טיסה קצרה מפוארטו מונט ואנחנו בסנטיאגו בירת צ'ילה, המדינה הדקיקה שאורכה 4300 ק"מ. המדינה שבצפונה המדבר הצחיח ביותר בעולם, ובדרומה ארץ האש, ארץ הקרחונים ואין סוף איים. מותניה הדקיקות של צ'ילה נקבעו על סמך הרי האנדים האדירים התוחמים אותה ממזרחה. כמו לכל עיר מכובדת בדרום אמריקה, למעשה לכל עיירה, יש כיכר מרכזית הקרויה פלאסה דל ארמאס. בזו של סנטיאגו ניצב לו פסל אבן מרשים.
ראשית מתמקמים בדירה מקסימה שהוזמנה על ידינו יום לפני הגעתנו, באמצעות בוקינג. ממש נהדר, לדירה מטבחון מאובזר. סוף סוף נוכל להכין לעצמנו ארוחות ערב ובוקר. חסל סדר מסעדות. אולי זה יראה מוזר אבל אחרי כמעט שלושה שבועות בדרכים אין כארוחת ביתית שהוכנה ממיטב מעדני הסופר מרקט המקומי.
הדירה באמת נהדרת, ממוקמת במרכז העיר, דקות הליכה מהפלאסה דל ארמאס וגם מגבעת האוהבים. גבעת האוהבים היא גבעה צנועה ובראשה מבצר. בימים יפים מלאות מדשאותיה זוגות אוהבים, מלאי תשוקה, המפגינים את אהבתם על המדשאות הירוקות. לאחר ההתמקמות בדירתנו, יוצאים אל הסופרמרקט הענק ומצטיידים בכל טוב שיספיק לנו לארוחות בוקר וערב עד לטיסתנו חזרה הביתה. למנות העיקריות בוחרים, חזה עוף, סטיק בקר ובייבי שרימפס קפואים. ובנוסף ממלאים את ביתנו הקט בשלל ירקות, ביצים וכיו"ב. לארוחת הערב הראשונה מכינים סלט ירוק עם חסה מסולסלת, וסטייק בקר טרי טרי רק נצרב מעט על המחבת וכבר הוא מוגש בליווי רוטב יוגורט עם שום.
הבירה הצ'ילאנית הטובה, מכניסה אותנו למצב רוח טוב בליווי לאות מסויימת, אך לפני סיום הערב יש להחליט על תוכנית למחר. ברוב קולות נקבע כי מחר ניסע באוטובוס לעיר השכנה השוכנת על שפת האוקיאנוס השקט ונקראת ואלפאראיסו. האופציה האחרת ויניה דל מאר היא עיירת נופש שקטה, מפורסמת בשדרות הדקלים, נמצאת גם היא על שפת האוקיינוס. אך למזג האויר הקריר מעט מתאימה ואלפאראיסו התוססת.
להבדיל מתל אביב העיר שוקקת החיים ושטופת השמש, לסנטיאגו הצנועה יש יתרון גדול, כאן יש רכבת תחתית. בבוקר נוסעים בתחתית אל תחנת האוטובוס ומשם באוטובוס לעיר החוף. נסיעה של כשעתיים. בתחנת האוטובוס ממתינות לנו הפלא ופלא, נערות דוברות אנגלית, המעניקות שרותי מידע בחינם. אחת הנערות ממליצה בפנינו להזמין כבר את כרטיס הנסיעה חזרה כי בסוף השבוע העומס על הקווים גדול וספק אם נמצא מקום. וכאן מתגלה תופעה מעניינת מחיר הנסיעה נקבע על פי העומס והחזרה לסנטיאגו תעלה לנו במחיר כפול ממחיר ההלוך.
בכיכר המרכזית מתקיים שוק פשפשים
כומר מטיף בקול גדול, נעזר בלהקת נגנים קטנה ובסוף התפילה הללויה גדול ונראה שכולם מרגישים שחטאיהם נמחלו.
את עיני לוכד תא טלפון שידע ימים טובים יותר. הטלפון נמצא מחוץ לתא ולא בתוכו.
בתחילה לא מתרשמים, די עלוב,מסמורטט ומלוכלך. רק כאשר אנו ממלאים את המלצת ספר המטיילים שלנו לעלות בפוניקולר לאחת השכונות הגבוהות משתנה התמונה.
התחושה משתנה לחלוטין לאחר שעולים בפוניקולר לשכונת סרו קונספסיון ומעליה סרו אלגרה. בתים בצבעי פסטל. מסעדות וגלריות עם תצפיות נוף נפלאות.
מוזיקה ברחובות ואף בוקעת מהבתים.
יושבים לקפה בגלריה, בתצפית נהדרת על הנוף המשלב את הבלוי וההרוס עם הצבעוני והיפה והרבה אוקינוס.
משוטטים בסימטאות ומצלמים לכל הכיוונים פשוט אי אפשר להפסיק.
שוקולטריה קטנה, בכניסה אופניים מקנה
קירות רבים מעוטרים בגרפיטי צבעוני
שלל דמויות וצבעים
במורד הגבעות צמחיה מקומית, מראה מלבב אחרי כל המקומות הקפואים בהם עדיין לא מלבלב דבר
ארבע השעות חלפו ושוב אנו על האוטובוס לסנטיאגו.
ושוב ארוחת ערב נהדרת , אפילו פינגי נהנה מהשרימפסים המוקפצים בירקות, בליווי סלט ישראלי ובירה מקומית. בטח יעלה כמה גרמים עד שיגיע לארץ. מקווה שלא אצטרך לשלם עבור משקל עודף.
סנטיאגו נראית קצת אחרת. כשהגענו לפני כשלושה שבועות לראשונה, העיר הייתה מאוד שקטה ומסוגרת, כנראה עקב החג. היום העיר הומה חיים, המדרחובים שוקקים, כאילו איש אינו נמצא בעבודה.
יום קניות מאכזב קניון קוסטנרה היקר מאוד (בתמונה), חנויות מעצבים ידועות, וקניון אחר שנראה כמו התחנה המרכזית החדשה, גם כאן המחירים גבוהים והקניות אינן משתלמות.
ליד המלון מתקיים שוק אמנות קבוע. הרבה עבודות נחושת, צ'ילה היא יצואנית נחושת גדולה. המון בגדי וינטאג', וגם כל השטויות והמזכרות שתיירים קונים. מיכל מתלבטת בין שני זוגות נעליים.
יום אחרון בצ'ילה, בלילה נטוס למדריד ומשם לישראל. ארוחת בוקר טובה במסעדתנו הפרטית, נפרדים מהדירה הנהדרת. את השעות האחרונות מקדישים לביקור בגבעת האוהבים. השם האמיתי הוא Cerro Santa Lucia Hill. זוהי גבעה קטנה במרכז סנטיאגו. גובהה 629 מטר מעל פני הים ו69 מטר מהסביבה הקרובה. הגבעה היא שריד לפעילות געשית מלפני 15 מיליון שנה.
ממעלה הגבעה יש תצפית אל סנטיאגו העיר
ואל פסגות האנדים המרוחקות המושלגות.
הגבעה ששמה המקורי בשפת האינדיאנים שחיו במקום, נועד לבטא כאב, מלנכוליה או עצבות, קיבלה את שמה הנוכחי ביום כיבושה, ע"י פדרו דה ולדיביה ב13/12/1541
המצודות שעל הגבעה נבנו ע"י כוחות ההנדסה המלכותיים החל משנת 1816.
הגבעה שימשה גם כמקום קבורה לתושבים שלא קיבלו עליהם את הדת הקתולית.
פיתוח ומודרניזציה של הגבעה בוצעו בשנת 1872, כדי ליצור פארק פתוח לתושבי העיר.
בשעת הצהרים בעודנו מסתובבים על הגבעה, החריד אותנו פיצוץ אדיר שנשמע בקרבת מקום. אנחנו כישראלים התחלנו ממש לדאוג , כאשר הסתכלנו על המטיילים המקומיים וראינו שאינם מתרגשים , נרגענו. תעלומת הפיצוץ האדיר נפתרה על ידי ממש בדקות אלה בעודני כותב. מסתבר שמידי יום בצהרים יורה התותח שבראש הגבעה. פחד ואימה, ממש הגזמה.
וכך לקול התותח המרעים מסתיים טיולנו המוצלח בצ'ילה. מדינה תיירותית מהמדרגה הראשונה.
אולי יגיע עוד פרק סיכום והמלצות של כל הטיול.
אני מקווה שמי שנכנס/ה וקרא/ה והביט/ה בתמונות, נהנה ואולי סימן לעצמו את צ'ילה כיעד לטיול.
