שמח לארח בבלוג שלי את אסנת (כותבת הרשומה) ואת גידי שיצאו לטיול מרתק בנורבגיה

טיול לנורבגיה יוני 2018

יום ו', 1.6.18

03:30 - יציאה מהבית לקראת הטיסה ב- 07:00. את פנינו מקבל שדה תעופה עמוס לעייפה. אולי בגלל שזה סוף שבוע. תורים ארוכים משתרכים ורק לאחר כשעה אנחנו מקבלים כרטיס עליה למטוס. הטיסה מתעכבת מעט וממריאים אחרי שבע. נסיון לא מוצלח לישון לאחר לילה כמעט ללא שינה. קריאה ונימנום. נחיתה בציריך לאחר כשלוש וחצי שעות ונסיעה ברכבת הפנימית של נמל התעופה לטיסת ההמשך לאוסלו. יש כשלוש שעות המתנה. חיפשנו את שער היציאה ותהינו כיצד והיכן נקבל את כרטיס העליה למטוס. ואז החלו האיחורים והשינויים. נזכרנו בטיסתנו חזרה ארצה מספרד, בה שינו את שער היציאה שלוש או ארבע פעמים... היות והיתה לנו טיסת המשך לאֹולֵסְנְד Alesund)), חששנו שמא נאחר. בסופו של דבר, לאחר איחור של כשעה, יצאנו לאוסלו. לאחר פחות משעתיים הגענו לאוסלו, ואז התברר כי גם טיסת ההמשך מתעכבת. אספנו את המזוודות (תמיד אנחנו מתפעלים מכך שהמזוודות מגיעות...) ועברנו לשער היציאה לטיסה השלישית והאחרונה. לאחר עיכוב המראנו ותוך 40 דקות נחתנו בעיירה היפה הממוקמת על מספר איים. הגענו בתשע בלילה, ואור בחוץ, כאילו שהשעה שש או שבע בערב. השמש ממשיכה לשקוע, אך אין חושך מוחלט. דמדומים בין חצות בערך לשלוש בבוקר. לעומת זאת בחורף, ישנם מספר חדשים בהם מספר שעות האור הוא מאוד קטן.

נמל התעופה באולסנד קטן מאוד. אספנו את המזוודות ויצאנו לחברת השכרת המכוניות (avis). לאחר חתימות והסברים, מפתח המכונית (יאריס) היה בידינו. יצאנו מהבנין ובבת אחת נעשה ממש קר, עם רוח חזקה. מצאנו את המכונית, הכנסנו את המזוודות ונסענו לכוון המלון שנמצא על אי אחר. בין האיים מקשרות מנהרות מתחת למים. אורך כל אחת כ- 4-5 ק"מ. בדרך עברנו בתים בודדים פה ושם. לא ראינו כפר או עיירה, עד שהגענו לאי המרכזי. מצאנו את המלון (Scandic Scandinavie), העלינו את המזוודות, ועל אף העייפות יצאנו לסיור קטן באזור.

חבל היה לא לנצל את האור. שוטטנו בעיירה שהיתה שוממת. הלכנו לאורך רציף הנמל וברחובות פנימיים. הכל נקי למדי. אף פיסת ניר לא נראתה. היה קר ומדי פעם רוח קרה נשבה וחדרה לעצמות. חזרנו למלון אחרי 22:00. המלון נמצא בשיפוצים ופקידת הקבלה סיפרה לנו, בהמשך לשאלתו של גידי, שהמלון נבנה בראשית המאה העשרים והוא עובר שיפוצים כל הזמן... עושה רושם שמרחיבים אותו ולא רק משפצים אותו. פקידת הקבלה דברה אנגלית מצוינת וזה מאפיין את הנורבגים. אולי משום שאין דיבוב לסרטים בטלויזיה אלא רק כותרות. זאת בניגוד למדינות אחרות באירופה. אוכלוסית נורבגיה מונה כ- 5.3 מליון איש, המתפרשת על שטח גדול מאוד. יתכן ובגלל הבידוד הרב בין האוכלוסיות, התפתחו דיאלקטים לשפה הנורבגית. ישנן שתי שפות רשמיות: בוקמאל (שפת הספר) ונינורסק (נורבגית חדשה). ארבעת הניבים העיקריים הם ניב מזרח נורבגיה, ניב מערב נורבגיה, ניב צפון נורבגיה וניב טרונדשק. הניב של מזרח נורבגיה הוא הדומיננטי ומשתמשים בו בתקשורת. שפה שונה מדברים שבטי הסאמי (לאפים בטעות) בצפון.

החדר במלון מרוהט בפשטות ומינימליסטי, אך חדש ונעים. יחד עם זאת, לא היה אוורור חיצוני. היו שני חלונות הקבועים בתקרה שהכניסו אור מבחוץ, אך לא נפתחו. יתכן שהחלונות אינם נפתחים משום שקריר בקיץ. אלא שהשנה הם מתלוננים על קיץ מאוד חם, מאז ומעולם. 28 עד 30 מעלות באוסלו! גשם לא ירד כבר כמה שבועות ויבש. היה חם בחדר, על אף שהאוורור פעל. בנוסף, לא היו וילונות או כל אמצעי החשכה אחר ולכן לא היתה תחושה של לילה, אלא של שעת בין ערביים.

יום שבת, 2.6.18:

קמנו בשבע וחצי לבוקר עם שמים בהירים מוכנים לריצת בוקר במעלה הר פייאלסטואה ((Fjellstua, הצופה על העיר. אל פסגת ההר עולות 418 מדרגות. כל כמה עשרות מדרגות רשום מספר המדרגות שעבר המטפס עד כה.

מדי פעם עצרנו להסתכל על הנוף שמאחורינו, והעיר הלכה והתרחקה. השביל עבר בתוך פארק שבתחתיתו צומח עץ אשוח ענק מימדים ולידו אפיק קטנטן עם מים. בתחילת הטיפוס היה קצת קריר, אך כשהגענו למעלה הורדנו את הקפוצ'ונים ונשארנו עם חולצות קצרות. נגלה לעינינו נוף יפהפה של העיירה וקבוצת איים קטנים סביבה. רובם מיושבים אך מעט, בתים בודדים פה ושם. בנמל עגנו בסדר מופתי סירות מפרש וסירות מנוע רבות. באופק שטו סירות על מים כחולים וצלולים.

בכל האזור לא היתה פיסת ניר אחת, למעט סטיקר של מכבי חיפה על אחד מפחי האשפה, ללמדך שישראלים פחות נקיים כבר היו פה... מסעדה גדולה (סגורה) מפריעה לתצפית שלמה על הנוף, ועלינו עד לקצה ההר כדי לראות עוד קצת. סיירנו על הפסגה וגילינו בונקר ממלחמת העולם השניה שהגרמנים בנו. הבונקר מוסווה היטב, גדול, עם חדרים לא מעטים וכנראה ששימש לתצפיות ולהגנה על הנמל. הגרמנים כבשו את נורבגיה בתחילת המלחמה (1940) למרות הצהרת הממשלה הנורבגית על ניטרליותה. ביוני אותה שנה נמלטו המלך, יורש המעצר והממשלה ללונדון והקימו ממשלה גולה. הוקמה תנועת התנגדות נורבגית שמנתה עשרות אלפי אנשים, שהעבירה מידע לבעלות הברית והצליחה לחבל במתקן להתקפת מים כבדים שהגרמנים בנו באזור הדרומי של נורבגיה (ריוקאן). הקפנו חלק גדול של ההר (פרט לחלקו המזרחי שהוא תלול וגבוה) וירדנו חזרה למלון. עלינו לחדר, בדקנו שלא שכחנו כלום וירדנו לעשות צ'ק אאוט. יצאנו לכוון גֱיָיארֱנְגֱר (Geiranger), עיירה היושבת בקצה גייארנגר פיורד. הפיורד נחשב ליפה בעולם והוכרז על ידי אונסקו כאתר מורשת עולמית בשנת 2005. בדרך עצרנו במרכז קניות קטן והצטיידנו, כמו בכל טיול, בהרבה מים, פירות, ירקות, מיצים וחטיפים. נדהמנו מהמחירים הגבוהים. מהר מאוד גילינו עד כמה נורבגיה יקרה. הכל עולה כסף והרבה. הדרך לגייארנגר עברה על כביש צר לאורך החוף, בתוך מנהרות ארוכות של כמה קילומטרים כל אחת. לאחר נסיעה של כשעה, הגענו לקצה היבשה, שם חיכינו (עם עוד מכוניות, אוטובוסים ואופנועים) למעבורת שתעביר אותנו מצד אחד של הפיורד לצידו השני.

לאחר כרבע שעה הגיעה המעבורת, פלטה מתוכה את המכוניות שהיו בה, והרכבים מהצד שלנו החלו להכנס פנימה. עוד מכונית, עוד אוטובוס, עוד ועוד והכל נכנס... הרמפה קופלה ויצאנו לשייט. עלינו לסיפון לראות את הנוף. רוח קרירה נשבה והתקדמנו לכוון החוף. לאחר כעשר דקות הגענו לחוף, הרמפה נפרשה, והרכבים החלו לצאת ולהמשיך בדרכם. אנחנו עצרנו לצלם ולהתפעל מהנוף של sunnylvsfjorden, שגייארנגרפיורדן הוא אחת מזרועותיו. צמחיה עבותה וירוקה ניבטה מכל הצדדים. המשכנו לאורך הכבישים הצרים שכשעוברים ליד אוטובוס, יש תחושה לפעמים שהנה הוא נוגע במכונית... כבישים מתפתלים שלעיתים לא רואים האם מגיעה מכונית ממול עד שלא עוברים את הפיתול. אבל זה חלק מהיופי. המהירות מוגבלת לעיתים ל- 50 קמ"ש, אבל קשה לנסוע יותר בפיתולים הללו. המהירות המותרת במרבית הכבישים היא בין 70 ל- 80 קמ"ש ולעיתים רחוקות - ורק במקומות בהם הכביש הוא דו נתיבי – 90 קמ"ש. ליד אוסלו, שם הכביש כולל שלושה נתיבים לכל כוון, המהירות המותרת היא 100 ואפילו 110 קמ"ש. מרבית הכבישים הם דו כווניים עם נתיב אחד לכל כוון. יודעי דבר המליצו לנו לא לעבור את המהירות המותרת, וכך אכן עשינו.

הכביש המתפתל והצמחיה העבותה הסתירו את העיירה (גייארנגר) שנחשפה לפנינו פתאום בתום אחד הפיתולים.

ישובה על שפת הפיורד, בקצהו הדרום מזרחי, העיירה קטנה מאוד (כ- 200 תושבים) אך מתויירת מאוד. בית המלון שנקרא, איך לא, Geiranger Hotel, הוא המבנה הגדול והבולט ביותר בה. רחוב ראשי אחד עולה משפת האגם בתלילות כלפי ההרים הסובבים את העיירה. עיקר הפעילות מתרחשת ליד החוף. עצרנו במצפה הנשרים (Ørnevegen) יחד עם אוטובוס מלא תיירים מהמזרח (סיניים, קוריאנים, או משהו מהאזור) ולאחר תצפית ירדנו לעיירה. עצרנו ברחוב שלאורך החוף ונכנסנו לוודא שאנחנו אכן רשומים לשייט אליו הזמנו מקום חדשיים מראש. רשומים! לאחר מכן עלינו למלון הממוקם גבוה מעל לפיורד (Villa Uitsikten).

החדר שקבלנו פנה אל הפיורד והנוף היה מרהיב. התארגנו וירדנו לחוף. הגענו לאוניה שאמורה להפליג לאורך זרוע הפיורד, עד למפגש עם זרוע נוספת של הפיורד. עלינו לסיפון עם עוד עשרות תיירים, חלקם נורבגים וחלקם ממוצאים שונים. הרבה מהמזרח הרחוק, אך גם אמריקנים, בריטים, גרמנים, צרפתים, הודים. בליל שפות. היינו בין האחרונים שעלינו לאוניה כך שאפשרויות המיקום היו מצומצמות למדי. באוזניות שחילקו שמענו הסברים על האזור. עד לפני היווצרות הפיורדים, נורבגיה היתה שטוחה ולאט לאט התרוממה במקביל לחוף המערבי. ערוצי נהרות חרצו במסלע ויצרו עמקים בצורת V. בעידנים מאוחרים יותר, היו תקופות קרות מאוד בהן נוצרו קרחונים שנמסו כשהטמפרטורות עלו. העמקים גדלו וחלקם התרחבו והתמלאו מי ים שיצרו את הפיורדים. התהליכים הדינמיים גורמים לכך שאחת לכמה שנים מתרחשות מפולות שחלקן גורמות להרס ולאובדן חיי אדם. לפני מספר עשרות שנים גילה בחור שחי באזור סדק על אחד מרכסי ההרים (אקרנס, Akernes). הוא שם לב לכך שהסדק הלך וגדל תוך שנים ספורות, וכיום נעשות בו מדידות וניטור קבוע כדי ללמוד את קצב התקדמות הסדק על מנת להתריע לפני שתהיה מפולת. אין ספק שמפולת תהיה, השאלה מתי ומה תהיה עוצמת הנזק. ההשערה שיפלו כ- 50 מליון מ"ק של סלעים שיגרמו לצונאמי וגייארנגר וישובים נוספים ישקעו. תופעה זו היתה נושא לסרט שנקרא: הגל (the wave). לאורך הפיורד ישנם מפלי מים רבים וחוות נטושות. נורבגיה היתה, ובחלקה עדיין, מדינה חקלאית. מגדלים בה כבשים, עיזים וגידולים שונים המתאימים לאקלים.

במשך אלפי שנים (מ- 10,000 שנה לפנה"ס) אנשים חיפשו מקומות נוחים לחיות בהם, אך לא תמיד הדבר התאפשר ולעיתים התיישבו באזורים קשים מבחינה טופוגרפית. חלק מהחוות הנטושות הוקמו על מדרונות תלולים מאוד. בתקופות קדומות האנשים נדדו בעקבות האיילים אותם צדו בכמויות גדולות. האיילים סיפקו כמעט את כל תצרוכתם: ממזון, דרך פרוות ועד עור. הצייד נמשך אלפי שנים וכיום הוא אסור לחלוטין. האזורים הללו עשירים לא רק בבעלי חיים, אלא גם בצמחיה ופירות המתאימים למאכל. עם העליה בגובה, הצמחיה הולכת ונעשית דלילה ועל קצות ההרים צומחת צמחיה עשבונית נמוכה.

לאחר שייט של קרוב לשעתיים, חזרנו אל החוף. נכנסנו למרכז המידע ושאלנו על שבילי הליכה באזור. קבלנו מספר הצעות והחלטנו ללכת למפל מים שניתן לעבור תחתיו. עלינו עם המכונית וחנינו ליד מסעדה קטנה ובקתות אירוח. החילונו לעלות בשביל התלול, כשכבשים מלוות אותנו במבטן.

הרבה טלאים חמודים.

עלינו וטיפסנו ולאחר כארבעים דקות שמענו רעש מים שהלך והתחזק. הגענו למפלים. המים קיפצו בשאון גדול מסלע לסלע, יוצרים מפלונים קטנים. כמויות מים אדירות. ישבנו לנוח ולאכול ארוחה קלה תוך צפיה והתפעלות מהמים והנוף. לאחר מכן ירדנו בשביל קצר ותלול שהוביל אל המפל הראשי. ככל שמתקרבים, רעש המים הנופלים נעשה רב יותר עד שאינך יכול לשמוע את עצמך.

טיפות המים מול השמש יצרו קשת קטנה. השביל רטוב ויש להשגיח שלא להחליק. ישנה גדר המונעת נפילה ויש לאחוז בה. התענגנו על טיפות המים שהרטיבו את פנינו המיוזעים. נצמדנו לסלע שמאחורינו והבטנו במים שצנחו לתוך הערוץ העמוק. לאחר שנשמנו את ריח המים והעשב הטרי, עלינו חזרה לשביל הראשי וחזרנו באותו השביל בו הגענו. ברקע שמענו את פעמוני הכבשים האוכלות באזור. הגענו לחנייה בסביבות שמונה בערב ועדיין אור. החלטנו להמשיך בשביל אחר לנקודת תצפית על העיירה. בדרך פגשנו אלפקות ואת הפרשותיהן על השביל. השתדלנו לא להפריע את מנוחתן שלא תירקנה עלינו... נקודת התצפית היתה בתוך חורשה וקצת מאכזבת משום שהעצים הסתירו חלק ניכר מהנוף.

חזרנו למגרש החניה ונכנסנו למסעדה הקטנה שהיתה שם. ארוחה קלה וחזרנו למלון. למדנו שהמלון נבנה ב- 1893 על ידי משפחה שחיה באזור. הסגנון עתיק ומשומר היטב. יש בו שלוש קומות ותענוג לשהות בו. התארגנו לשינה בסביבות חצות.

יום א', 3.6.18:

לאחר ארוחת בוקר במלון האינטימי והחביב, ירדנו בסיבובים הפתלתלים והתלולים (תוך שאנו עומדים מדי פעם בצד על מנת לפנות מקום לאוטובוסים הבאים מהכוון הנגדי). הגענו למרכז הפיורדים הנורווגי (Norwegian Fjord Center). המוזיאון הוכרז על ידי אונסקו כאתר מורשת עולמי ויש בו תצוגות מעניינות על היווצרות הפיורדים, החיים באזור מראשית ההתיישבות האנושית ועד למאה העשרים, התפתחות דרכי התחבורה באזור (משייט ועד למסילות רכבת שהתגברו על שיפועים גדולים), בעלי חיים וצומח אופייניים לאזורי הפיורדים וסרט מרהיב על הפיורדים. דגם של סירה מראשית המאה העשרים מדגים את תנאי הנוסעים באותה התקופה, כולל טלטולי הגלים...

משם חזרנו ועלינו אל מחוץ לגייארנגר עד לנקודת תצפית גבוהה מעל לעיר, שם פגשנו הרבה מלוכסני עיניים ותיירים האחרים. הדרך המשיכה ועלתה עד לגובה של 2000 מ' לנקודת תצפית הנקראת דלסניבה (dalsniba) ומשם היתה תצפית מרהיבה של 360 מעלות.

פסגות הרים מושלגות, מפלים קרובים ורחוקים, עיירות קטנות וחוות מבודדות, כבישים קטנים מתפתלים. נפלא לנפש. שלוה פסטורלית. שם היה קצת קר ורוח חזקה.

חלק מהכביש המטפס הוא כביש אגרה ושוב משלמים ולא מעט. המדהים הוא שאף אחד אינו בודק אם משלמים או לא. מאמינים לאנשים. וכיצד זה פועל? בכניסה לעליה התלולה לפסגה עומדת באמצע הכביש קופסא קטנה ובתוכה מעטפות וטפסים. יש למלא את הטופס עם פרטי הנהג והמכונית, לשלשל כסף מדויק פנימה, לסגור את המעטפה לשלשלה לתיבה ולקחת העתק הקבלה. את הקבלה מצמידים לחלון הקדמי. אך כאמור, אף אחד לא בדק.

משם ירדנו חזרה לכביש הראשי ונסענו לכוון העיירה סטרין (Stryn). באחד הישובים לא רחוק מסטרין נמצא מוזיאון יוסטדאלן (Justedalen National Park Center) על שם הקרחון הגדול ביותר באירופה. הקרחון יושב על רמה סמוכה לאזור ומכסה שטח של כ- 487 קמ"ר. הנקודה הגבוהה ביותר ברמה היא קצת פחות מ- 2000 מ' מעפ"י. הקרחון הוא דמוי מפת שולחן: רובו יושב על רמה ומצידיו גולשים קרחונים כמו שולי מפה ואליהם ישנה גישה. ישנם מסלולי טרֶאקים על הרמה, אך כל אחד מהם אורך מספר ימים. במוזיאון יש תצוגה מענינת על החי, הצומח והאדם באזור ובחוץ ישנה תצוגה גאולוגית של הסלעים בנורבגיה. הרבה סלעים מטמורפיים. זה המסלע העיקרי. מדי פעם מתחלף עם סלעי משקע (דולומיט). סלעים גדולים עומדים על עמודים ולצד כל אחד הסבר. על הגג המשופע של מבנה המוזיאון, גדלה צמחיה: דשא, עשב, שיחים ואפילו עצים. את התופעה הזו ראינו כבר ביום השני, בנסיעתנו לגייארנגר.

מסתבר שהמנהג הזה קיים כבר מאות שנים. זו דרכם של הנורבגים ליצור בידוד לגג כך שבחורף חמים ובקיץ קריר. רואים את התופעה הזו בהרבה מאוד בתים בודדים אך גם בעיירות הקטנות.

לאחר החניה והביקור במוזיאון, המשכנו למלון בסטרין (Visnes Hotel), שגם הוא מלון משפחתי שהוקם בתחילת המאה השמונה עשרה על ידי משפחה של חוואים. כשהחלו להגיע תיירים לאזור, היה צורך להלין אותם ובעל החווה החליט כי זו דרך נוספת להתפרנס. הוא הפך חלק מאזור המגורים של המשפחה לאכסניה. מאוחר יותר האכסניה הורחבה ושופצה. גם חלקה החיצוני וגם הפנימי שומרים על הסגנון המקורי. יפהפה וכמובן מצוחצח. במשך דורות היתה האכסניה שייכת למשפחה שייסדה אותה, אך בשנת 2014, הצאצאית שירשה את האכסניה, רצתה לעבור לאוסלו ומכרה אותה לזוג שמנהל את המלון עד היום. האשה היא המנהלת ובעלה, העובד גם כשכיר, עוזר לצידה, בעיקר בעונת התיירות.

שאלנו על מסלולי הליכה באזור והאשה המליצה לנו לנסוע מערבה לאורך הפיורד (faleidfjorden) ושם, אמרה, נמצא שביל הליכה יפה. שמנו ב- waze ונסענו. הגענו לאזור מאוד לא מרשים והחלטנו להמשיך לנסוע לאורך הפיורד שהתרחב ונקרא nordfjord. החלטנו לנסוע עוד קצת וא"כ עוד קצת ולראות עוד מעט ואז להסתובב ולחזור. במקום מסוים החלטנו לרדת לאחד הכפרים הקטנים בחפשנו אחר שבילי הליכה, ואז, לגמרי במקרה, נתקלו עינינו בשלט: Tvinfossen (פוסן - מפלים, כלומר שני מפלים). היה רשום שזו הליכה קלה של 2 ק"מ. לא הססנו לרגע, אבל התלבטנו אם להחליף נעליים או לא... בימים הבאים הבנו שאם מתלבטים אז לא מתבלטים ומחליפים. הליכה באמת נוחה ונעימה שעוברת דרך כמה בתי חווה עם כבשים ועיזים, ובכל מעבר יש שער שאותו פותחים וסוגרים כדי לעבור מחווה אחת לשניה. בדרך פגשנו משפחה עם ילדים קטנים. עקפנו אותם והגענו למפל. כמו ביום הקודם, גם כאן ניתן היה לעבור מתחת למפל. אלא שהכל מאוד חלק והצטערנו שלא החלפנו נעליים... המפל נקרא כך משום שמהצד נראה כאילו הוא מתפצל לשני חלקים המתמזגים ומתפצלים שוב.

מקום מאוד נחמד ולא ידוע אליו הגענו לגמרי במקרה. חזרנו למכונית ולאחר נסיעה של כארבעים דקות, חזרנו למלון. שם פגשנו את הבעל ושאלנו אותו לגבי הקרחונים שתכנָנּוּ לראות למחרת. בעודנו מדברים, נכנסה אשה ואמרנו בנימוס שלום. המשכנו לשוחח עם הבעל שנתן לנו כמה טיפים טובים לגבי הדרכים ומה כדאי לראות וסיפר על קורות המלון. לאחר שהודינו לו, לחש לי גידי: אני בטוח שהזוג שנמצא פה ישראלי. הוא התכוון לאשה שעברה לידינו קודם. עוד בטרם הספקנו לאמר מילה נוספת, בעלה של האשה שראינו קודם הגיע ואמר בעברית: אין לכם מה להתלבט... היה מצחיק. ישבנו ושוחחנו וגילינו מכרים משותפים. היות והם עשו אותו המסלול הפוך מאתנו, אנחנו נתנו להם טיפים והם לנו. אכן נסענו לאן שהמליצו וזה היה מצוין.

יום ב', 4.6.18:

קמנו בבוקר, אכלנו ארוחת בוקר ביתית וכשעשינו צ'ק אאוט, הגיעו אלדד ומיקי, הזוג הישראלי. החלפנו מספרי טלפון ואיחלנו המשך חופשה נעימה אלו לאלו ויצאנו לדרך. נסענו דרומה, לכוון אחד מ"שובלי" הקרחון הצפוניים (נקרא Kjenndalsbreen, צ'נדאלסברין; ברין- קרחון בנורבגית). בערך בחצי הדרך ראינו שלט של "עבודות עפר לפניך" ומיד צץ לו עובד מעצ נורבגי עם שלט אדום ביד ואמר שיש עבודות בכביש ואין מעבר. בהרבה כבישים נתקלנו בתופעה זו, ולא פעם חיכינו עד שהמכוניות מהצד השני תעבורנה. כנראה שמנצלים את תקופת הקיץ לתיקון הכבישים שנהרסים מהשלגים. אמרנו שאנחנו תיירים ורוצים להגיע לקרחון ואין לנו זמן. חשבנו שזה לא יעזור, אך הוא ניגש ושאל את העובד האחר וקבלנו אור ירוק להמשיך. יחד עם זאת הוא הדגיש שיתכן ונאלץ להמתין כשנחזור. לקחנו סיכון. המשכנו בדרך ולאחר כמה זמן שוב קופסא עומדת באמצע הכביש וצריך לשלם. גם כאן, אף אחד לא בודק, אך מצפים שתשלם. שילמנו והמשכנו למגרש החניה. החנינו את המכונית ויצאנו לכוון הקרחון שראינו באופק, אך לא במרחק משמעותי. אלדד ומיקי אמרו לנו שלוקח כחצי שעה להגיע לקרחון והשביל נח. בעל המלון אישר זאת. ואכן השביל היה נח. התחלנו את ההליכה כשעצים עוטרים את הדרך וככל שהתקרבנו לקרחון, העצים פינו מקום לצמחיה נמוכה, פרחים קטנטנים, טחב ואזוב. ככל שהקרבנו, הצבע הכחלחל של הקרחון הלך ובלט יותר ויותר.

מחלקו התחתון של הקרחון בקעו מים ונחלים זרמו. עוביו כמה עשרות מטרים. מפלים מכל כוון ועבר. ככל שהתקרבנו היתה רוח חזקה יותר וקרה. אפקט הקרח מבחינת זרימת האויר והטמפרטורה. הגענו כמעט עד למרגלות הקרחון, אך שלט אסר המשך הליכה מחשש להתמוטטות. אנחנו אנשים אחראיים ולא לקחנו שום סיכון. עמדנו והתפעלנו מהיופי והעוצמה של הטבע.

בגלל התחממות כדור הארץ, הקרחונים נמסים ונסוגים. סביר להניח שאם המגמה הזו תמשך, התיירים שיגיעו בעוד עשרים שנה יוכלו רק לדמיין איך נראה קרחון. עצוב מאוד. לכל מקום שהגענו ראינו סימונים היכן היה הקרחון לפני כך וכך שנים והם נסוגים בקצב מהיר. חזרנו למכונית ונסענו בכביש הצר והמפותל עד שעצר אותנו שוב איש מעצ נורבגי. הפעם לא היתה אפשרות לעבור היות והעבודה בוצעה בחלק צר מאוד של הכביש ונאלצנו, עם עוד ארבע מכוניות, להמתין כשלושת רבעי שעה. לאחר שניתן אישור להמשיך, המשכנו לכוון בריקסדאלברין (Briksdalbreen), קרחון נוסף מטויל הרבה יותר ונמצא אף הוא בחלקה הצפוני של הרמה. הכביש לשם החל כמבטיח, אך המשכו היה צר מאוד, כמו הדרכים האחרות. אלא שכאן עברו הרבה אוטובוסים ונאלצנו לעמוד ולהמתין עד למעבר אוטובוסים. הגענו למגרש החניה, שילמנו כרטיס חניה (אין בודקים אך כולם משלמים) והתחלנו ללכת לכוון הקרחון. בדרך חצינו מפלי מים עוצמתיים שהתיזו מים לכל עבר והרטיבו אותנו.

היה בהחלט נעים משום שהיה חם. השביל החל בעליה תלולה, אך לאחר מכן התמתן והיה נח להליכה מהירה. הרבה תיירים וכנראה שזה רק מבשר באופן חלקי ביותר את מה שיקרה באזור עוד חודש-חודשיים. חלק מהמסלול עבר בתוך חורש וחלקו במקומות חשופים. הרגשנו שאנחנו נשרפים בפנים. לאחר כשלושת רבעי שעה של הליכה, הגענו לקרחון. היה אמנם מרשים, אך פחות מאשר הקרחון הקודם. פחות בתולי, הרבה יותר מתוייר ופחות נעים. מתחת לקרחון נוצר אגם קטן וניתן לשוט בסירה עד לקרחון. ראינו סירות גומי, אך אף אחד לא שט. גם כאן, לא ניתן להגיע עד לקרחון.

לאחר צילומים ושוטטות, חזרנו בשביל שממנו הגענו. נסענו לכוון העיירה פיֱיארלנד (Fjaerland), למוזיאון על קרחונים. הגענו למוזיאון לקראת סגירתו, אך האחראי (בחור צעיר מאוד) הסכים שנשאר עוד קצת. מוזיאון חדש הכולל בעיקר הפעלות, מה שנקרא hands on . בעזרת ידיות מפעילים מכשירים המדמים היווצרות פיורדים, היווצרות קרחונים, הסבר על אופן שבירת קרני האור על הקרחון הגורמת לכך שהם נראים בגוון כחול ועוד כהנה וכהנה הפעלות מעניינות. בנוסף ישנה תצוגה על החיים על גבי הקרחון: מי ומה (בעלי חיים וצמחיה) מסוגל לחיות וכיצד. מאוד מרשים. גם הסרט בו צפינו, הסוקר את מרבית הקרחונים בנורבגיה על מסך רחב, היה מרשים, ונתן תחושה שאתה על הקרחון…

לאחר שסגרנו עם החברה הצעירים את המוזיאון, המשכנו לסולבורן (Solvorn). ישוב חמוד על חוף לסטרהפיורדן (Lustrafjorden). לא היתה כתובת למלון להכניס ל- waze והחלטנו לנסות לשאול. נכנסנו לאחד הרחובות הפנימיים ושאלנו את הזוג שישב במכונית שחלפה מולנו אם הם יודעים היכן המלון. תוך כדי השאלה, הרמתי את עיני וראיתי את השלט: Villa Solvorn. הכניסה היתה מוזרה למדי. מדלת אחורית. משהו בסגנון של צימר. הקפנו את הבית והגענו לכניסה. דפקנו על דלת. בעל הבית פתח לנו ודבר ראשון שאמר היה לחלוץ את הנעליים ולהשאירן על הדרגש בכניסה. הבנו שכנראה מאוד נקי בפנים. אכן לא טעינו. זה הבית בו גרה המשפחה בחורף, ובקיץ הופכת את החדרים לצימרים והמשפחה עוברת לגור בבית סמוך. פגשנו רק את הבעל. איש מוזר אבל חביב בדרכו המיוחדת. אורחים מקבלים חדר והמקלחת והשרותים משותפים. הכל נקי ומצוחצח. בחדר אחר היו שלושה אמריקנים ובחדר נוסף שתי נשים אנגליות. בדרך למלון גידי קנה אוכל והעלה אותו בסתר לחדר. לחדר שלנו היתה צמודה מרפסת וגידי יצא בשקט עם האוכל למרפסת. אם בעל הבית היה יודע שהוכנס אוכל...

יום ג', 5.6.18:

לאחר ארוחת בוקר עם האמריקנים (לא נוצר קשר כלשהו) והתיעצות עם בעל המלון לגבי מיקום הקרחון שאליו מועדות פנינו, יצאנו לכשעה נסיעה צפונה, לכוון גיירדה (Gjerde). זהו חלקה הדרומי של שמורת יוסטדאלברין, שם אמורים לראות שני קרחונים נוספים. כך למעשה הקפנו את השמורה מכל צידיה. בתחילה נסענו לאורך הפיורד אך לאחר כמה ק"מ עזבנו אותו והגענו לגיירדה, למרכז המבקרים.

בררנו במרכז לגבי הליכה על קרחון הנקרא Nigardsbreen ונרשמנו להליכה של כשעה וחצי. מאוד יקר, אך היה ברור שזה נסיון של פעם בחיים. היה לנו עוד מספיק זמן לסייר במרכז המתאר את האזור מבחינה פיזית ואנושית. לאחר כמה מרכזי מבקרים הרגשנו שאנחנו מומחים לעניני פיורדים וקרחונים, ההסטוריה של נורבגיה, וכד'. לאחר הסיור במרכז נסענו למקום ריכוז הקבוצה להליכה על הקרחון. שוב עוברים דרך כביש אגרה אך הפעם עם שער וכרטיס אשראי. שכלול! הגענו לרציף וראינו קבוצה של אנשים ממתינה למדריך. במקום יש מחסן המספק ציוד הליכה שכולל מתקן הליכה עם דוקרנים שנקשר על הנעליים, כפפות וגרזן. ציוד נוסף שכולל חבל וחגורה מיוחדת אליה מחובר החבל, נמצא ליד הקרחון בתוך חבית גדולה. הצטיידנו וירדנו לחוף האגם שנוצר בחלקו התחתון של הקרחון. הפלגנו בסירה קטנה והגענו למרגלות הקרחון. הלכנו עוד כעשרים דקות והגענו לקרחון.

עצרנו וקשרנו את המתקן לנעליים, נחגרנו ונקשרנו כולנו בחבל, כשהמדריך הנפאלי (שרפָּה) היה בראש. היינו כעשרה אנשים בקבוצה, ביניהם זוג ישראלי. בשיחה הסתבר שגם עם זוג זה יש לנו מכרים משותפים... בסיס ההיכרות הישראלי של אחד לאחד הוא יחיד ומיוחד למדינה הקטנה. וזה כיף. ההליכה על הקרחון היתה בשיפוע תלול.

התחלנו לטפס לאט לאט ואני, עם חוסר הקואורדינציה המדהים שלי, הבנתי מהר מאוד שהעסק הזה לא בשבילי. נתקפתי חרדה וחששתי מאוד לגורל כף רגל ימין בה שברתי את אחת העצמות חדשיים קודם לכן. קבלתי החלטה לא להמשיך. כמה צעדים על הקרחון הספיקו לי. המדריך ניתק אותנו מהקבוצה והוריד אותנו למטה. הבנתי שקבלתי החלטה נכונה ובזמן, ולא עכבתי את הקבוצה. חזרנו על עקבותינו עד לאגם, שם עלינו על הסירה חזרה למגרש החניה. מדי פעם הסתכלנו אחורה וראינו את הקבוצה ממשיכה לטפס לאט לאט על הקרחון. שמחתי שלא חשתי קנאה כלשהי. הבנתי שהליכה על קרחון כנראה לא תהיה תחביב שלי. גידי הצטער קצת, אך טען שיכול להיות שגם הוא היה חושש מאוד אם היינו ממשיכים. חזרנו למגרש החניה והחלטנו לנסוע לכוון קרחון נוסף, ובזאת לסיים את הצפיה בקרחונים. נסענו ל- Breheimbreen הנמצא קילומטרים בודדים מניגארדסברין.

את הקרחון הזה ראינו רק מרחוק והתרשמנו. כשהיינו במרכז המבקרים שאלנו לגבי סיור במערות הכחולות המצויות בתוך הקרחון ברייהימברין. הוסבר לנו כי הכניסה אליהן היא בחורף בלבד, משום שבקיץ לא יודעים מה מצב זרימת המים בתוכן ועד כמה הן עמידות. חזרנו באותה הדרך בה הגענו מסולבורן והמשכנו לעיירה סוגנדל (Sogndal) היושבת בסמוך לפיורד הענק Sognefjorden. שם עצרנו ואכלנו פיצה. לאחר שוטטות קצרה במרכז הקטן, המשכנו בדרכנו. את הפיורד חצינו על מעבורת גדולה יותר מהפעם הקודמת. היו בה שתי קומות והרבה מאוד כלי רכב מסוגים שונים. עלינו לסיפון עד שהגענו לצד השני. ירדנו מהמעבורת ונכנסנו למנהרה שאורכה 24.5 ק"מ!

כנראה בין הארוכות בעולם ויש בה מספר נתיבים ומעגלי תנועה. לאחר מספר ק"מ בתוך המנהרה, עצר אותנו איש תחזוקה ואמר שמבצעים עבודות במנהרה ויש להמתין 20 דקות עד שנוכל להמשיך לנסוע. בתוך המנהרה היה קר מאוד, עם רוח חזקה. המתנו בדיוק 20 דקות ואז לפנינו נסע רכב תחזוקה שהוביל אותנו עד למקום בו הסתיימו העבודות. משם המשכנו ויצאנו לאור יום לאחר למעלה מחצי שעה בתוך המנהרה. המשכנו לכוון העיירה פלום (Flam) והגענו למלון דירות (Flam Marina Apartments). קצת חששנו איך יהיה המקום, אך הסתבר שחששותינו היו לשוא. המקום יחסית חדש, או לפחות כך נראה, הכל בו שמור היטב ונקי מאוד. היו שני חדרים קטנים, מטבח/סלון ומרפסת שפנתה לפיורד, עם נוף יפהפה. פרקנו את המזוודות ויצאנו לטייל במרכז ששקק תיירים. בסביבות 23:00 חזרנו לדירה. השמש במצב דמדומים בלבד.

יום ד'. 6.6.18:

לאחר השכמה, יצאנו למרכז הנחמד שטיילנו בו ערב קודם (חמש דקות הליכה ברגל) ובקרנו במוזיאון של העיירה. העיירה התפרסמה בזכות הרכבת שעוברת בינה לבין העיירה מירדל (Myrdal), במסלול מאוד תלול, אולי התלול ביותר בעולם. השיפוע הגדול דרש תכנון מיוחד שלקח זמן רב. כיום היא משמשת בעיקר תיירים. המוזיאון מתאר את הרקע להקמת המסילה ותהליך ההקמה שארך שנים לא מעטות. במהלך העבודות, פרצה מלחמת העולם השניה. הגרמנים האצו את התהליך והרכבת החלה לפעול ב- 1942. עד אז, פלום היתה מנותקת וניתן היה להגיע אליה רק דרך הפיורד (אחת מזרועות הסוגנפיורדן הנקראת Naeroyfjord). לאחר הסיור במוזיאון, נגשנו למרכז המידע לקבל חומר על מסלולי הליכה ואתרים מומלצים באזור. יצאנו עם מפות וחומר וניגשנו לערוך קניות בסופרמרקט. הצטיידנו במזון וסוללות למצלמה. חזרנו לדירה וניצלנו את כלי המטבח להכין ארוחה קלה. לאחר מכן יצאנו לדרך והחילונו עולים בכביש שטיפס לכוון אאורלנד (Aurland). דרך יפהפיה המטפסת אל העמק הגבוה מעל לפיורד.

בדרך הצרה עוברים בתוך מנהרות, לצידי הדרך חולפים מקומות חניה עם שולחנות לאכילה. ככל שעלינו, כך הנוף שנגלה היה רב יותר: פגישה של שתי זרועות הפיורד, בתי חוות, כבשים, עיזים ופרות. הכל שקט וכאילו הזמן עצר מלכת. התפעלנו מהנוף ולאחר מכן חזרנו באותו הכביש.

הגענו לכפר קטן הנקרא אונדרדאל (Undredal). בכפר ישנם שני דברים מענינים: כנסית סתיו מהמאה ה- 12 וייצור גבינות. למה ייצור גבינות? משום שהכפרים בעבר היו מנותקים ולא היו אמצעי קירור. עד שייצאו את החלב, הוא החמיץ. הפטנט היה להכין גבינות, בעיקר גבינת עיזים שחומה, שמחזיקות זמן רב יותר ללא קירור, בעיקר בקור של נורבגיה. קיימת הדרכה במסעדה המקומית על תהליך הכנת הגבינה, אך לא התעכבנו ואני הסתפקתי במבט על התמונות המסבירות את התהליך. כנסית הסתיו היא אחת מהעתיקות ביותר באירופה בכלל ובנורבגיה בפרט (מאה ה- 12), שעדיין מתפללים בה. זוהי כנסיה קטנה מאוד עם 40 מקומות ישיבה בלבד. הציורים שעל קורות העץ מהן בנויה הכנסיה הם בני מאות שנים. נמצא גם הפעמון המקורי של הכנסיה והוא עדין בשימוש. לאחר הסיור הנחמד, התיישבנו כמו זוג זקנים מכובדים (ולצד שניים כאלו...) על ספסל במרכז הכפר, תחת עץ ענק, ואכלנו ארוחת צהריים. מאונדראדאל המשכנו לכוון גודוונגן (Gudvangen), כפר שיש בו שיחזור של ישוב ויקינגי, על כל תכולותיו. זהו מוזיאון חי שהאנשים החיים בו (בחדשי הקיץ, מתנדבים או בשכר מנורבגיה וארצות אירופאיות אחרות) משחזרים חיים מהמאות ה- 8 ועד ה- 11 לספירה. במהלך היום הם מקבלים פני תיירים ועוסקים במלאכות ויקינגיות מסורתיות (בנית בתים, סירות, גילוף אלילים, רקמה, טווית צמר וכותנה וכד') ובלילה הם ישנים במקום. המוזיאון נפתח לפני פחות משנה והוא עדין בתהליך הקמה. הכפר נקרא ניארדארהיימר (Njardarheimer).

גודבנגן היה אזור חשוב של מסחר בתקופת הויקינגים והיוותה צומת דרכים. המדריכה שלנו הגיעה מריגה בלטביה ובכפר עוסקת בתפירה. בחייה הרגילים היא פקידה. כמובן שהם לובשים בגדים מסורתיים, הגברים עם זקן. היא הסבירה לנו על הסירות הויקינגיות המיוחדות, שהרי הויקינגים היו מלכי הים. על מנת להגיע למדינות אחרות, הם היו צריכים לשוט. הסירות שלהם יכלו לנווט גם בנהרות והם הגיעו עד המזרח התיכון במזרח, וצפון ארה"ב במערב. השתלטו על חלקה הצפוני, המזרחי, המרכזי והמערבי של אירופה במשך שלוש מאות שנה ושלטו בתושביה ביד רמה. הם שבו אנשים וחלקם הביאו חזרה לנורבגיה. גידי ניסה כוחו בזריקת גרזן והוכיח יכולות מרשימות! לאחר מכן בירי חץ מקשת.

המדריכה ספרה לנו על מנהגיהם שונים, השפעתם על אירופה, על הסחר, על האבירים ומלחמותיהם וזאת תוך כדי הליכה וצפיה בדברים עליהם היא שוחחה. היינו שם כשעה ויותר ומשם המשכנו לכוון ברגן. ממנהרה למנהרה, מפיורד אחד לאחר, נופים יפהפיים, מפלים ונהרות לאורך הדרך. עצרנו בדרך במפל גדול מאוד הנמצא ממש על אם הדרך (Tvinfossen), ליד העיירה ווס (Voss). המים במפל מתפצלים לכמה זרמים הזורמים לשני נהרות ומגיעים, תוך מרחק קצר, לפיורד.

התקרבנו לברגן והתנועה החלה לגדול. השתלבו עוד ועוד מכוניות. נכנסנו לעיר ומהר מצאנו את המלון שנמצא מרחק פסיעה מהאזור הישן והמקורי של העיר. (First Hotel Marin). שמנו את המזוודות ויצאנו לטייל. עברנו דרך בריגן (Bryggen), העיר העתיקה.

העיר נוסדה במאה ה- 11 לספירה כעיר מסחר ונקראה ביורגוין שפירושו: האחו הירוק שלמרגלות ההרים. היא נקראת גם עיר שבעת ההרים על שום שבעת ההרים הסובבים אותה. עד המאה ה- 13 שימשה כבירת הממלכה ומהמאה ה- 13 ועד מחצית המאה ה- 19 היתה חלק מברית הנזה (קונפדרציה מסחרית של סוחרי גילדות וערי שוק בצפון מערב ומרכז אירופה ששמרה על זכויות הסוחרים ועל דרכי המסחר). האזור העתיק, בריגן, הוא אתר מורשת עולמית.

כיום יש בה כ- 280 אלף איש ועיקר כלכלתה מתבסס על חקלאות ימית (דגה), ספנות, תעשיה פטרוכימית, טכנולוגיה תת ימית, תקשורת, תיירות וכלכלה. הנמל של העיר הוא העמוס ביותר בנורבגיה. ובנימה אישית, באוניברסיטה שלה הוקמה המחלקה למטאורולוגיה שהיא אחת החשובות והטובות ביותר בעולם, על ידי הפיזיקאי שהיה גם מטאורולוג: וילהלם ביירקנס (Vilhelm Bjerknes). לאחר שוטטות קצרה חזרנו למלון משום שחשתי בביטני.

יום ה', 7.6.18:

אחרי ארוחת בוקר נסענו לרכבל העולה להר הגבוה ביותר משבעת ההרים הסובבים את ברגן: אויריקן (Ulriken). קצת התברברנו בדרך, אבל הגענו מספיק מוקדם כדי לא להמתין זמן רב מדי בתור ולמצוא מקום חניה קרוב. העליה ברכבל להר שגובהו 643 מ' מעפ"י אורכת דקות בודדות. יצאנו מהרכבל והבטנו סביבנו, מחפשים אחר מסלולי טיול עליהם קראנו. אכן היו מספר מסלולים, חלקם ארוכים וחלקם קצרים יותר ועולים לפסגה הגבוהה ביותר. שם הוצב, איך לא, דגל של נורבגיה. הליכה קלה מובילה אותנו לפסגה, שם יושבים, אוכלים תפוחי עץ ומתפעלים מהנוף הפנורמי של 360 מעלות.

העיר על פרבריה מתחתינו, שרועים על פני מספר איים המחוברים לעיר בגשרים. הנמל עמוס באוניות משא ואוניות נוסעים ענקיות הנושאות על כל אחת מהן מאות או יותר תיירים.

גם כאן פגשנו בכבשים וטלאים, ההולכים לקול צלצול הפעמונים ופועים. הולכים לאיטם בין העשב ומלחכים אותו. ירדנו מהפסגה במסלול שונה, שהביא אותנו לביצה קטנה והעשב שלצידה שוקע כשדורכים עליו. סמר וטחב גדלים זה לצד זה. מולנו הולכים נורבגים וכמו הישראלים, אינם יוצרים קשר עין ואינם אומרים שלום. לעומת זאת, תיירים אחרים, ובמיוחד האמריקנים, תמיד אומרים שלום ומחייכים, כמו בארה"ב. חזרנו לנקודת הרכבל ונכנסנו לקפטריה לקנות שתיה חמה ומשהו קטן לאכול. לאחר מכן ירדנו ברכבל ונסענו לכוון בריגן, העיר העתיקה. שם חנינו ליד פארק גדול שבתחומו נמצאים מספר מבנים הסטוריים. כיום חלק מהמבנים נמצא מחוץ לתחום התיירים משום שהוא שייך לצבא. שוטטנו בפארק והגענו למגדל/מצודת רוזנקראנץ, שנקרא על שם מושל ארמון ברגן, יד ימינו של המלך פרדריך השני. המצודה נבנתה במאה ה- 13 ושופצה והורחבה במאה ה- 16. מבנה גדול ששימש כמגן לעיר עד המאה ה- 18. במאות ה- 16 וה-17, האנגלים וההולנדים התחרו על שוקי העולם ובעיקר על הסחר עם המזרח. בשלב כלשהו, נכנסו לתחום נמל ברגן אוניות הולדניות שהגיעו מהמזרח הרחוק. היו בהן סחורות ששוויין היה עצום. הצי הבריטי התכונן לתקוף את הצי ההולנדי ולגזול את הרכוש. הבריטים בקשו שהמלך הנורבגי יצטרף למלחמה בהולנדים. המלך הנורבגי היה זקוק מאוד לכסף והסכים לשתף פעולה עם הבריטים. הוא שלח שליח אך השליח לא הגיע ואז הבריטים החלו לתקוף לא רק את האוניות ההולנדיות, אלא גם את המבצר ונגרם לו נזק. בתגובה, מלך נורבגיה החליט להלחם עם ההולנדים נגד הבריטים ושני כוחות אלו גרמו לבריטים נזק רב ברכוש ובנפש והללו נסוגו. המבנה גדול ומרשים מאוד, אך נמצא בשיפוצים וחלק מהחדרים היו סגורים והחלונות אטומים. למעלה ישנה תצפית על האזור אך בגלל השיפוצים, קשה לעבור וחלקם מסתירים את הנוף. התרשמנו מאוד מהמבנה. משם הלכנו על שביל נחמד בפארק ועלינו על רמפה מלאכותית לתצפית נוספת על העיר והנמל.

משם חזרנו למלון שהיה ממש בקרבת מקום, התארגנו ונסענו לכוון אחד האיים המערביים, סוטרה (Sotra), מרחק של כשעה נסיעה מברגן. אל האי הגענו דרך גשר ארוך שמקשר בין ברגן לאי. מסוֹטרה המשכנו לעלות צפונה, דרך איים קטנים המחוברים ביניהם בגשרים, עד הכפר הלסוֹי (Hellesoy) הממוקם בקצה הצפוני של האי, על גדת הים הצפוני. רוח קרירה קבלה את פנינו כשיצאנו מהמכונית. עושה רושם שמרבית הכפרים הקטנים שעברנו בדרך הם כפרי דייגים שמאוכלסים רק בקיץ. מגרש החניה שבו חנינו היה שייך לבית דירות שהיו בו דייגים. לפי מספרי רישום המכוניות, רובן היה מגרמניה. קצת מצרפת ובלגיה. ראינו כמה דייגים וחלקם היו לבושים בבגדי דייגים. לבשנו קפוצ'ונים והלכנו לאורך החוף הסלעי. הרוח התחזקה ככל שהתקרבנו לים. לא הצלחנו לרדת ממש לים משום שהחוף הוא סלעי מאוד.

הסתובבנו קצת ברגל וחזרנו למכונית. אני התאכזבתי משום שבדמיוני תארתי שמורת טבע היורדת במתינות לחוף. לאחר סיור בכמה כפרים נוספים באזור, שמנו פעמינו חזרה לברגן. עברנו מאי לאי, חלקם מיושבים יותר וחלקם פחות. בחלקם צומחים עצים ובחלקם שיחים בלבד. בדרך עברנו מפעל ליצור גפ"מ מגז שמפיקים בים הצפוני. חזרנו לברגן. גידי יצא לטייל ולאכול ואני, עם קלקול קיבה מאמש, נשארתי במלון.

יום ו', 8.6.18:

יצאנו בבוקר מברגן והחילונו נוסעים דרומית-מזרחית, לכוון אוסלו. חלק מהדרך עבר במקביל להרדאנגרפיורדן (Hardangerfjorden) וא"כ ליד איידפיורדן (Eidfjorden) שהוא שלוחה של הארדאנגרפיורן.

זהו אזור הגידולים הנשירים העיקרי של נורבגיה וראינו לא מעט עצים נשירים בכפרים. בדרך הרבה מפלים כתוצאה מהפשרת השלגים. עולים לרמה שגובהה כ- 1200 מ" והיא הגדולה ביותר מבחינת שטחה באירופה. על הרמה נמצאת שמורת הטבע האלינגסקארווט (Hallingskarvet). הנוף באזור שונה לחלוטין מזה שראינו עד כה. נוסעים בגובה השלג שנותר פה ושם על ראשי הגבעות. האזור מיושב מסוף תקופת הקרח האחרונה, לפני כ- 11 אלף שנה. עצרנו בגראנווין (Granvin), שם נמצא מפל גדול שניתן ללכת מתחתיו.

אכלנו שם ארוחת בוקר קלה והמשכנו לעיירה איידפורד (Eidfjord). העייירה קבלה תנופת פתוח לאחר הקמת התחנה ההידרואלקטרית השניה בגודלה בנורבגיה בשנות השבעים של המאה העשרים. התחנה (Sima) מייצרת 1120 מגהוואט. במרכז העיירה ניצבת טורבינה כמו זו הנמצאת בתחנה. לאחר סיור קצרצר, המשכנו הלאה לכוון יילו (Geillo), שם נלון בלילה. בדרך עצרנו במפלי וורינגפוסן (Voringfossen) המרשימים. שלושה מפלים משלושה כוונים הנופלים מגובה 180 מ' לתוך קניון ויוצרים נהר רב עוצמה הזורם לכוון הפיורד.

כשעומדים מעל למפלים ולקניון, נוצר הרושם שהוא הרבה יותר עמוק. ישנו שביל ההולך לאורך הכביש ממנו ישנה תצפית מזוית אחת על המפלים. שבילים נוספים עוברים במקביל לקניון. הדרך ממשיכה ועולה אל מגרש חניה נוסף משם ישנה תצפית מרהיבה על הקניון ועל שלושת המפלים.

גם כאן ישנם מספר מסלולי הליכה קצרים לתצפיות מזויות שונות. לאחר הליכה בשבילים, עצרנו בקפטריה, שתינו והמשכנו הלאה לכוון יילו. הרמה מאפשרת קיום מסלולי סקי משום שהיא גבוהה ויש בה עמקים וגבעות, אך הטופוגרפיה יחסית מתונה, שלא כמו האזורים הקודמים בהם בקרנו, שהיו תלולים מאוד. ו-כן, הרבה מאוד אתרי סקי ישנם באזור. הגענו למלון (Ustedalen Hotell&Resort), שמנו את המזוודות, וכמו תמיד, יצאנו להכיר את האזור. הלכנו ברגל וכשחזרנו, החלטנו לאכול שם ארוחת ערב. אחת המלצריות שאלה מהיכן אנחנו וכששמעה שאנחנו מישראל, אמרה שהיא מאוד רוצה לבקר בה. לאחר שהתיישבנו היא נגשה אלינו וספרה לנו שהיא מצ'כיה וכבר כמה שנים עובדת במדינות אירופאיות שונות בתקופת החופשה באוניברסיטה. לומדת לתואר שני מנהל עסקים בינלאומי. גם החבר שלה עובד במלון. ספרה לנו על אזור מגוריה ושאלה אותנו שאלות על ישראל. היתה שיחה נעימה ומענינית, עד שקראו לה. המלון היה עמוס בקוריאנים, סינים, הולנדים, גרמנים, אנגלים ובטח ישנם נציגי עוד כמה אומות שלא שמנו לב...

יום שבת, 9.6.10:

בהתיעצות ערב קודם עם עובדי המלון המקומיים, הומלץ לנו ללכת על שביל הנקרא פרסטהולטרונדן (Prestoltrunden) הנמצא לא רחוק משם. נסענו אל מחוץ לעיירה והגענו לכביש אגרה. אלא שהפעם שילמנו על דרך עפר מלאת אבק. מיעוט הגשמים הקיץ מאבק הכל. הדבר האחרון שחשבתי שיש בנורבגיה זה אבק. נסענו ועברנו חוות, ועוד חוות, ועוד בתים והדרך לא נגמרת. בסופו של דבר הגענו לחניה שממנו מתחילה ההליכה. מאות מדרגות חיכו לנו. אבנים שהושמו כמדרגות על ידי שארפות מנפאל. זו הפעם השניה שאנו פוגשים בנציגות נפאל (בפעם הראשונה נפגשנו עם המדריך הנפאלי על הליכה על הקרח). התחלנו לטפס. המדרגות היו נוחות אך לאחר עשרות רבות, הגוף התעייף וכל מספר מדרגות עצרנו לרגע.

העליה לא היתה פשוטה ובדיעבד היה זה המסלול האתגרי ביותר שהלכנו (פרט לנסיון ההליכה על הקרח) והסבר בהמשך. מסביבנו היו שלוגיות רבות ושמענו פכפוך מים מתחת לשלג. ממש נחלים תת שלגיים. טפסנו עד לגובה של כ- 1700 מ' מעפ"י והגענו לפסגה.

הנוף סביב היה מרשים. רמתי עם גבעות גבוהות יותר וגבוהות פחות. עדין הרבה שלג באזורי הפסגות. התישבנו ואכלנו ארוחת בוקר קלה. בינתיים הגיע זוג עם כלבה שחורה. הבחור הגיע בריצה קלה. מדהים. הוא במקור מאחד הישובים באזור והגיע עם חברתו או אשתו לטייל. שניהם בכושר טוב מאוד, וכנראה גם הכלבה... דברנו אתם קצת ושאלנו לגבי הירידה. הם הסבירו לנו להמשיך לפי הסימון האדום על קורות העץ או על האבנים וסימנו לנו עם האצבע את כוון הירידה. הזוג המשיך ואנחנו יצאנו כמה דקות אחריהם. הירידה היתה מתונה ואפשר היה ממש ללכת מהר. אך לא כך היה בהמשך. עקבנו אחר הסימון האדום על הקורות או האבנים ובשלב כלשהו הירידה היתה מעט תלולה יותר. פתאום ראינו מולנו שלוגית שהיה עלינו ללכת עליה על מנת להמשיך בדרך. נכנסנו לתוך השלג והטבענו עמוק את חותם רגלינו. מזל גדול היה שהזוג החביב הלך לפנינו ויכולנו ללכת על עקבותיהם. על עקבות הכלבה קצת היה קשה ללכת. עברנו את השלוגית הזו ולא הרבה לאחר מכן הופיעה שלוגית נוספת. חשוב להבין שלא ניתן לרדת מכל מקום משום שישנם אזורים תלולים מאוד. צריך להקפיד ללכת על השביל. לכן היינו חייבים לעבור את השלוגיות.

המשכנו לרדת על סלעים ואדמה ואז הגענו לאזור מושלג לחלוטין ותלול מאוד. הסימון הוביל ללכת לכוון הזה, אך ניסינו לחפש אלטרנטיבה. אולי בכל זאת יש אפשרות אחרת. העקבות הטריים של הזוג וכלבתם לא הותיר מקום לספק. הבעיה היתה שהמצוק היה מאוד תלול ולא ראינו את ההמשך. בלית ברירה עלינו על השלג, אוחזים יד ביד וירדנו לאט לאט. מקסימום, אמר גידי, נחליק על הישבנים... היינו די יציבים והתקדמנו לאט עד שראינו לאן השביל ממשיך. כמה דקות מפחידות והשלג הסתיים, אך עדיין השביל היה תלול עם אבנים. לאחר כמה זמן הגענו לאזור מתון יותר שבו זרמו מים והעשב היה רטוב לחלוטין. בשלב כלשהו בשביל ראינו בור ציד שבנו ציידים לפני כמה אלפי שנים. בורות אלו שמשו את הציידים לצוד איילים עד שהחל שימוש ברובים במאה ה- 15. לאחר כארבע שעות ו- 7 ק"מ קשים חזרנו למכונית. השעה היתה שעת צהריים והיה עלינו להגיע לאוסלו, מרחק של כ- 250 ק"מ. חזרנו ליילו, עצרנו במרכז לאכול ולשתות ומשם נסענו לכנסיה הבנויה בסגנון מודרני מעץ משולב עם מתכת. מבנה מאוד מענין גם בפנים וגם בחוץ. הסגנון מודרני ופסלו של ישו הוא שילוב של ישן וחדש. ויטראז'ים גדולים ויפים מעטרים את חדר התפילה. הסתובבנו בחוץ ויצאנו מהאזור לכוון אוסלו. ככל שהתקרבנו לאוסלו, הדרכים הלכו והתרחבו ולקראת הכניסה לעיר, היו שלושה מסלולים ומהירות הנסיעה הוגבלה ל- 100 קמ"ש. גם הדרך לאוסלו יפה ועוברת לאורך אגמים. הגענו למלון (Best Western) לקראת הערב. הוצאנו את כל החומרים מהמכונית כי היה עלינו לסדר את המזוודות לקראת החזרת המכונית וחזרתי לארץ למחרת. כששאלנו לאיזה כוון פונה החדר, אמרה פקידת הקבלה שהחדר פונה לעיר. אני נאנחתי, אבל היא אמרה שאין רעש. כשנכנסנו לחדר, חטפנו מכת חום. החדר פנה לכוון דרום והתחמם מאוד.

מזגן לא היה בחדר אלא רק מאוורור שעירבל אויר חם. פתחנו לרווחה את הדלת שהובילה למרפסת והיה יותר נעים. אך החדר נשאר חם מאוד. בלילה סגרנו את הדלת וקשה היה לישון גם בגלל החום וגם בגלל שהיינו צריכים להגיע לשדה התעופה לקראת 05:00 והוא נמצא במרחק של כ- 40 ק"מ מהמלון.

יום א', 10.6.18:

עשיתי צ'ק אין ונפרדתי מגידי שנשאר עוד ארבעה ימים לכנס ליד אוסלו. עליתי על המטוס לוינה והמראנו בשבע בבוקר. בסביבות תשע ורבע נחתנו בוינה והיה עלי להגיע לטיסה לארץ שאמורה היתה לצאת ב- 10:30. הסתבר ששדה התעופה בוינה מאוד גדול ועם שאטל ובריצה הגעתי לאחר חצי שעה לטרמינל של טיסת אל על. הגעתי עשר דקות לפני העליה למטוס. אך אז הסתבר שהטיסה מתאחרת בשעה וחצי... הסתובבתי קצת באזור, קניתי לאכול ולשתות ובשעה 12:00 המראנו לארץ. זו היתה הטיסה הרגועה והשקטה ביותר מבין חמש הטיסות שטסתי. לא היו ילדים קטנים, האנשים היו שקטים ומנומסים ובשעה ארבע וחצי בערך נחתנו.

היה טיול מוצלח, מהנה מאוד ויפהפה!

גן בוטני באוסלו