שמעליו ועל מנת למנוע נפילת אבנים, מפילים גושי סלע באופן יזום). הגענו למרכז המבקרים בהר רובסון חמש דקות לפני סגירתו. השעה בשעוננו היתה חמישה לשש בערב, אך הסתבר שעברנו גבול של אזור זמן והשעה חמישה לחמש. את קנדה חוצים חמישה אזורי זמן ואחד הגבולות עובר בחלקו ברוקיס, בין אלברטה לבריטיש קולומביה.

ראינו את הר רובסון, אך לא את פסגתו שהיה "עטופה" בעננים. הצצנו במרכז, שאלנו שתי שאלות והמשכנו בנסיעה למקום לינתנו ב- Valemount, מרחק עשרות קילומטרים לכוון דרום מערב. הגענו לעיירה קטנטונת ושכוחת אל. מקום הלינה היה צימר בביתו של זוג צעיר, נחמד מאוד, עם בת חמודה בת שלוש. בבית ישנם ארבעה חדרי צימר וכולם היו מאוכלסים. אנחנו הגענו אחרונים ולא ראינו את האחרים. מסתבר שאחת המשפחות היתה מישראל. אך היות והגענו די מאוחר ולמחרת יצאנו מוקדם מאוד, לא הספקנו לראותם. בעלת הבית ספרה שהיא ובעלה רתכים במקצועם, אך החליטו על הסבה מקצועית וקנו את הבית הענק על מנת להקים מקום ארוח. למחרת פגשנו את בעלה שהכין את ארוחת הבוקר.

יום שלישי לטיול: ממערב לדרום הרוקיס

בבוקר השמיים היו בהירים לחלוטין אך כפור כיסה את חלונות המכונית. הטמפרטורה צנחה לאפס מעלות. לקח זמן עד שהמנוע התחמם והנעים את שהייתנו במכונית. עצרנו שוב במרכז המבקרים למרגלות הר רובסון, הגבוה בהרי הרוקיס, והפעם יכולנו לראות את פסגתו במלוא הדרה.

תחנתנו הראשונה לאחר מכן היתה במפלי רירגארד (Rearguard Falls). המפלים קרובים מאוד לכביש. הם אינם גבוהים, אך הם רחבים מאוד ומימיהם כחולים וצלולים למדי. הכל משתקף בהם. כנראה בגלל השעה המוקדמת, היה אתנו רק מבקר אחד. זה היה המקום היחיד בו היינו כמעט לבד. עד מהרה נוספו שני זוגות. יכולנו לעמוד שם עוד זמן רב ופשוט לבהות בכמויות המים האדירות הגולשות להן במפלונים קטנים במורד הנהר. השלווה, השקט פרט למים הזורמים, מיעוט האנשים – הכל היה מושלם.

עלינו חזרה למכונית, קצת יותר מופשרים, והמשכנו למפלים הבאים: Overlander Falls. מקור השם הוא בקבוצה שגילתה את המפלים בשנת 1862. במאה התשע-עשרה יצאו קבוצות חלוציות ממזרח קנדה לחקור אזורים במערב קנדה. שם אחת הקבוצות היה Overlander, כלומר "מעבר לארץ", מעבר לארץ הנושבת. לאחר כמה חדשים, הקבוצה התפזרה. חלקה הגדול חזר למזרח קנדה ורק קומץ הגיע לחוף המערבי. חנינו בחניה והתחלנו ללכת לכיוון המפלים, מרחק של כ- 2 ק"מ לכל כוון. השביל עובר ביער, הוא מישורי ונח מאוד עד למפלים.

חזרנו למכונית ונסענו מזרחה לכוון העיירה ג'אספר. לאחר שעברנו לידה פעמיים בימים הקודמים ולא עצרנו, חנינו והלכנו קצת ברגל. עיירה נחמדה ונעימה, שנוף הרי הרוקיס עוטר לה ככתר. במרכז העיירה ניצב טוֹטם העיירה.

הטמפרטורה עלתה ל- °7 ובהליכה היה פחות קר. נכנסנו למרכז המבקרים שהיה מאכזב מבחינת ריכוז החומרים שבו. מרכז קטן ללא תצוגות. מעניין לציין שבמרכזי המבקרים של השמורות, ישנה חנות המופעלת על ידי מתנדבים מבוגרים שנקראים "ידידי השמורה". החנות היא ללא מטרת רווח וכל הכספים מופנים לטיפול בשמורה.

נפרדנו מג'אספר ונסענו דרומה, באותו הכביש בו נסענו יומיים קודם כשעלינו מקלגרי. פנינו היו מיועדות ל- Columbia icefield glacier או Athabasca glacier. בדרך עברנו כמה פעמים מתחת לגשרי מעבר לבעלי חיים.

הגשרים הללו מהווים המשך טבעי לשטחי מחייתם. הם מכוסים בצמחיה הטבעית של האזור ובעלי החיים ממשיכים את פעילותם כשמתחתם עוברות מכוניות.

הקרחון נמצא קרוב מאוד לכביש ואפשר ללכת אליו ברגל. לא ידענו זאת וגם רצינו לחוות נסיעה באוטובוס מיוחד על הקרחון. החנינו את המכונית ליד מאות מכוניות אחרות. המקום היה עמוס מפה לפה. אוטובוסים יצאו ובאו כמעט כל הזמן. אנחנו הזמנו כרטיסים מראש כך שלא המתנו בתור. בשעה היעודה עמדנו ליד הרציף שאליו הופנינו. עלינו עם עוד 40 אנשים לאוטובוס רגיל שלקח אותנו לצידו השני של הכביש הראשי, שם ירדנו והחלפנו לאוטובוס מיוחד הנוסע על הקרח.

נאמר לנו שישנם מעט מאוד אוטובוסים כאלו בעולם. הנסיעה איטית מאוד, כשחלק מהדרך מאוד תלול. לאחר כעשר דקות הגענו למקום החניה של האוטובוסים וירדנו להליכה על הקרחון.

התחושה היתה הליכה על שלג ולא על קרחון... כך נותנים לתיירים להשתעשע כחצי שעה וחוזרים לאוטובוס. אטרקציה תיירותית. משם נסענו כברת דרך קצרה ל- skywalk. האוטובוס עצר, ירדנו והלכנו בשביל מבטון שאורכו מספר מאות מטרים. חלקו עובר מעל לקניון העמוק. השביל מוביל לתצפית שרצפתה בנויה מזכוכית כך שהעובר עליה מסתכל מטה ורואה את הקניון מתחת לרגליו.

הבטן מתהפכת לרגישים שבינינו... הנוף סביב מרהיב. קניון Sunwapta במלוא עוצמתו. רואים את העמק שצורתו U ונוצר על ידי גלישת קרחון לפני מילניומים, ואת עמק ה- V שממשיך להתעמק על ידי הנהר הזורם בו. סביב סביב הרים עטורי שלג.

משם החזיר אותנו האוטובוס למרכז המבקרים.

המשכנו על הכביש דרומה לכוון העיירה גולדן (Golden) הנמצאת בפארק הלאומי יוהו (Yoho National Park). שוב עבודות עפר... למרות השעה המאוחרת, תכננו לעצור בקניון נוסף: Mistaya Canyon (קניון מיסְטָייה). כשהתקרבנו, ראינו שביצעו בחניה עבודות תשתית (ריבוד אספלט וצביעת קוי חניה) וחסמו את הכניסה. לא היינו מוכנים לוותר ובעדינות ישראלית טיפוסית הזזנו את המחסומים הצידה והחנינו את המכונית בצד הדרך כך שלא תפריע למכוניות שנסעו על הכביש. כאן כבר היינו לבד. גידי היה משוכנע שהפעם נפגוש דובים. אך כל ששמענו וראינו היו צפרים מצייצות. לא דובים ולא יער... כן, גם יער לא היה... הגענו לקניון ושמחנו שלא ויתרנו. קניון יפה, סלעים בצבעים שונים, ובורות עגלגלים (potholes) שיצרו המים כשהסתחררו עם האבנים. השמש נטתה לשקוע, והתאורה היתה מושלמת.

חזרנו למכונית והמשכנו לכוון גולדן. בדרך עצרנו בכמה מקומות להביט על מי הטורקיז המשקפים בתוכם את הנוף שסביב.

אל Golden הגענו לקראת חשיכה. היה זה יום עמוס מאוד.

יום רביעי לטיול: אזור פארק יוהו (Yoho National Park)

קמנו לבוקר מעונן אך ללא גשם. לאחר ארוחת בוקר (שהוגשה בכלים חד פעמיים! קשה להאמין שאנחנו במדינה מערבית מתוקנת), יצאנו לדרך אותה עברנו ערב קודם. מבחינה סביבתית, מיעוט הכבישים החוצים את הרוקיס הוא רעיון נפלא המאפשר לבעלי החיים לנוע בחופשיות רבה וללא סכנה. הנזק לסביבה הוא מינימלי, במיוחד לאור העובדה שהמהירות המותרת מוגבלת ל- 70 קמ"ש במרבית האזורים. החיסרון הוא באילוץ לנסוע מספר פעמים על אותו הכביש.

בדרך עצרנו במפלי וואפטה (Wapta Falls). מפלים שגובהם רק 30 מ', אך רוחבם 150 מ' והם הרחבים ביותר ברוקיס. המפלים נמצאים על נהר ששמו "הסוס הבועט" (Kicking Horse River). וכיצד קבל הנהר שם מוזר זה? לא תרגום מאינדיאנית. הרבה יותר מקורי: במחצית המאה התשע-עשרה, היו כמה משלחות מטעם גופים שונים או אנשים פרטיים שיצאו לתור ולבדוק את חלקה המערבי של קנדה. על אחת מהן כתבתי כבר ואחת נוספת, ששמה היה Palliser Expedition על שם מנהיגה, ג'ון פאליסר, עברה באזור. אחד מאנשי המשלחת, אדם בשם ג'יימס הקטור (Hector), חטף בעיטה מסוסו בעת שעצרו ליד המפלים, ולכן החליט לקרוא לנהר ולמפלים בשם הסוס הבועט. אכן מקורי.

השביל נמצא מעל למפלים והם נגלים לפתע. אמנם שומעים את רעש המים הנופלים, אך הם מתגלים בבת אחת.

בקרקעית נוצר אי קטן מאוד, שלא ברור אם הוא טבעי או מלאכותי. צומחים עליו עצים ושיחים. ניתן להגיע עד לקרקעית בירידה תלולה מאוד. התחלנו לרדת והגענו לתחתית המפלים.

בכל רגע במהלך הירידה נגלו לעינינו זוויות ונקודות צפיה יפות וחדשות שלא ניתן היה לראותן משום מקום אחר. בדרך חזרה ראינו שני בחורים עומדים ליד גזע עץ שעליו היה גידול כלשהו. שאלתי באנגלית את אחד מהם האם יש לו מושג מהו אותו גידול. הוא ענה לי בעברית שאינו יודע... משיחה שהתפתחה הסתבר שאחד הבחורים למד באוניברסיטה עם בן של ידידה שלי... עולם קטן.

משם חשבנו להמשיך מזרחה על הכביש ולנסוע לאגם לואיז (Lake Louise) במקום ביום שלאחר מכן. אך לאחר כברת דרך, תנועת המכוניות החלה להאט בגלל עבודות על הכביש, ולאחר מכן השיירה נעצרה לחלוטין. לא ראינו את תחילת השיירה ומכוניות המשיכו להצטבר מאחורינו. המתנו חמש דקות, עשר דקות, רבע שעה ולאחר כעשרים דקות, כשלא היתה שום תזוזה, החלטנו לוותר ולחזור על עקבותינו. בצד השני המתינו לנו שכיות חמדה. פנינו פנית פרסה ונכנסנו למפלי טקקאו (Takakkau Falls). מגרש החניה הוביל אותנו כמעט עד למפלים וההליכה ברגל היתה קצרה ועל שביל סלול כמעט לכל אורכו. אמנם זרימה המים לא היתה רבה, כנראה בגלל שזו סוף עונת הזרימה, אך גובה המפל מרשים ביותר: 384 מ'.

זהו המפל השני בגובהו בקנדה. פירוש השם takakkau בשפת ה- cree האינדיאנית הוא "יפהפה". יש לשער כי באביב ובקיץ, כשהמפלים בשיאם, המראה מרהיב ביותר. בדרך למפל פגשנו אשה שאמרה לנו (באנגלית): אתם רואים את הנקודה האדומה הרחוקה? זה בעלי. הוא משוגע! הסתכלנו ולא ראינו שום נקודה אדומה. כשהבטנו טוב יותר, ראינו נקודה אדומה זזה. בעלה, שאמור להיות בסוף שנות הששים לחייו, כנראה הרפתקן לא קטן, החליט לטפס לאורך המפלים. לאחר מכן, כשירד מהמפל, ראינו אותו בגודל טבעי ושוחחנו עמו כמה דקות. סיפרנו שפגשנו קודם את אשתו והיא תשמח לדעת שהוא בחיים!

באזור הרבה מסלולי הליכה, אך במזג האוויר הזה לא לקחנו סיכון משום שהשבילים תלולים. חזרנו למכונית והמשכנו מערבה לכוון אגם אמרלד (Emerald Lake), או בתרגום חפשי: אגם אזמרגד, או ברקת. בדרך לשם עצרנו ב"גשר הטבעי" (Natural Bridge). חתירת המים בתוך סלעי המשקע יצרה מעין גשר כך שהסלע הקשה נשאר למעלה כמעט בשלמותו ואילו הסלע הרך מתחתיו נשחק לחלוטין והמים עוברים דרכו.

הלכנו לאורך השביל מקצה אחד לקצה השני, ומכל צד ה"גשר" נראה שונה.

משם המשכנו לאגם אמרלד שאכן מימיו בגוון ירוק-כחול. בדפי המידע רשום כי בעת הפשרת השלגים בתקופת האביב, המים הנכנסים לאגם גורפים עימם סחופת מההרים סביב, וצבע המים הוא ממש ירוק. סירות שטו לאורכו ואנחנו הלכנו סביב לאגם. מסתבר שהאזור מועד למפולות שלגים (avalanches). באזורים מסוימים ישנן אזהרות האוסרות ללכת שם בחורף ובאביב.

בדרכנו חזרה מהאגם, החל לרדת גשם טורדני. חזרנו למלון בגולדן ללינה.

יום חמישי לטיול: פארק קוטניי (National ParkKootenay)

לילה קודם עשינו חושבין והחלטנו לשנות את המסלול משתי סיבות: האחת, לא לחזור שוב, בפעם הרביעית, על אותו הכביש והשניה, לראות פארק נוסף.

בבוקר שמנו פעמינו דרומה, לכוון Radium Hot Springs. מעיינות מים חמים נוספים. ברוקיס הקנדיים ישנם שלושה אזורים בהם פורצים מעיינות מים חמים: הצפוני ביותר, Miete Hot Springs, נמצא צפונית לעיירה Jasper. השני, Banff Hot Springs , נמצא בעיירה באנף. השלישי, Radium Hot Springs, נמצא ב- Kottenay National Park בחלק הדרום-מערבי של הרוקיס. לאחר שהאירופאים גילו את המעיינות במאה התשע עשרה, יזמים הפכו אותם לאתרי תיירות ומרפא.

כשיצאנו מ- Golden ירד גשם, אך ככל שהדרמנו, הגשם הלך ופחת והשמש יצאה מפעם לפעם בין העננים. הטמפרטורה בחוץ עלתה ל- °8. צפיפות הישובים הקטנים ומספר החוות הלכו וגדלו. גובה ההרים היה נמוך יותר ולא ראינו עוד שלג על פסגותיהם. החלו להופיע עצים ושיחים אחרים פרט למחטניים, בשלל צבעי השלכת. החל מאדום , דרך כתום כהה, כתום בהיר, צהוב וירוק. החלו להופיע שיחים ופרחים לצידי הדרך.

מסילת רכבת ורכבות ארוכות מאוד עם קונטיינרים גדולים ליוו אותנו כל הדרך דרומה.

לאחר נסיעה של כשעה וחצי הגענו לעיירה Radium. ניגשנו למרכז המידע וקבלנו הסבר על- ומפה של המסלול שאותו רצינו ללכת, לאורך Sinclair Canyon. החנינו את המכונית והתחלנו לעלות ממגרש החנייה בעליה תלולה.

הנוף מלמעלה היה מרהיב: העיירה שרועה מתחתינו, פסי הרכבת עם הרכבות, צמחיה רבה – והכל פרוש למרגלותינו. בשל מזג האויר הסגרירי, התמונות אפרוריות ושום תיקון לא עזר...

מלמעלה השביל החל לרדת לכוון הנהר. בדרך חלפנו על פני שני זוגות מבוגרים ולא עלה על דעתנו לשאול אותם כיצד מגיעים לנקודת הסיום שלנו (ההתחלה שלהם), משום שהלכנו לאורך המסלול ולפי המפה שקבלנו. מאוחר יותר הסתבר שגם השילוט וגם המפה הטעו אותנו. בתמונה הזו עדיין מלאי אופטימיות ועליזות...

הגענו לתוואי הנחל וראינו שלט המפנה לכוון אתר קראוונים. היות ולא היה שביל אחר, הלכנו על השביל הזה. אלא שאז הסתבר שטעינו בגדול. המפה שהבחורה נתנה לנו במרכז המידע וההסבר הלקוי שלה (שאלנו את עצמנו האם היא הלכה אי פעם במסלול הזה) הטעו אותנו לחלוטין. ניגשנו לקבלה של האתר ושאלנו את הבחורה שישבה שם כיצד להגיע למגרש החניה שבסוף המסלול. היא טענה שהרבה אנשים טועים ומגיעים אליה משום שבמרכז נותנים מידע שגוי. היא הסבירה לנו כיצד להגיע למגרש החניה שבסוף המסלול. אלא שגם ההסבר שלה כנראה היה למי שמכיר את האזור. הגענו ל"שביל" מאוד מאוד תלול, עם אבנים מתדרדרות. התחלנו לעלות לאט לאט מבלי להסתכל אחורה. הטיפוס היה קשה מאוד גם בגלל תלילותו וגם בגלל האבנים המתדרדרות. עוד צעד ועוד אחד ונדמה היה שהעלייה לא תסתיים לעולם.

בסופו של דבר הגענו אל הכביש הראשי בכניסה לעיירה... כך הוספנו לעצמנו מספר קילומטרים של הליכה. אבל הנוף היה שווה...

בשלב כלשהו החל לטפטף גשם וכשהגענו למכונית, הטפטוף הפך לגשם שוטף. החלטנו ללכת לראות את המעיינות החמים וחצינו לצד השני של הכביש דרך מנהרה להולכי רגל. בתוך המים החמים, שאדים עלו מהם, טבלו מספר אנשים, כשבחוץ הטמפרטורה היתה מעלות בודדות בלבד מעל לאפס.

חזרנו למכונית והכביש החל לטפס להרים גבוהים יותר. הגשם התגבר וירד בעוצמה חזקה. המגבים עבדו קשה להקל על ראיית הנהג. הנסיעה הייתה איטית ולאחר כשעה הגענו ל- Marble Canyon (קניון הגוּלה). היה זה המקום היחיד בו נאלצנו להשתמש במטריות. הגשם ירד ללא הפסקה ופסענו לאיטנו על שביל העץ, נזהרים לא להחליק. השביל מצוין ומתוחזק היטב, מתפתל ועובר מצד אחד של הקניון לצידו השני. בכל פיתול נגלה לנו טפח אחר של המפלים, כל פעם בגובה וברוחב שונה.

כמויות מים אדירות. צבעי הטורקיז של המים מרהיבים. למרות הגשם, לדעתי קניון הגולה היתה גולת הכותרת של הטיול. קניון מדהים ביופיו.

יכולתי רק לדמיין עד כמה הוא יפה עוד יותר בשמש. בסוף המסלול הגענו לתחילת המפלים. עמדנו והשתאינו מול היופי: צבעי המים, צבעי הסלעים והצמחיה המכסה את צידי הקניון.

אתר נוסף אליו רצינו להגיע אך ויתרנו בגלל מזג האויר היה Paint Pots. זהו אזור בו ישנו ריכוז גדול של צבע האוקרה הכתום. האינדיאנים השתמשו בצבע לטקסים שלהם, ציירו אתם ציורי קיר של חיי היום יום וסחרו בו. האירופאים גילו את המקום במאה התשע-עשרה והחלו לכרות את המחצב. כשהאזור הוכרז כפארק לאומי בשנת 1920, המסחר בו פחת עד שפסק לחלוטין.

משם נסענו לעיירה Canmore והגענו למלון. הטמפרטורה ירדה מאוד ובתחזית מזג האויר דובר על שלג שירד בלילה. ואכן בסביבות חצות, החל לרדת שלג. החדר שלנו היה בקומת הקרקע וממנו ניתן היה לצאת לחצר פנימית. האור דלק בחוץ כל הלילה, כך שיכולנו לשכב במיטה החמה ולראות את פתיתי השלג הלבנים נופלים לאיטם אל האדמה ונערמים.

יום ששי לטיול: פארק לאומי באנף Banff National Park))

כשקמנו בבוקר, השלג כבר פסק, אך הטמפרטורה היתה °0 צלזיוס. חבשנו כובעי צמר, כפפות, צעיף חם על הגרון ומעילים רכוסים ויצאנו לבדוק את מצב השלג על המכונית. נזכרנו בשבתון שלנו ברו'צסטר, ניו יורק, לפני אי אלו שנים. המכונית היתה מכוסה בשלג שעוביו היה כ- 5 ס"מ. לאחר ניקוי המכונית, התחלנו את נסיעתנו לכוון Lake Louise, אליו חשבנו להגיע יום קודם אך ויתרנו בשל פקק המכוניות שהיה. לייק לואיז הוא האגם המפורסם והמתוייר ביותר ברוקיס הקנדיים. בדרך ירד גשם וכשהגענו לאזור האגם, ערפל כבד כיסה את המקום. למרות מזג האויר, החניות כבר היו מלאות ברובן. החנינו את המכונית והתחלנו ללכת. כשהגענו לאגם, כל שנגלה לפנינו היה ערפל כבד שכיסה את כל האזור ופתיתי שלג שירדו מפעם לפעם. את האגם במלוא שטחו לא ראינו.

על גדות האגם נמצא מלון מפואר מאוד, שצולמו בו מספר סרטים. הלכנו מעט לאורך האגם, בתקוה שהערפל יתפוגג מעט, אך אפילו השמש שיצאה פתאום חזרה אל בין העננים במהרה. האגם נקרא על שם הנסיכה לואיז קרוליין אלברטה, בתם הרביעית של המלכה ויקטוריה ואשתו של המרקיז דה לורן, שהיה מושל קנדה בין השנים 1878 ל- 1883.

האגם מתנקז לנהר ה- Bow, אחד הנהרות המרכזיים שזורמים בהרי הרוקיס.

חזרנו למכונית ונסענו למרכז המבקרים. התייעצנו מה עוד כדאי לראות באזור, בהתחשב במזג האויר הסגרירי והגשום. הבחורה במרכז המליצה לנו לנסוע על כביש A1 המקביל לכביש הראשי. זהו כביש צדדי שבו הנסיעה איטית יותר ויש סיכוי רב יותר לראות בעלי חיים. קיווינו כי כאן יאיר לנו המזל פנים ונראה דב. נסענו לאט ועינינו תרו אחר כל דבר שזז... ככל הנראה הקור ניטרל את בעלי החיים שכן לא ראינו אפילו סנאי לרפואה. המשכנו לאיטנו עד מפלי ג'ונסטון (Johnston Falls). בתוך מגרש החניה ישנו בית קפה גדול שהוקם כעסק משפחתי בראשית המאה העשרים וכיום מנהל אותו הדור הרביעי של המשפחה. התחלנו ללכת לכוון המפלים הנמוכים. למרות מזג האויר הסגרירי והגשם הטורדני, היו הרבה אנשים ובמקומות מסוימים, בהם השבילים צרים ומעט תלולים, הצפיפות היתה גדולה. לאחר כ- 2.5 ק"מ, הגענו למפלים הנמוכים ועל מנת להתרשם מהם, עוברים על גשר לצידו השני של הנחל.

משם מטפסים במעלה תלול למפלים הגבוהים, מהלך של קרוב ל-1 ק"מ נוסף. המפל העליון היה פחות מרשים משום שכמויות המים בו יחסית נמוכות בתקופה זו של השנה. בקנה מידה קנדי היה זה זרזיף קטן. בקנה מידה ישראלי, היה זה מפל מכובד מאוד…

בירידה התלולה חזרה נזהרנו מאוד שלא ליפול בגלל חלקלקות השביל שהיה רטוב מגשם. חזרנו למגרש החניה וניגשנו לבית הקפה. מה יכול להיות טוב ומפנק יותר מאשר כוס שוקו חם בקור הזה?!

כשיצאנו מבית הקפה ראינו בסמוך מכונית אספנות ושחזור תחנת דלק ישנה.

משם נסענו לכוון העיירה Banff, לידה עברנו ביעף בנסיעתנו צפונה ביום הראשון ובנסיעתנו דרומה ביום הקודם. הפעם הגענו ועצרנו בה. העיירה נקראת על שם הכפר באנף בסקוטלנד, שהיה מקום הולדתו של ג'ורג' סטפן, מי שהיה לימים נשיא רכבת קנדה-פסיפיק Canadian Pacific Railways)). ואיך הרכבת קשורה לענין? ובכן, בסוף המאה התשע-עשרה, נסללה מסילת רכבת בין חוף האוקינוס השקט לחלק המזרחי של קנדה. המסילה עברה באזור באנף. בעת ביצוע העבודות להנחת המסילה, נתקלו העובדים בשרשרת של מעיינות חמים בבסיס הר הגפרית (Sulfur Mountain) והחלה להתפתח תיירות מרפא בינלאומית באזור. העיירה הוקמה למרגלות ההר והתיירות סייעה לממן את עבודות הקמת המסילה. האזור נתחם כשמורה ובמהלך השנים שטח השמורה גדל ושמה היה: פארק הר הרוקי (Rocky Mountain Park). כך החל הליך הכרזת שמורות טבע בקנדה. כיום יש בעיירה כ- 9,000 תושבים והיא מושתתת בעיקר על תיירות ותיירות מרפא. מזג האוויר היה קודר וכשהגענו החל לרדת גשם. נסענו למוזיאון הממוקם על האתר המקורי, בו עדין ישנה נביעה. כיום זה אתר היסטורי שנקרא

Cave and Basin Historic Site.

המעיין בו מתרחצים היום נמצא באזור אחר של העיירה. השעה היתה די מאוחרת ולקראת סגירת המוזיאון, כך שהספקנו לעבור מהר ממיצג למיצג. המוזיאון מספר את תולדות המקום, ועל החי והצומח באזור, כולל תאור מפורט של שבלול מעיינות באנף (Banff springs snail) שאורכו כ- 1 ס"מ בלבד והוא אנדמי למעיינות. סגרנו את המוזיאון עם מפעיליו וחזרנו למכונית. הגשם לא חדל. נסענו למרכז העיירה וטיילנו ברגל לאורך הרחוב הראשי. בדרך חלפנו על פני מבנה מרשים ששימש בעבר כבית מלון והיום ממוקמת בו הנהלת האזור של רשות הפארקים הלאומיים.

עצרנו במסעדה איטלקית ואכלנו פיצה. חזרנו למכונית ונסענו לקנמור. היות והתקרבנו לסוף הטיול ועל מנת לחסוך כביסות בבית, החלטנו לכבס במכבסה עצמית (Laundromat). הגשם המשיך לרדת בזרזיפים וכשסיימנו לכבס, ירד גשם שוטף, אבל הבגדים היו נקיים ויבשים!

יום שביעי לטיול: מבאנף חזרה לקלגרי

התפנקנו קצת וקמנו יחסית מאוחר. החלטנו לנסוע קצת סביב העיירה וראינו כמה אגמים נחמדים.

התלבטנו אם להתחיל הליכה כבת שלוש שעות ולעלות למפל באזור, או להגיע עם המכונית תוך חמש דקות. במצב רגיל, כמובן שהיינו בוחרים ללכת ברגל. אך בגלל שחכתה לנו נסיעה לא קצרה באותו היום ורצינו לראות גם מעט מקלגרי, החלטנו לעלות עם המכונית. ככל שעלינו, הערפל התעבה ובשלב כלשהו קשה היה לראות את הנוף. ירדנו חזרה ועצרנו ליד Nordik Sports Center, מרכז שהוקם לארוח משחקי החורף האולימפיים בשנת 1988. כיום המרכז משמש כמקום התכנסות שממנו יוצאים לטיולים רגליים או על אופניים, וסקי בעונת החורף.

המשכנו לרדת חזרה לכוון העיירה ועצרנו ליד פארק גדול מאוד שבו משחררים את הכלבים מהרצועות ובעליהם נותנים להם לרוץ לאן שמתחשק להם. הכלבים רצים ומשתוללים כאוות נפשם, פוגשים כלבים אחרים ועושים חיים. כמובן שהכל נקי ואם אחד הכלבים עשה צרכיו, בעליו מיד מרים ומכניס את ה"תוצרת" לשקית וזורק לפח מיועד.

משם נסענו לכוון הכביש הראשי ועלינו על A1, הכביש המקביל ל- 1 לכיוון קלגרי. לאט לאט הנוף משתנה מהררי לגבעתי, חוות לאורך הדרך, ומשעמם מעט. להפיג את השעמום, ראינו בדרך עיזי הרים.

הטמפרטורה עלתה ככל שהתקרבנו לקלגרי. לאחר נסיעה כבת שעתיים וחצי, הגענו לעיר בת 1.3 מליון איש. מצאנו את בית המלון, התארגנו, והלכנו ל- Calgary Tower. בדרך עברנו פארקים ובתוכם פסלים, וכנסיה אנגליקנית אליה נכנסנו וקבלנו הסבר קצר מפי אחת המתנדבות. היא ספרה שהשנה מציינים 100 שנים לסיום מלחמת העולם הראשונה והמתנדבות סרגו כמות אדירה של פרחים אדומים לכיסוי חלק מהכנסיה. איזו עבודת נמלים מעוררת התפעלות.

המשכנו לכוון המגדל שגובהו קרוב ל- 200 מ' והוא הוקם בשנת 1968. מאז עבר שינויים ושיפוצים והוא צופה על העיר. במזג אויר טוב, ספרו לנו, רואים את הרי הרוקיס. אנחנו לא ראינו, אולי בגלל מזג האויר הסגרירי למדי.

מלמעלה רואים את העיר השרועה לרוחב, את הנהר הרחב החוצה אותה, את הגנים היפים המעטרים אותה ואת רבי הקומות במרכז העיר. גם בבנין זה יש רצפת זכוכית, לגיבורים שבינינו…

בנין העיריה מענין מבחינה ארכיטקטונית. בנוי באופן מדורג וטובל בצמחיה. לידו ממוקמת הספריה הישנה ובונים בקרבתה ספריה חדשה, מודרנית וגדולה מאוד. הגענו בדמדומים לחדר. עוד כמה שעות ואני בדרך לארץ. סידור המזוודה, כתיבת רשמים אחרונים, והליכה מוקדמת לישון שכן ההשכמה בחמש בבוקר...

הטיסה חזרה ארצה היתה דרך טורונטו. קצרה בכשעתיים מהדרך לשם ועברה יחסית מהר. נחיתה בעשר בבוקר וחזרה לחום ולשמש של מדינת ישראל. גידי נשאר לכנס בקלגרי לעוד מספר ימים.

מנסיוננו

מומלץ לא להגיע בקיץ בגלל כמות התיירים והעומס בכבישים. לעומת זאת בספטמבר מסתכנים במזג אוויר חורפי.

מומלץ לבדוק שכירת קמפר – פותר את בעיית מספר מקומות הלינה המוגבל.

לקחת בחשבון מהירות נסיעה איטית בשמורות (רוב הזמן) וועיכובים עקב עבודות בכבישים.

כדאי לבלות יום נוסף בפארק הלאומי ג'אספר.

לשקול (גם) הליכה ברגל על קרחון אתבסקה.

מילות מפתח: Canadian Rockies, Banff National Park, Jasper National Park, Seattle, Calgary, Yoho National Park, Kootenay National Park