השואה בראי החברים בפורום 2016

נטלתי על עצמי לאסוף כאן עבורכם את העדויות שלכם – החברים בפורום ,לגבי גורל יקיריכם בתקופת השואה. למרות הקושי הנפשי שלי ותעצומות הנפש שזה דורש ממני בהעלאת הדברים, אני רואה חשיבות עליונה בשימור וזכרון ולכן נולד הרעיון שלי לתיעוד הזה.

נירית גם השנה העלתה ברוב טובה שיר עוצמתי מאת ויסלבה שימבורסקה (המשוררת והסופרת הפולנית כל פרס נובל לספרות):

"כל מקרה"

"ניצלת כי היית ראשון

ניצלת, כי היית אחרון,

כי לבד.כי אנשים.

כי לשמאל, כי לימין.

כי ירד גשם. כי נפל צל.

כי שרר מזג אויר שמשי.

מזל שהיה שם יער.

מזל שלא היו עצים.

מזל שמסילה, וו, קורה, בלם.

מסגרת, סיבוב, מילימטר, שניה.

מזל שתער צף על המים.

בגלל, מאחר ש, ובכל זאת, אף על פי.

מה היה אילו יד, יד רגל,

בפסע, כחוט השערה

מצרוף המקרים".

השיר עם הבחירות שאנו עושים בחיינו והשפעתן על חיינו משתקפות בכתבתה המצמררת של

יונית אבני בבלוג שלה שאני מאד ממליצה לקרוא , אתם תופתעו לראות את הקשר בין אביה לאנה פרנק. כשתגיעו לאמסטרדם אסור לפספס את הבית של אנה פרנק ובעת הביקור תזכרו גם ביומנה של אנה פרנק המומלץ לקראו וגם בכתבתה המאד מעניינת של יונית .

אנדרטת הגולות צולמה על ידי בערב יום השואה בעת הקמתה 2016

זו האנדרטה שהוקמה ערב השואה 2016 ממליון וחמש מאות אלף גולות שאספו ילדים מחולון ומרחבי הארץ בפרוייקט חינוכי שיזמו חברי “בית להיות”וציפי קיכלר שהיתה מנהלת הבית בשנים 1998-2012 לזכר 1,500,000 ילדים שנרצחו בשואה. האנדרטה הוכנה ובוצעה ע”י האומן אפי חוג'סטה, כגבעה ובראשה נטוע עץ זית המסמל את החיים וההתחדשות. תחשבו שכל גולה וגולה מסמלת ילד שנרצח בשואה. ורק כשרואים את האנדרטה במלואה המספר הזה יכול לחדור למוח וללב.

אחד הילדים שנרצח בגטו לודג' הוא אברמק (אברהם) קופלוביץ והוא בן 14 בלבד, שכתב מחברת שירים. הוא היטיב להתבטא למרות גילו הצעיר. שיריו תורגמו לכמה שפות..

השיר המפורסם שלו נקרא :

חלום

כשאגדל ואהיה בן עשרים,
אצא לראות את עולמינו המקסים.
אתיישב בתוך ציפור עם מנוע,
אתרומם ואמריא אל החלל, גבוה.
אעוף, אטוס ואתנשא
מעל עולם רחוק ויפה.
אחלוף מעל נהרות וימים,
אל השמיים אתרומם ואפרח,
עננה אחות לי והרוח אח.
אתפעל מנהרות הפרת והחידקל,
אראה את הפירמידות והספינקס,
במצרים העתיקה של איזיס האלה.
אחלוף על פני מפלי הניאגרה
ואטבול בחום שימשה הצורב של סהרה.
ארחף מעל צוקי טיבט לוטי עענים
ומעל ארץ הקסם והמיסתורין.
וכשאחלץ מהשרב היוקד, האיום,
אסתובב ואעוף אל קרחוני הצפון.
ביעף אחלוף מעל אי קנגרו האדיר,
ומעל חורבותיה של פומפיאה העיר.
מעל ארץ הקודש של הברית הישנה,
וגם מעל ארצו של הומרוס הנודע
ארחף לי לאט לאט, בדאיה נינוחה.
וכך מתבשם בקסמי התבל,
אל השמים אתרומם ואפרח,
 עננה אחות לי, והרוח אח.

השיר גם הולחן

מתוך אנדרטת הגולות באור יום . באנדרטה מוטבע לעיל ציור שצייר הילד היהודי אברמק קופלוביץ'.

חבלהביא את השיר המשקף מאד את הדממה וחוסר ההתערבות כי מי חשב לאן יובילו הדברים.

"לא הרמתי את קולי" 

בגרמניה לקחו הנאצים תחילה את הקומוניסטים,

אני לא הרמתי את קולי, כי לא הייתי קומוניסט,

ואז הם לקחו את היהודים,

ואני לא הרמתי את קולי, כי לא הייתי יהודי,

ואז הם לקחו את חברי האיגודים המקצועיים,

ואני לא הרמתי את קולי, כי לא הייתי חבר איגוד מקצועי,

ואז הם לקחו את הקתולים,

ואני לא הרמתי את קולי, כי הייתי פרוטסטנטי,

ואז הם לקחו אותי,

אך באותה עת כבר לא נותר אף אחד שירים את קולו למעני...

(מרטין נימלר)

יערי סיפר את סיפורו של שמחה, אביה של סיגל אישתו, ששרד בגפו את השואה לאחר שאמו נפטרה מיד לאחר לידתו ואביו נטש אותו בגיל שלוש עת פתיחת המלחמה. הדודה שלו אספה אותו ויחד עם מספר משפחות נאלצו להסתתר במערת נטיפים במשך כשנתיים. מערת הנטיפים נמצאה לפני מספר שנים ועל הסיפור נכתב ספר ובעקבותיו גם סרט דוקומנטרי בשם :

NO PLACE ON EARTH.

מויקיפדיה כתוב לגבי הסרט: 

No Place on Earth is a 2012 Docudrama directed by Janet Tobias. The film was released theatrically in the United States on April 5, 2013.[1]

In 1993, NYPD officer and caving enthusiast Chris Nicola visited Ukraine to explore the Verteba and Priest's Grotto caves, and found evidence that they had recently been inhabited by humans. After discovering that the caves were used by Jews escaping The Holocaust, he embarked on a decade-long quest to find survivors. The film features interviews with survivors and their descendants, now living mainly in New York City and Montreal, and includes a segment in which Tobias brings some of the survivors, the oldest of whom was in his 90s, into the caves.[2]

The film was shown at the Toronto International Film Festival, the Hamptons International Film Festival, the International Documentary Film Festival Amsterdam, and the Jewish Film Festival Berlin. Its screenwriters, Janet Tobias and Paul Laikin, were finalists for the 2014 Award for Documentary Screenplay from the Writers Guild of America

טל כץ חשבה שאין לה מה לספר:

הסבתות והסבים שלי השכילו להגיע לכאן עוד לפני שנפערה התהום. אבל הוריהם, חלק מאחיותיהם, אחיהם ואחייניהם, לא. מעולם הם לא שיתפו אותי ברגשות של להיות כאן כשיקיריהם שם.
בעידן הדיגיטלי, המסמכים התחילו לספר ולו גם פרטים טכניים. דפי עד של הסבתות ומסמכי השילוח בארכיון הקהילה בוינה. פירוט מצמרר של מספר משלוח ומספר פריט. פריט היו סבתא וסבא שלי. אני יכולה לדמיין את סבתא וסבא רבא, עם הופעתם המהודרת נדחקים לקרון בחורף האוסטרי של שנת 1941. גם כתובת מגורים מדוייקת ניתנה. גוגל ארת׳ הביא אותי לבניין בוינה, שעל פי חזותו יתכן והוא אותו בנין שבו חיו סבתא וסבא רבא שלי. וינה ירדה ממפת הטיולים שלי.

 כשאמי עברה דירה עזרתי לה למיין מסמכים. בתוך תיק ישן מצאתי גלויה ששלחו הוריה של סבתי מהגטו. יש גם גלויית תשובה, שהוחזרה לסבתי בציון: ״הנמענים אינם גרים כאן יותר״

קרון רכבת ששימש בתקופת השואה להסעת יהודים למוות, הובא לאחר מבצע תרומות בחסות ר' עיריית נתניה מרים פיירברג לנתניה. הקרון ישמש עדות חיה לתקופת השואה.

ארז 1166 סיפר סיפור קצר וסמלי ואלה דבריו:

ברצוני לשתף אותכם במשהו קטן אך סמלי עבורי שהתרחש דווקא אתמול

אתמול בני הבכור טס לפראג יחד עם חברתו, זה לו הטיול העצמאי הראשון ואני כמתכנן טיולים גאה הייתי כולי אושר וגאווה ( והשתדלתי לא להפריע לו יותר מדי בתכנון ).

היום ביום השואה ביקר בבתי הכנסת היהודים הידועים של פראג.

הבן הינו קצין בחיל המודיעין, לקח חופשה מהצבא ולפני כשבועיים הודיע לנו שהוא עוזב את היחידה "הנוחה" שלו במרכז הארץ ויוצא לבה"ד 1 להדרכת צוערים בקורס קצינים.

אני רוצה "לחנך ולהשפיע" - הסביר.

אימי, מרים ולבסקה, הסבתא של הבן, הינה ניצולת שואה שנחשבת אחת מ "ילדי השואה ללא זהות" שהוסתרה כשהייתה בת שנתיים בכפר פולני וניצלה ע"י שליח אגודת ישראל מלאך בשם אריה ( לייב ) זמוש. [במאמר מוסגר אומר לכם כי בקבוץ לוחמי הגטאות קיים מוזיאון על הילדים ללא זהות. הסיפור המעניין מובא כאן וכאן.]

אותו שליח, מספרים, נהג לשבת עם פולנים בבתי שיכר לאחר המלחמה, לשתות עימם בירה ולשמוע איך הם מתרברבים כמה יהודים הרגו ולאן הם יילכו להרוג עוד ילדים יהודים, כך היה נודע לו על מיקומם של אותם יתומים ומציל את הילדים מבעוד מועד.

אימי אינה יודעת ולו דבר אחד על עברה או על קרבה משפחתית אם נותרה לה.

לפני שנים רבות כשניסינו אני ואחיי לעקוב אחר עברו של אותו שליח בארץ הגענו למקום מגוריו וגילינו מודעת אבל והסתבר שנהרג בתאונת דרכים באותו שבוע...

הגאווה הקטנה שלי על בן שמטייל באופן עצמאי באירופה, הינה כאין וכאפס לעומת הגאווה של אימי על נכד קצין בצה"ל שרוצה לחנך ולהשפיע...

כולי תקווה שיהיו לה עוד הרבה סיבות לגאווה ושתאריך שנים ותזכה לנכדים ונינים מילדיי.

האנדרטה ששה מליון אורות בחולון הפסלת רחל כספי צולמה על ידי

JENNY 2 העידה על הסיפור המופלא המצמרר ומרעיד לבבות: 

סיפורן של אנה, אנה ואנה

סבתא שלי נולדה בעיריה Illava בסלובקיה, בת זקונים לאמה, לאחר שזו התאלמנה והתחתנה בשנית. היו לה כמה וכמה אחים גדולים וגם אחיינים ואחיינות בוגרים. שתיים מן האחיינות היו האחיות לילי טנדליך ואליקה וינטר לבית טנדליך, שהתגוררו בברטיסלבה.

רגע לפני פרוץ מלחמת העולם השניה בעלה של אליקה עזב לאנגליה (שם גר בהתחלה בלונדון אצל הסבים שלי שכבר השתקעו כמה שנים קודם) בכוונה שמשפחתו תגיע אחריו, אך המלחמה קטעה את התכנית והשאירה את אליקה ושתי בנותיה, אריקה וקיטי, מאחור בסלובקיה. אליקה ואריקה עברו לפישטני (כן אותה עירת ספא החביבה על גימלאים ישראלים) וגרו בביטחה יחסית עד 1944 וכיבוש סלובקיה בידי הגרמנים. אז נלקחו תחת חסותה של ד"ר אנה איגומנובה, אישה ממוצא רוסית אריסטוקרטי שעבדה במכון מחקר בספא, שסיפור החחים הטרגי שלה - בעלה התאבד ובנה החיד נפטר בגיל צעיר מהתקף לב- לא פגעו בנחישותה להושיט עזרה. אנה דאגה להסתיר את השתיים, ומצאה לאריקה מקום בבית איכרים תמורת תשלום שהיא ארגנה מתרומות.

בינתים, הבת הצעירה קיטי נשלחה לגור אצל דודתה לילי ובעלה, שם התיידה עם המשרתת של המשפחה, בת ה-15 שגם לה קרו אנה. עם הכיבוש הנאצי היתה זאת אנה הצעירה ששכינעה את הוריה – שלא ששו לכך - להעניק לקיטי מחסה ואחר כך הצליחה למצוא לה מקום בבית יתומים נוצרי.

שתי נשים מרקעים שונים לגמרי- אחת אצולה משכילה והשניה בת איכרים פשוטה, שהמשותף שלהן היה שהלכו אחר צו מצפונן

בתום המלחמה, לאחר כמעט 7 שנות פרידה, המשפחה התאחדה ואליקה, בעלה והבנות עברו לארה"ב.

ללילי ובעלה לא היה את אותו מזל. הם הסתגרו מפני הגרמנים אבל הוסגרו ע"י מקומיים ונשלחו למחנות, שם לילי נספתה. בעלה שרד את המחנה, חזר לסלובקיה ונרצח, אולי בידי אותם אנשים שהסגירו אותו..

הסיפורים של יהודים ששרדו וחזרו למקום הולדתם רק כדי למצוא את מותם בידי אלה שהשתלטו בינתים על נכסיהם ולא רצו אותם חזרה הוא עוד פרק מצמרר בהיסטורית השואה.

ומהו סיפורה של האנה השלישית? זהו, שלאנה ליטמן לא היה ממש סיפור. אנה לא נישאה ולא הולידה ילדים נשארה בכפר הולדתה,- אותה אילווה -,בזמן ששלושת אחיה , אחד מהם סבי, יצאו אל העולם . חיים שהם בגדר נעלם ושבסוף מתמצתים במספר -מספר 4731841 ברשימת משלוח מ 1942 לאוושויץ...

מספר..ועץ כאן בארץ המרענן את האוויר שאנו נושמים.

לזכרן.

אוליב יהעידה על סבתה שמייצגת את יהדות הונגריה :

סבתא שלי האהובה, שבתקופה קשה בחיי היתה כמו אמא בשבילי, היתה ניצולת שואה.

היא נולדה בכפר קטן בקרפטים ההונגריים. חיתה במחנות מגיל 12 עד 17. כששוחררו המחנות, אמרו לה שאין עוד יהודים דתיים בעולם. מצולקת פיזית ונפשית החליטה שהיא לא רוצה להיות יהודיה, ובבית ההבראה אליו שלחו אותה החליטה ללכת למנזר ולהיות אחות.

לסבתא שלי היו בערך עשרה אחים ושמונה דודים, משפחה גדולה. אף אחד לא נשאר. כן נשאר בן דוד רחוק, שעלה לארץ לפני הכל. הוא חיפש אותה, ומצא אותה.

אשתו שלחה לה מכתב. שהיהודים בארץ ישראל זקוקים לאנשים כמוה, עם כוחות, שיעזרו להם לבנות את המדינה. ולמכתב צירפה שרשרת מגן דוד [כנראה התכשיט היחיד שהיה לה].

סבתי עלתה לארץ באוניית המעפילים אולואה, נכנסה לחברת נוער בקיבוץ והתחתנה עם המדריך, סבי. היא לא סיפרה דבר עד שאני הייתי בת מצווה ועשיתי עבודת שורשים, אז התחילה לספר. בן הדוד הרחוק ואשתו היו מוזמניה היחידים לכל הארועים המשפחתיים שלנו. בכל מפגש משפחתי היתה אומרת "אתם הניצחון שלי".

סבתי נפטרה מזמן, בשבוע שבו התארסנו. יש לה מעל עשרים נכדים ועשרות נינים.

היא התנגדה נחרצות לנסיעות לפולין, ואכן עד היום אף אחד ממשפחתי הקרובה לא היה שם וגם אני לא.

האנדרטה לשואה שצילמתי בוינה

נילי חוט נעתרה לבקשתי והעלתה את הסיפור על ילדי סלבינו ביניהם אמה.

הוריי, שהיו ילדים בשואה, אשר איבדו את משפחותיהם וכול עולמם, הגיעו כול אחד בנפרד, בדרך לא דרך לאחר מלחמת העולם השנייה, לעיירה סלבינו, שמצפון לברגמו, באיטליה, לבית ילדים בשם שיזופולי.

לבית זה הועברו על ידי אנשי הבריגדה היהודית,800 ילדים ממדינות שונות במשך שלוש שנים, מ-1945 – 1948 .

הבית שבעברו היה שייך לממשלה הפשיסטית, היה בית מפואר, שבוו התארחו מידיי קיץ ילדי התנועה הפאשיסטית.בקומה העליונה הייתה דירת הקיץ של מוסוליני. לאחר המלחמה אנשי הבריגדה קיבלו את הבית, שכלל אולם קולנוע ובריכת שחייה פנימית, לשימושם, ובו החזירו לחיים נורמלים את הילדים היהודים שמצאו.

הבית נוהל ועוצב על ידי איש הבריגדה היהודית, משה זעירי.

שם כול ילד קיבל מיטה משלו עם סדינים ושמיכה וארונית משלו.

שם כול ילד קיבל מזון (מחבילות של ארגון הג'וינט).

שם לכול ילד היה סדר יום קבוע שלפיו למד ועבד. הגדולים לימדו את הקטנים, ולכול קבוצה היה מדריך משלה. למדו מעט ממה שהחסירו בכול שנות המלחמה. למדו עברית,שרו שירים ישראלים, חגגו את החגים, העלו הצגות והוכנו לעלייה לארץ. הגדולים היו הראשונים לעלות בעלייה הבלתי לגלית. הקטנים ביותר עלו רק כאשר קמה המדינה.

התמונות להלן צולמו ע”י נילי ח.

לפני 7 חודשים ציינה העיירה סלבינו 70 שנה לפעילותו של בית שיזופולי. הגענו מהארץ, מארה"ב ומקנדה כ-60 איש, בינהם מעט מילדי סלבינו המקוריים(כולל אימי) ואנחנו צאצאיהם. התקבלנו בכבוד מלכים, ומאז נרקמו קשרים מיוחדים בין אנשי העיירה האיטלקיים, לנו- משפחת סלבינו.

ביום השואה הבינלאומי ב-27.1 נערך בסלבינו טקס מרגש של בני העיירה, ומאז נעשות פעולות במקום המשמרות את זכר השואה וזכר הפעילות, שהייתה בבית שיזופולי.

יש בסלבינו תשתית למוזיאון (נאסף חומר רב), שאנחנו משפחת שיזופולי עם נבחרי העיריה חולמים להקים בבית שיזופולי, שמצבו הפיזי הפנימי גרוע.

כאן תוכלו לראות את אתר בית שיזופולי.

וכאן סרט שצולם בבית ב-1946, ומצא את דרכו לארכיון שפילברג.

בסוף מרץ קיימנו כנס מרגש בקיבוץ צאלים, קיבוץ שהוקם על ידי גרעין מילדי סלבינו, שהוריי היו חלק ממנו (חלק מהנח"ל הראשון). לכנס הגיעו גם 8 איטלקים.בין היתר, נחתמה בכנס זה ברית בין קיבוץ צאלים-המועצה האיזורית אשכול והעיירה סלבינו.

הערב השתתפתי במפגש שעסק בהישרדות ילדים בשואה במכון אבשלום, שבו הוקרן הסרט המרגש " אם תחזור בחיים", העוקב אחר מסעו של השחקן ז"ל שמוליק שילה לעירו לוצק והגעתו לאחר המלחמה לסלבינו. שתי עדות מילדות סלבינו המקוריות, שיתפו את הקהל בסיפוריהן .

אורנה 1– כתבה אשכול מדהים ומרתק “סלובקיה הנאות ושורשים" וכך אורנה כתבה:

חמותי ז"ל ילידת סלובקיה. כמה וכמה פעמים היא סיפרה לי כי אביה לקח את המשפחה ואותה כילדה להרי הטטרה העליונים. "מאוד יפה שם", סיפרה. אז ניסע לראות שבאמת יפה שם. היא אומנם נולדה בעיירה על גבול הונגריה, VELKY MEDER  שמה, אך לא מעניין שם, סיפרה. בצפון יפה. זה היה זכרון ילדות שלה. לזכרון הילדות הנעים הזה הצטרפו ברבות השנים זכרונות אחרים, בהם סירבה לשתף אותנו. זכרונות של ילדות בצל הכיבוש הגרמני, זכרונות מאושוויץ, זכרונות ממחנה עבודה בפלאשוב שליד קרקוב, זכרונות מצעדת המוות, מטרזינשטט.

הטיול לסלובקיה היה כמה חודשים לאחר שחמותי הלכה לעולם שכולו טוב. החלטתי לשלב בטיול הזה גם משהו משורשיה. החלטתי שנבקר בבית ילדותה ב VELKY MEDER . משימת איתור הבית לא היתה פשוטה כלל ועיקר. בדרך האיתור פגשתי באתרים מעניינים, באנשים מדהימים, ומעוניינת לשתף אתכם בדרך המחקר שעברתי ובמה שמצאתי. אולי דרך החיפוש שהצליחה תועיל גם לאחרים שיקראו פוסט זה.

אולי תקל במלאכת חיפוש השורשים.

על התחקות על ציוני הדרך של חמתה על אדמת סלובקיה . היא מטווה דרך חיפוש למציאת שורשים של היקירים לכם.היא מתארת את חיפוש השורשים ומציאת מפה של הישוב שגרה חמתה מפעם והמפה הזו סייעה כבר למשפחה אחרת שיקיריהם גרו בדיוק באותו רחוב. סיפור הההתחקות אחר העבר מסופר כמו ספר מתח של אגתה כריסטי או שרלוק הולמס עם שיאי התרגשות עולים לגבהים.

כדאי מאד לקרוא מי יודע אולי זה יוכל לעזור גם לכם.

האנדרטה של תומרקין משנת 1979 כפי שנראתה אז.

השנה מאיר דגן – ראש המוסד לשעבר הלך לעולמו. את סיפורו הביאחבלברוב טובו באשכול.

לזכרו של מאיר דגן אני מעלה כאן את הדברים למרות שלא היה מאנשי הפורום, ואני מניחה שהוא גם לא היה קרוב משפחה של חבל.

מאיר דגן, ראש המוסד וגיבור ישראל המעוטר שהלך לעולמו ב17 למרץ 2016

לאחר שסבל ממחלת הסרטן,

הוא נכדו של היהודי המפורסם שהושפל בפני הנאצים. וצולם דקות ספורות לפני שנרצח.

במשך שנים היה דגן מתגאה בתמונת סביו הי"ד, ומראה אותה לכל מי שנכנס למשרדו, כשהוא רואה בה תמונת ניצחון של העם היהודי על הצורר הנאצי.

"תסתכלו על האיש הכורע מול החיילים הנאצים", היה דגן אומר לאורחיו,

"זה הסבא שלי לפני שנרצח. אני רואה את התמונה יום יום ומבטיח שדבר כזה לא יחזור".

לפי יד ושם, התמונה צולמה ככל הנראה בשנת 1942, ונראה בה יהודי עבדקן כשהוא רוכן על ברכיו מול קצינים נאצים, הלועגים לחולשתו.

התמונה נחשבת לאחד הצילומים המזוהים ביותר עם חורבן יהדות אירופה, ואכזריותם הבלתי נתפסת של הנאצים ועוזריהם.

בנאומו בכיכר רבין לפני יותר משנה, במהלך מערכת הבחירות האחרונה, סיפר דגן על סביו שבתמונה.

בתמונה נראה הרב בער דב ארליך סלושני, סבו מצד אמו של ראש המוסד לשעבר. הוא כורע בפני הקצינים הנאצים, שמתעללים בו בתנוחת שהייתה מקובלת בקרב הנאצים כניסיון להשפלת יהודים.

יש לציין כי בניגוד לכמה מהפרשנויות הרווחות, היהודי אינו "מתחנן" בפני שוביו

תמונתותיה של איריס ש. אנדרטת השואה ממיאמי

הניצולים הולכים ומתמעטים מדי יום ביומו. אם יש לכם קרוב משפחה שעבר את השואה תנסו בעדינות לדובבו, והביאו לכאן את דבריו ואולי בנוסף ל”יד ושם”. מבטיחה לכם לעזור לקשר אתכם עם ”יד ושם”. 

ניתן לפנות גם ישירות למוזיאון יד ושם למדור עדויות טל': 02-6443752/3.

הכתבה “השואה בראי החברים בפורום” מהשנה החולפת.