בעקבות כתבה של זיוה בבלוג שלה הנפלא שמתי לב, היא עוררה בי את המחשבה על החיים ועל המוות.
לפני שנים כשהייתי צעירה בשנים בתי הקברות בעולם לא עניינו אותי אבל עם השנים התבגרתי וביקרתי בכמה בתי קברות בעולם , נחשפתי לצורות שונות של הנצחה של המת.
המוות גורם לאדם להתמקד במהות ולא בחיצוניות.
זיכרון של המוות מאפשר לאדם להסיר מעצמו את התלות הרגשית שלו בצורה החיצונית של החיים ולהתמקד יותר במהות של החיים.
המוות של הגוף, מזכיר לאדם כי הגוף הוא רק תופעה חולפת. והאם הקבר הוא נצחי?
המוות של הגוף מזכיר לאדם כי הגוף הוא אינו התכלית וכי התכלית היא דבר פנימי יותר ונצחי יותר.
ככל שהאדם זוכר טוב יותר את המוות של הגוף, כך הוא מחפש הנאה גדולה יותר בהווה.
כאשר האדם מחפש הנאה גדולה יותר בהווה ולא מוכן להתפשר על להנות מחר, הדבר הזה דוחף אותו לחפש הנאה בכל רגע.ומי כמוני יודעת זאת.כדי להנות בכל רגע על האדם להגיע אל הטוב הפנימי שקיים בכל רגע.
מתוך דבריו של ישעיהו ליבוביץ אביא כאן פיסקה מתוך “אלכסון”: התודעה ש"אני אמות" היא לאדם נכס נפשי ורוחני גדול, והיא מן הדברים המבדילים בין האדם ובין הבהמה. תודעה זו – לא זו בלבד שאין היא מטילה צל על החיים, אלא שדווקא ממנה האדם נעשה מודע לאנושיותו ולהערכת שנות החיים שניתנו לו. לא מה שאחרי החיים צריך להעסיק את האדם ולא "אם נותר ממנו דבר" , אלא מה יש בחייו ומה הוא עושה במתנת-חינם זו שניתנה לו – ודיו בזה.
אותו צורך להיתלות במשהו שיישאר אחרינו לאחר שנמות, הוא ככל הנראה בעל השפעה מכריעה על נושא המשמעות בחיינו. האופן בו אנחנו יוצרים ותופסים את המשמעות של חיינו, התוכן של אותה משמעות, מובלים על ידי הכרת המוות. "תחושת המשמעות מאפשרת לנו לשמור את הפחד הקיומי שלנו תחת שליטה", מסביר פרופ' גרינברג.
לכן אולי אני כותבת את הכתבות בבלוג ב”למטייל” – להשאיר משהו אחרי מותי שיהיה בו תועלת לאחרים. במיוחד חדרה במוחי המחשבה של מה יהיה אחרי לכתי לאחר שחליתי בסרטן השד
(לפני 8 שנים ) והבנתי כי חיינו יכולים להסתיים בן רגע, אנו חיים על זמן שאול, ומוטב להספיק כמה שיותר לחוות ולכתוב.
גם המצבות נועדו להשאיר משהו אחרי מותנו. שינציחו את קיומנו בעולם הזה עבור יקירינו.
לכמה זמן זו כבר שאלה. בעולמנו הכל הינו בר חלוף וכבר שמעתי על מקומות בעולם שלוקחים את העצמות שבקברים וגורסים אותן, ובמקום שהיה קבר של פלוני צץ קבר של אלמוני.
מחקר שנערך בגרמניה, ביקש מהנבדקים לבחור אובייקט מבין אובייקטים גרמניים לזרים. בבדיקה הראשונה .לא נמצאה העדפה לאובייקטים הגרמניים, אך כאשר אותה בדיקה נעשתה בסמוך לבית קברות, נראתה העדפה ברורה לאובייקטים גרמניים. מחקר זה כמו מחקרים רבים נוספים בעלי תוצאות דומות, מראים שאנו נוטים להעדיף את הקבוצה שלנו ולדחות קבוצות ותרבויות שונות בעקבות התקרבות של המוות אל המודעות.
בכתבה שלפניכם אביא צורות שונות של קברים ברחבי העולם שביקרתי בהם, וצורות שונות של הנצחה ויעוד מתובל בסיפורים.
אתחיל כמובן עם רומניה המדינה בה נולדתי. בצפון בחבל מארמורש בעיר ספנצה, קיים בית קברות שמכונה בית הקברות העליז. עליז כי בניגוד לבתי הקברות האחרים באירופה כמו בפראג , כאן אפשר לשוחח בקול רם, לצחוק, והצבעים שעל גבי המצבות צבעים חיים. לפי מסע אחר:
וכך, על מצבתו של בעל בית מרזח מתנוסס דיוקנו במקום עבודתו, ומתחתיו חרוטות השורות הבאות: "כאן נח תואדר/ יותר מכל אהב את מנעמי החיים/לשתות
רבים מהציורים מנציחים את הנפטרים במשלח ידם: סוחר עצים, נגר, רועה צאן, צייד, אישה טווה בפלך, מורה ליד שולחן בכיתה, אח לבוש לבן ומזרק בידו, רפתן חולב פרה, קצב מבתר כבשה בקופיץ, כנר מוביל תהלוכה ובראשה חתן וכלה. חקלאי עני מונצח עם סוסו ומחרשתו, ואילו חקלאי שהתבסס, ליד טרקטור חדיש. אין אלה מצבות אילמות, אלא חיים שלמים מפכים מהן.
איך הכל התחיל בבית הקברות הזה? בשנת 1935 התבקש הנגר המקומי של העיירה, סטאן פטראש, לבנות מצבה לאחד מתושבי העיירה שנפטר. הוא בנה מצבה מעץ ובה ציור ודברי הספד משעשעים על הנפטר. הדבר התקבל יפה על ידי תושבי העיירה מתוך מחשבה שהמוות הוא חלק ממחזור החיים ואפשר להתייחס אליו ברוח טובה ובהומור. מאז הוקמו במקום כ-800 מצבות דומות ומאז שנות ה-70 של המאה הקודמת התפרסם המקום בכל העולם והפך לאטרקציה תיירותית חשובה ברומניה. פטראש נפטר ב-1977 ונקבר במקום. ממשיך דרכו הוא פסל ומשורר בשם דומיטרו פופ.
שבה נמצא בית הקברות היהודי בין שלל פרחי בר - מרגניות , ראינו חלקות קברים וכל חלקה מגודרת וכך הבנו את משמעות חלקת קבר מהי. סגנונות הקברים שונים.
בארמניה – בעיר SISIAN ממש מול בית המלון שלנו בו היה בית קברות ושם מצאנו את הפיסול המעניין של כבשים שהיה נפוץ מהמאה ה-15 בארמניה, אזרביג'אן, נגורנו קראבך, איראן. לא רק כבשים גם סוסים. אני בתחילה לא האמנתי שקדישמן טרח להגיע לשם לפסל אבל אח”כ קראתי שזה היה נפוץ בעבר. עוד על הפיסול הזה כאן.
בית הקברות היהודי ב-YEGHEGIS גם בארמניה:
המצבות כתובות בעברית צחה וציטוטים מהתנ"ך. המצבות התגלו לפני כעשור
על ידי בישוף ארמני, שזיהה את הכתב ופנה לאוניברסיטה העברית בירושלים.
זו שלחה לירגיס משלחת, שקבעה כי אכן מדובר בבית קברות יהודי.
הסברה היא, שבצומת זו של דרך המשי הצפונית, גרו סוחרים יהודים שהגיעו
מבבל או מפרס וזוהי עדות ראשונה לישוב יהודי בארמניה. לפי הכתובות העבריות
שמרה הקהילה על ייחודה התרבותי ואנשיה היו בקיאים במקורות. הדרך אל בית
הקברות עוברת בגשר צר על נהר ועוד כמה מדרגות אבן. הוא מוקף חומה נמוכה
ושער ברזל עם מגן דוד כחול במרכזו. כארבעים מצבות מוטלות באתר,
צורתן חצי גליל מוארך עם שוליים והן מקושטות בעיטורים כמו גלגל החיים,
פרחים, עיט, אריה (שכנראה עוצבו בידי בעלי מלאכה ארמנים. 11 כתובות בעברית
ו-2 בארמית נמצאו עליהן. האחת מדווחת: "מצבתה של אסתר בת מיכאל
'הבתולה המאורשה' שמתה טרם נישאה". חלק מהכתובות כוללות תאריכים
וכך אפשר היה לתארך את המקום לסוף המאה ה-13 ותחילת ה-14.
הקהילה היהודית במקום נכחדה ועדיין חוקרים מה קרה לה, כי אין קבורה מאוחרת יותר.
אנו יצאנו חזרה לכביש ובתוך ירגיס הישוב פגשנו קבוצת ג'יפים שעליהם
מתנוסס דגל ישראל. ירדנו אליהם מהאוטובוס והתברר שזה טיול ג'יפים נשים של חברת מגמה
שבדיוק הגיעו לירגיס כדי לנקות את בית הקברות ולטפח אותו.
כתבה מעניינת מאד על בית הקברות בערוץ 10 ועל חבורת הבנות שהגיעה לנקות פורסמה
במרוקו ברבאט התוודענו לסוג אחר של קבורה במבנה קבר גדול בצבע לבן עם כיפה משולשת בצבע ירוק המסמל את האיסלאם ובתוכו קבר שנקרא מוזוליאום בו קבורים מוחמד החמישי וחסן השני, עם קישוטי תקרה שעמלה כי יבוצעו אשתו התאילנדית של המלך חסן השני בסגנון תאילנדי מדהים. הקבר נמצא בשולי העיר ולא במרכזה.
המוזוליאום
התקרה המקושטת בסגנון תאילנדי
קבר שהופך מקום עלייה לרגל בעיר פאס במרוקו
ב"מלאח" של העיר פאס ביקרנו בבית הקברות היהודי. כאן שמענו את הסיפור המעניין על לאלא סוליקא היהודיה שחיה במאה ה-19:
בעיר טאנג´יר שבמרוקו התגוררה משפחה יהודית בשם חג´וואל. אבי המשפחה, חיים, היה יהודי ירא שמים ועסק במלאכתו באמונה. בתו הצעירה, סוליקה, היתה יפת תואר עד מאוד. "כל כבודה בת מלך פנימה" – נהג אביה לומר לה, "ככל שתמנעי לצאת מהבית אל הרחוב כך ייטב לכולנו". ואכן סוליקה, הנערה הצנועה, קיבלה את דברי אביה באהבה ונמנעה ככל האפשר מלצאת אל הרחוב.
בין יהודי טאנג´יר התפרסמה הנערה סוליקה בטוב ליבה וביופי מידותיה שהאפילו על יופיה הנדיר. בנוסף לחוכמתה ופיקחותה, נודעה גם כבעלת יראת שמים נדירה. בקיצור – כלילת השלימות. ולא יפלא הדבר שכל משפחה יהודית בעיר טאנג´יר התברכה בליבה בבת מופלאה כסוליקה.
באחד הימים, התרגשה ובאה צרה גדולה על משפחת חג´וואל. אחד מבני השכנים המוסלמים שהיה מעשירי העיר, ראה במקרה את סוליקה, וגמר אומר בנפשו שרק את הנערה הזאת ישא לאישה. אך כיצד יוכל מוסלמי להתחתן עם נערה יהודיה? הרי חוקי האסלאם אוסרים זאת? אביו של הנער הגיע אל בית משפחת חג´וואל והודיע להם שאם בתם סוליקה לא תתאסלם כדי שתוכל להנשא לבנו, רע ומר יהיה גורלם!
פחד ובהלה תקפו את המשפחה, עולמם חשך עליהם. הם ידעו שאיומיו של המוסלמי העשיר אינם איומי סרק, ושום דבר לא ימנע ממנו לבצע את זממו. בני המשפחה החליטו להחביא את סוליקה בביתם של ידידים, ומיום ליום גבר פחדם מהצרה העומדת להתרגש עליהם.
ואכן, לא עבר זמן רב, וחיילי המושל הגיעו לבית חג´וואל, ובידם פקודת מאסר נגד בתם סוליקה. "סוליקה ברחה מהבית" – אמר האב לחיילים – "ואינני יודע היכן היא נמצאת". החיילים, שלא האמינו לדברי האב ´הפכו´ את כל הבית בחפשם אחר הנערה, ומשלא מצאו אותה אסרו את האם, שמחה, כבת ערובה, עד שתמצא הבת. דבר המאסר הגיע לאוזניה של סוליקה, ידיעה שלא נתנה לה מנוח. היא ידעה על תנאי המאסר הנוראיים של היהודים שנאסרו בפקודת המושל, ולא יכלה לתת מרגוע לנפשה על צערה וסבלה של האם.
סוליקה החליטה שהיא מסגירה את עצמה לידי השלטון שבראשו עמד מושל אכזרי, ובלבד שאמה תשתחרר ממאסרה. לאחר שהסגירה סוליקה את עצמה, שוחררה האם, והנערה הובאה למשפט בפני השופטים המוסלמים.
העלילה שהעליל עליה המוסלמי העשיר היתה, שסוליקה קיבלה על עצמה את הדת המוסלמית והתאסלמה כדת וכדין, ולאחר מעשה זה חזרה בה ושבה אל יהודותה. מעשה זה נחשב בעיני המוסלמים לחטא גדול, והברירה היחידה הנותרת בפני החוטא היא, לשוב לדת האיסלם או שיוצא להורג. וזו הברירה שעמדה בפני סוליקה.
בגאווה ובעוז נעורים השיבה סוליקה לשופטים: "מעולם לא התאסלמתי, יהודיה הייתי, ויהודיה אשאר לעולם. לא המוות ואף לא העינויים ירתיעו אותי. מוכנה אני למות על קידוש השם ובלבד שלא להפנות עורף לאמונת אבותי".
דבריה התקיפים של הנערה הצעירה, הדהימו את השופטים המוסלמים. הם לא שיערו בנפשם שהנערה תעדיף להיהרג ובלבד שלא לבגוד באמונתה. השופטים דחו את משפטה למועד אחר וסוליקה הוחזרה אל הכלא. גם בזמן מאסרה המשיכה סוליקה להתעקש שלא להמיר את דתה, ולכן חרצו השופטים את גזר דינה – לההרג בחרב. לשם כך הועברה לעיר פאס – מקום מושבו של המלך, שם היו מוציאים להורג את הנידונים לאחר שהיה מאשר המלך בחתימת ידו את גזר הדין.
אחד מבני המלך שראה את הנערה, הבטיח לה עושר וכבוד אם רק תסכים להתאסלם ולהנשא לו. "כבוד מלכים יפול בחלקך" - העתיר עליה בן המלך בחלקת לשונו – "לא אמנע ממך כל אשר תחפצי, ואת תהפכי למלכת מרוקו". אולם סוליקה בשלה, "אין הכסף והזהב, הכבוד והשלטון יכולים להשתוות בערכם לאמונה באלוקי האמת ובתורתו הקדושה, ושום דבר בעולם לא יפתה אותי לבגוד בעמי ובאמונתי" – השיבה סוליקה בנחישות לבן המלך.
בן המלך ראה כי דבריו נופלים על אוזניים אטומות, לכן קרא אליו את רב העיר פאס, וציווה עליו לדבר על לב הנערה שתסכים להמיר את דתה, כדי שתוכל להינשא לו. הוא אף רמז שאם הנערה תתמיד בעקשנותה, הוא יתנקם ביהודי מרוקו כולם. השמועה על הנערה הנמצאת במאסר בארמון המלך ומתעקשת שלא להמיר את דתה - עשתה לה כנפיים, ובכל מקום שוחחו האנשים על גבורתה ואומץ ליבה של הנערה הצעירה.
רבה הישיש של פאס הובא אל מקום מאסרה של סוליקה, ואמר לה: "הידוע לך כי גזרות קשות מרחפות על יהודי מרוקו, ובכוחך להציל הרבה יהודים?". "כן" – השיבה סוליקה – "אף הנסיך הודיע לי זאת. בחפץ לב הייתי מוסרת את דמי ואת חיי כדי להציל את אחי היהודים. אולם, לא אחטא לאלוקי, אפילו כדי להחיש ישועה למישהו. אמור נא לי כבוד הרב" – הוסיפה סוליקה ושאלה – "המותר לו ליהודי לרמוס את מצוות התורה, לבגוד בעמו ובאלוקיו כדי להביא תועלת למישהו?". הרב הישיש היה גאה בליבו לנוכח אמונתה הזכה של בת ישראל זו, והשיב לה: "בתי היקרה, אסתר המלכה נישאה למלך אחשורוש, וכפי שמסופר במגילת אסתר, על ידי כך באה ישועה גדולה לעם ישראל".
"כבוד הרב" – השיבה סוליקה – "אומנם נכון הדבר שאסתר נישאה לאחשורוש. אולם, אסתר לא נדרשה לבגוד בעמה ובאלוקי ישראל. הרי במגילת אסתר נאמר במפורש: ´לא הגידה אסתר את עמה ואת מולדתה´ ואילו אני" – אמרה סוליקה כשהיא פורצת בבכי מר – "נדרשת אני לבגוד בעמי ובאלוקי, הרי בן המלך דורש ממני להתאסלם. היה לא תהיה" – קראה סוליקה בהתרגשות – "מוכנה אני למות על קידוש השם, ולהישאר יהודיה!".
עמידתה האיתנה של הנערה הצעירה ודבריה הנרגשים, הביאו את הרב לכדי דמעות. הוא ברך את הנערה ויצא כלעומת שבא. גזר דינה של סוליקה נחרץ. היא קיבלה זאת בשוויון נפש ובשלווה גמורה, והכינה עצמה לרגע בו תקדש שם שמים ברבים.
לפני הוצאתה להורג, שוב ניסה הנסיך לדבר על ליבה. אולם סוליקה אטמה אוזניה כדי לא לשמוע את דבריו, ודחתה אותו מעליה בשאת נפש. חמתו של הנסיך היהיר בערה בו והוא ציווה לבצע מיד את גזר הדין. הנערה סוליקה נגררה על ידי סוס ברחובות העיר, כאשר הדבר המסמר והמזעזע מכל היה – שסוליקה תפרה עם מחטים את שמלתה לבשרה – מחשש שמא יתגלה טפח מבשרה לעיני הציבור. כך נגררה סוליקה עד אשר השיבה נשמתה אל יוצרה.
סוליקה הובאה למנוחת עולמים בעיר פאס ליד קברותיהם של שני צדיקים גדולים – רבי יהודה בן עטר ורבי אבנר הצרפתי זצוק"ל. על מצבתה נכתב: "נערה בתולה שקידשה שם שמים ברבים ונהרגה על קידוש השם בעיר פאס. זכותה תגן עלינו, אמן כן יהי רצון".
לימים הביאו אותה לקבר בבית הקברות הזה, והממשל המוסלמי הסכים לכך בתנאי שאת קברה יעטרו עם הסמל המוסלמי של הירוק. לכן קברה שונה מיתר הקברים במקום שנראים כמו חצי גליל בדומה מאד לקברים בארמניה.
קברה הפך למקום עלייה לרגל של נשים עקרות ויש סיפור על יהודיה עקרה שבאה להשתטח על קברה של סוליקה הצדקת ואח"כ נולדו לה 8 ילדים. השמועה פשטה ומקום קברה הפך למקום עלייה לרגל של עקרות.
שדרת הקברים
בתוך מבנה הקבר פאר לא יתואר
הקבר של הטימורים
מבט נוסף על שדרת הקברים
בית הקברות היהודי בסמרקאנד הינו בן למעלה מ- 200 שנה. קבורים בו למעלה מ-10,000 יהודים בוכרים. בית הקברות היהודי הוקם בכספו של המליונר הבוכרי משה קלנטרוב, מעבר לחומות המתחם של “עיר המתים” משתרע בית הקברות המודרני של העיר, שאחד מאגפיו הנפרדים מוקדש ליהודים. לאחרונה מופה וקוטלג בית הקברות, והפוקדים אותו יכולים למצוא את קברי קרוביהם בקלות רבה. בין היהודים הקבורים כאן ישנם לא מעט פליטים שברחו מאירופה במהלך מלחמת העולם השנייה, ולהם מוקדשת החלקה המזרחית. את בית הקברות מתחזקים בהתנדבות כמה יהודים מהקהילה המקומית הקטנה שנותרה בעיר, ובראשם ניסן, השש לסייע במציאת קרובי משפחה ולנדב כל מידע שמצוי ברשותו. ישנם קברים עם מצבות שיש עם תמונות המתים וקיימת החלקה של האשכנזים ללא שמות מאחר והמשפחות האלה חיו בעוני ודוחק ולא היתה ידם משגת לחקוק את השמות על המצבות.
לב לבייב תרם מכספו לשיפוץ בית קברות זה כיון שסבו קבור כאן.
סין בכפר של שבט הדונג ZHAOXING
בשולי הכפר נמצא בית קברות. מעל כל קבר מוט עם נייר כסף. זה נועד לגרש את השדים. מנהגי האבלות והקבורה שונים כל כך ממנהגי האבלות אצל היהודים:
1. מי שמת מוות לא טבעי שורפים את גופתו.
2. מי שמת מוות טבעי נקבר. משפחתו מגיעה לשמוע את דבריו האחרונים של המנוח. אם כבר נפטר באים בני המשפחה להשמיע למנוח מוסיקה בכלי נגינה סאוילה שהוא סוג של חליל כדי ללוות אותו לעולם הבא. כמו כן מוזגים תה צלול עם כמה חתיכות מתכת לפיו של הנפטר כדי לגרש את השדים. בנוסף מניחים שטרות ושוטפים אותם וזאת כדי שיסתדר בעולם הבא. בעבר היו קוברים את המתים רחוק מהכפר היום כבר ראינו שזה בשיפולי הכפר.
3. שמים את המנוח בארון מתים ואסור שתהיינה חתיכות כסף כדי שזה לא יבלבל את נשמת המנוח לצאת מהגוף.
4. בזמן הטקס אסור לדבר זה עם זה ואסור לקרוא אחד לשני בשמותיהם כדי לא לבלבל את השדים שלא יגיעו לגופה וישתלטו עליה.
5. אחר כך הולכים לבושים בלבן במשך 3 ימים או שבוע לבן זה הצבע שמסמל אצלם את המוות. לבן בעצם אינו צבע. ואינו צבע של קדושה, ומאחר והוא מסמל את המוות האנשים אף פעם אינם לובשים בגדים בצבע לבן.
6. לא עוברים לגור בבית אם יש שכן שנפטר.
בכפר העני טאנגן בסין שאין הרבה שטח פנוי בית הקברות נמצא ממש בכניסה לכפר בתמונה לעיל. המנהג אותו מנהג של נייר כסף בראש מוט מעל הקבר לגירוש השדים.
מדרום אמריקה חזרתי עם ביקור בארגנטינה באחד מבתי הקברות המפוארים ביותר שראיתי מהעיר פונטה ארנס שהמקום נתרם ע"י שרה בראון. בית הקברות מפורסם בגלל הגנים היפים שבו. הגננים עובדים כאן שעות נוספות על הפריזורה.
כשחושבים על אחוזת קבר – אין ספק שכאן המקום הנכון ביותר לבקר ולראות מהי עוצמה.
שתי דוגמאות לכך
דוגמא לגינון
בית הקברות הכי מפורסם בארגנטינה הוא ללא ספק בבואנוס איירס בשכונת היוקרה ריקולטה
בית הקברות נראה כמו גן פסלים גדול, כאשר כל הקברים הם מבנים המאכלסים את יקיריהם של עשירי העיר, הם בנויים כבתים של ממש עם ריהוט וכדומה. מה שמייחד את המקום עוד יותר הוא ללא ספק המראה של הפסלים היפים אל מול המבנים המודרניים של שכונת ריקולטה. הסיור בבית הקברות הוא ללא ספק חוויה מיוחדת ושווה להגיע לכאן לביקור קצר, בכל מקרה לא תתחרטו. הכניסה לבית הקברות בתשלום וניתן לשלם גם על מדריך. כתובת: Junin 1790
הקבר המפורסם ביותר בבית קברות זה הוא הקבר של אויטה פארון ואת אחוזת הקבר של משפחתה משפחת דוארטה.
אוה פארון באה מבית עני אך יופיה קידם אותה. על תולדותיה של ~מריה אווה דוארטה דה פרון שכונתה בשם אויטה שהייתה רעייתו השנייה של נשיא ארגנטינה חואן פרון. היא הייתה דמות כריזמטית ושאפתנית ביותר, ונודעה כדומיננטית ומשפיעה בתקופת נשיאותו הראשונה של בעלה, עד למותה מסרטן בגיל צעיר אפשר וכדאי לקרוא כאן.
אפשר לרגע לטעות שהגעת לעיר ולא לבית קברות בגלל גודלן של אחוזות הקבר.
בית הקברות שהכי ריגש אותי לבקר הינו בית הקברות בצ'כיה בעיר פראג
בית קברות מהמאה ה-15 אחד מהעתיקים באירופה, להסתובב בין מצבות העתיקות שבחלקן עדיין ניתן לקרוא את הכיתוב בעברית. תוגה עופפת אותי לראות שחלק מהמצבות כבר קשה לקרוא הכיתוב.
מרגישים את הקדושה של המקום באויר ואני חילונית לגמרי. כיון ששטח בית הקברות קטן יש משערים שבמקום נמצאים 100,000 קברים והקבורה היתה בשכבות. הבתים נושקים לבית הקברות ותוחמים את שטח בית הקברות.הקבר הכי מפורסם כאן הינו קברו של המהר”ל – יוצר הגולם .
הקבר המפורסם ביותר שאני מעוניינת לבקר הוא הטאג' מאהל בעיר אגרה שבהודו.
הוא המבנה שאוצר בתוכו סיפור אהבה המתואר בכתבתו של גילי חסקין כך:
אשתו נקראה גם מומתאז מהאל, כלומר גבירת הארמון, והטאג' מאהל הפך להיות סמל בינלאומי לאהבת נצח ורומנטיקה.
משמעות השם טאג' מאהל בהינדית היא 'כתר הארמון', שם שמקורו בפרסית (אשתו של שאה ג'האן הייתה ממוצא פרסי).
תמונה מהאינטרנט
אתם בוודאי כבר יודעים שטבעם של חלומות שהם נרקמים ולבסוף גם מתגשמים אם מאד רוצים.
לכן בנימה אופטימית זו על החיים ועל טיולים אסיים כתבה זו שהתחילה בארץ מולדתי והסתיימה בקצת רומנטיקה.