אגדה יפנית שלי - קיוטו 京都市 !!!

京都市 KYOTO

קיוטו נחשבת לעיר המקדשים בגלל מספרם הרב וגם עיר התרבות של יפן. 

במלחמת העולם השניה האמריקאים התכוונו להטיל עליה את פצצת האטום כדי להחריב את תרבותם , אולם יפנולוג אמריקאי מנע זאת מהם וכך זכינו אנו לראות את הבתים העתיקים שנותרו ברובע גיון.

קיוטו נוסדה במאה ה-8 כדי להרחיק את מוסדות השלטון מהשפעת הבודהיסטים.

שמה המקורי היה הייאנקיו שפירושו 平安京 בירת הרוגע והשלווה. רק במאה ה-11 שונה שמה לקיוטו.

בדרך לקיוטו סיפר לנו המדריך יואב גל כי קיוטו נותרה הבירה המוצהרת, כיון שטוקיו לא הוכרזה עד היום כבירתה של יפן.

עוד סיפר לנו על הקימונו, על הגיישות שנדרשו להרבה מערכות לבוש של קימונו לכל אירוע, דבר שעולה הון רב. מערכת הביגוד צריכה להיות מגוונת ולהתאים בצבעיה לעונות השנה, לצורך כך היה לה פטרון ממנו היתה מקבלת את הקימונו. במערכת התרבות היפנית זה לא היה משנה אם הגבר נשוי. 

ובהזדמנות זאת ממליצה בחום לקרוא את הספר “זכרונותיה של גיישה “ שישפוך קצת אור על היחסים ועל חובותיה של הגיישה ועל רובע גיון. שזו הסיבה שכל כך רציתי להגיע לרובע זה.

עוד בדרך למדנו על לוח השנה היפני שמתבסס על לוח השנה הסיני. הלוח מורכב כולו מחיות. (למדתי כי אני מזל סוס ורפי עכברוש)

הסבר לכך לפי יואב מדריכנו: כשבודהה עזב את כדור הארץ רק 12 חיות הגיעו להפרד ממנו ולאות כבוד העניק לכל חיה שנה הקרויה על שמה.

אגב, בין המזלות נמנה גם הכלב שלו מעמד גבוה ביפן וזאת בניגוד לסין שם גם אוכלים אותו. ביפן אסור. במאה ה-13 היה שוגון שכונה השוגון של הכלבים שהוציא “פסק הלכה” שכל מי שיהרוג כלב יוצא להורג ללא שום מחילה. לכן ביפן ראיתי הרבה כלבים מטופחים למשעי שבעליהם גאה בהם ולרוב גם מוחזק בעגלת ילדים.

גזע הכלבים הפופולרי ביפן הינו המצולם מטה

בסקירת העיתונות היפנית בבוקר זה עמדו הנושאים הבאים:

1. המשבר בקטלוניה שנסקר בנייטראליות מוחלטת. זה נושא מרכזי כיון שיש משאל בכורדיסטן ובברזיל . ההתנתקויות האלה וכיצד פותרים בארץ אחת את המשבר עלולה להיות לה אפקט דומינו. גם בסין עוקבים על כך מקרוב כי יש להם את טיוואן ועוד איזורים המכריזים על עצמאותם.
2. החלטת ממשלת סין להעביר את התחבורה בסין לרכבים חשמליים. זה נושא כמעט יום יומי בעיתונות ביפן כי זה עלול להשפיע על תעשיית הרכב ביפן שעדיין אינה ערוכה לכך. עבור סין זו תהיה ברכה אולי בטיול הבא שלי לסין לא אחווה כל כך הרבה ערפיח בערים.
3. בראש הכותרות שוב הבחירות ביפן כשלאיש אין ספק שמה שהיה או מי שהיה הוא שיהיה.

כיון שחג ההלואין הלך והתקרב בכל מקום מצאנו את קישוטי הדלעת

עוד בדרך ראינו שקיעה יפה

ברגע שהגענו לעיר נעצרנו לשעה קלה להביט מה מוכרים בשווקים. תחילה מקום שנראה כמו כל בו ענק שבקומה התחתונה התמקד המזון, ארוז יפה, אבל זה לא מה שאני אוהבת לראות. המשכנו ללכת משם והגענו לשוק מסורתי של מזון שהיפנים קונים. 

שמו של השוק: 

NISHIKI MARKET חשבתי לעצמי שאם זהו שוק מקומי אולי אמצא מתנות לנכדים. 

ואכן מצאתי לנכד חרב של סמוראי בתקווה שבתי לא תערוף את ראשי באמצעותו.

שם גם מצאתי בחורה לבושה בקימונו שכבר החמאתי לה ונהיינו חברות והואילה להצטלם איתי.

הייתי מנסה שם גם אוכל רחוב לטעום אבל לא היה הרבה זמן והיינו כבר צריכים לחזור לנקודת המפגש שנקבעה.

המקום הבא הוצג לנו כהפתעה ורק ממש כשהיינו סמוכים אליו וכשהאוטובוס עצר ונופפו לנו לשלום הבנו לאן הגענו.

מרכז השלום בקיוטו של נוצרים אוהדי ישראל. מרכז הקיים גם בטוקיו ויש לו גם מקום מגורים חינם לישראלים ל-3 לילות בלבד לרבות ארוחת בוקר. בתי התארחה בטוקיו על ידם והיתה נלהבת מהם איך קיבלו אותה.

קבלת הפנים מצידם נראתה חמה. תחילה הסתובבנו במוזיאון שהוקם לזכרו של מייסד הכת – טקג'י אוצוקי, אשר התהדר בכך שאלהים נגלה לו בחלום שעליו להשכין שלום בירושלים ולכך פעל ונפגש עם מנהיגים.אגב, הוא נולד בסין.

בעודי מסתובבת במוזיאון, אני רואה אחת מבנות קבוצתנו משוחחת עם מישהי. אני מביטה במישהי ואיני מאמינה. זו אשה שטיילנו איתה ועם בעלה בדרום אמריקה לפני שנתיים. מאז לא יצא לנו להפגש למרות שגרים לא הרחק מאיתנו בארץ, והנה כאן במרחק אלפי מיילים אנו נפגשות. התחבקנו ממושכות ושתינו תרנו אחרי הבעלים. לא יכולנו להפסיק את ההתרגשות ולשוחח, והתיישבנו באולם לצידם. ההתרגשות שלי היתה בריבוע. רפי כשהגיע לספסל שישבתי לא האמין את מי מכל העולם מצאתי בדיוק שם. אני אומרת למרות שאני חילונית גמורה – נסתרות דרכי האל.

במהלך הערב נישאו נאומים מטעמם, סרטון על פועלו של המייסד שהיה קצת ארוך מדי ומייגע, סיפורו של בנו של המייסד שגם הוא כבר מבוגר, שאליו ניגשתי בסוף הערב להודות לו בשמה של בתי על האירוח בטוקיו.

לאחר שלב הנאומים מטעם בית שלום עלה מדריכנו יואב בשם פגסוס והודה להם על פועלם ומדריכה נוספת מטעם חברת רימון כמדומני עם תשורות לבית שלום.

המקהלה שאורגנה הורכבה ממספר מקהלות שאוחדו יחדיו.

זה היה מרשים מאד איך שרו הרבה שירים בעברית עם שילוב קולות יפה.

הקהל הצטרף לשירה.

כשנפרדנו בסיום הערב הם לא הפסיקו לנופף לנו. הן המקהלה והן קהל שהיה ביציע למעלה באולם. כיון שהם זזו ואני התרגשתי התמונה יצאה מטושטשת אבל תוכלו להבין את המאורע.

כעבור יומיים אמר לנו יואב שעלינו לקחת את המחוות האלה בפרופורציה. כי בתרבות היפנית יש מנהג שכל אחד בשעות הפנאי שלו מאמץ איזו שהיא פעילות. יש כאלה שמשחקים גולף ויש כאלה שעושים ג'וגינג והאנשים האלה אימצו אותנו.

למרות זאת אני גורסת כי זה נעים לדעת שיש מישהו בקצה העולם ימינה שאינו נוטר לנו טינה, ואינו ביקורתי כלפינו שזה הרבה מאד בעולמנו שאנו לא כאלה אהודים.

הלינה ל-2 הלילות הבאים היתה במלון מצויין שוב מרשת ANA ששירתה אותנו נאמנה בכמה מקומות בטיול: ANA CROWNE PLAZA HOTEL KYOTO

מלון 4 כוכבים שאילו הייתי מזמינה באופן עצמאי עם ארוחת בוקר ועם אפשרות ביטול בבוקינג העלות הינה מעל 200$ ללילה.

זרי פרחים יפים קידמו את פנינו בלובי המלון, עוגות שרק בא לי להושיט יד ולטרוף אותן, אבל למען הנימוס היפני הותרתי להם אותן על המדף. לא הייתם חוטפים אותן? תודו?

כנראה שלא הייתי מספיק עייפה אז יצאתי מהמלון וגם הצצתי על הבמבוקים הגבוהים בחצר של המלון המוארים בשלל אורות, מפלצ'יק נשפך לבריכת נוי קטנה והמראה היה מכושף.

העוגיות היו כרגיל ביפן יפות ומפתות

יום שכולו מוקדש לקיוטו – עיר המקדשים כאמור שהיתה בירתה המוצהרת של יפן למשך 1000 שנים. המלון שלנו אמנם שוכן ליד מקדש ניג'ו אך הוא אינו נפתח כה מוקדם בשעה שיצאנו מהמלון – 8.00לכן שמנו פעמינו למקדש אחר- קיומיזדורה.

הבוקר קמנו לבוקר קצת ערפילי בחוץ שלא כמו יתר הימים שהיו לנו עד כה בטיול.

בדרכנו למקדש קיבלנו מיואב את משפט הבוקר המחכים, כי בלעדי משפט הבוקר 

לא ניתן להתחיל את היום:

עננים מביטים מגבוה אף לא מילה אחת עזרה להם להגיע למעלה..

עוד סיפר לנו כי המערכת התרבותית של יפן התפתחה ברבות השנים. כל התהליכים התרבותיים התפתחו למן המאה ה-6 במשך כ-1500 שנים. כניסת הבודהיזם ליפן, תקופת הקרבות שאחריה הגיעה תקופת האדווגיבוש הממלכה במשך 270 שנים. לאחריה תקופת המייג'י עם הרסטורציה. במאה ה-19 עם רכישת הטכנולוגיה יפן הפכה למעצמה גדולה שהתחילה לפזול למדינות שכנות,

וכמו מדינות אירופה שפרשו כנפיים והקימו קולוניות גם היפנים החלו להתפשט.הקוריאנים תיעבו את היפנים וכינו אותם הקופים הצהובים. היפנים לא הוטרדו מכך כיון שהם ראו את עצמם נעלים.

על רקע זה התפתח הזן הבודהיסטי שהיה שונה מאחיו הסיני. הוא מכוון כולו פנימה לשיפור האדם להגיע למדרגות רוחניות גבוהות יותר. ובמסגרת זו התפתחה המדיטציה. היכולת לשחרר מתחים ולחצים שהחברה הזו נתונה בהם.

ביפן אין כמעט עו”ד ולא פסיכולוגים כיון שהזן הבודהיסטי מאפשר תרפיה על בסיס יומי.

בזמן שהמתנו במגרש החנייה שכל החברים לקבוצה ירדו מהאוטובוס צילמתי את תלמידי בית הספר שהגיעו גם הם למקדש. ואיזו תלבושת אחידה יפה הם היו לבושים, רק לא הבנתי מה קורה לעיניים של היפנים . רובם פוזלים!!!

Kiyomizudera Temple 清水寺 – שפירוש שמו מקדש המים הטהורים

מקדש זה הוקם על מדרון וביום שאינו מעונן כמו ביום זה ניתן להשקיף יפה על קיוטו.

המקדש נבנה בשנת 780 על מפל שנקרא Otowa שניזון ממי מעיינות זכים.

מפברואר 2017 ועד 03/2020 האולם המרכזי נמצא בשיפוצים של הגג אבל עדיין אפשר לבקר במקום

מקדש זה הוא מהמקדשים המפוארים והמתפארים בהיותו שייך לזן הבודהיסטי. הוא זכה לסיקור עולמי בקרב המערב לאחר ביקורו של החיפושית הידועה ג'ון לנון במקום.

איני יודעת איזה שיר נכתב בעקבות הביקור כאן אבל יתכן וזהו השיר כיון שהוא מיועד ליוקו שהיתה אהובתו ואשתו היפנית.

בוודאי שמתם לב בתמונה למטה בשועל. ביפן השועל הוא שליח האלים. אחד האלים החשובים ביפן הוא אל האורז ששליחו הוא השועל והוא מביא שלום בית, פריון וברכה. בפתחי המקדש ניצבים פסלי שועלים והם נבדלים ממקדשים אחרים, במספר הגדול של שערים המובילים אל פתחם. 

לא הרחק מהשועל קבוצתנו שיחקה משחק של זוגות והליכה בעיניים עצומות זה כלפי זו. הזוג שהצליח להפגש חתם את המפגש ביניהם בנשיקה לצהלות הקבוצה. כמובן שזה קרה בגלל סמיכותו של השועל המביא ברכה. 

בגילנו כבר אינו מביא פריון. אולי כן – לילדינו.

בהמשך הגענו למעיין שהתפצל לשלושה זרמים והמוני אנשים צבאו על המקום כדי ליטול מהמים הקדושים האלה. אחד מביא מזל, השני מביא בריאות והשלישי מביא אושר. מותר לשתות ממימיו של אחד מהם. היפנים בטוח ממלאים אחר ההוראות ושותים רק אחד. 

ישראלים בטוח ישתו מכולם..

האגדה “מעשה בשועל “/היאשי פומיקו

מתוך האתר יפן מומוגטארי.

בהרים המיוערים שבאי שיקוקו התגורר לו שועל מיוחד במינו.

תמיד הוא אהב לטייל לבד, אך יום גשום אחד, בעודו משוטט בחיפוש אחר מזון כהרגלו, הבחין בחמישה עשר ילדים יורדים מההר ומשוחחים בקולניות.

לא הייתה זו הפעם הראשונה שהשועל ראה בני אדם, אך הוא מעולם לא הפסיק להתפלא מיכולתם ללכת על שתי רגליים אחוריות. אמו של השועל תמיד אמרה לו: "אם תלך למקום בו גרים בני אדם, תסתבך בצרות. בשום אופן אל תתקרב אליהם!", אבל בעיניו של השועל בני האדם נראו משעשעים ביותר. ואיך לא יראו לו משעשעים, האנשים האלה המהלכים על שניים, גופם נע ונד. השועל החל להתגנב מאחורי הילדים.

"כאן זה המקום בו מופיע השועל רוֹקוּבֶּי", אמר אחד הילדים.

"בטח הוא לא יופיע באמצע היום", ענה לו ילד אחר.

לפרקים נשמע קולו של רעם מרוחק.

נראה שתחושת חוסר נחת השתלטה על הילדים, כי לפתע הם עמדו מלכת וזקפו את אוזניהם. באותו רגע, פנה אחד הילדים לאחור וראה את השועל.

"אה! השועל יצא!", צעק הילד.

הילדים נבהלו, וכמו פולי סויה מתפזרים החלו לרוץ במרץ אדיר במורד ההר.

גם השועל נבהל. הוא לא הבין מדוע הילדים ברחו במהירות שכזאת. נרטב גם הוא בגשם החל השועל לרדוף אחרי הילדים.

אחרי שפנה משביל הררי צר, ומשהגיע לבסוף אל דרך שנראתה כמו זו שמשתמשים בה בני אדם, בשדה אורז למרגלות ההרים ראה השועל פר גדול עומד וגועה.

למראה בעל החיים הגדול, השועל רק עמד והביט בו זמן מה בהשתוממות. כל כך גדול! האחוריים מרובעים כמו תיבה, הגוף גרום, הבטן המדולדלת והרגליים מכוסים בבוץ, ולמרבה השעשוע של השועל, אל נחיריו הגדולים של השור הייתה מוחדרת טבעת גדולה ואליה מחובר חבל עבה.

השועל התקרב בחשש אל הפר והרכין את ראשו בנימוס. הפר הביט בשועל בתדהמה.

"מי אתה אמור להיות?", שאל השועל.

הפר היה יצור הגון, ולכן השיב לו: "אני פר של אדון סוסקה, שמי אקאבֶי". השועל התרשם שמולו עומד יצור מלכותי, ופנה אל הפר:

"אני שועל בשם רוקובי, הגעתי מהיער שבהרים. הדרך הזאת ממשיכה הלאה?"

"כן, הדרך ממשיכה הלאה ומגיעה עד שפך נהר סואן", ענה לו הפר.

השועל נפרד לשלום בנימוס והמשיך ללכת בגשם. אחרי שהלך זמן מה, ראה לפניו כפר קטן. ליד הבית הראשון בכפר הסתובבו להן שלוש תרנגולות. לסקרנותו של השועל לא היה קץ. הוא תהה מי הם היצורים האלה. שוב הוא הרכין את ראשו בנימוס, אך התרנגולות הפזיזות, התעופפו בצווחות רמות אל גג בית התרנגולות שלהן והתיישבו שם.

אלא שאז יצא מהבית איש מפחיד וגבה קומה, עם מקל ביד, וצעק:

"היי! שועל! אתה מתכוון לזלול לי את התרנגולות, אה!"

השועל נבהל. ובעודו תוהה על דבריו המוזרים של האיש, שהרי לא אכל אף תרנגולת אחת בחייו, נשמע צליל קהה והוא הרגיש מכה עזה במצח. בעל כורחו נפל השועל על גבו, ומיד האדם תפסו והכניסו לתוך תיבת עץ.

באותו ערב בני אדם נפגשו ודיברו ביניהם.

"יצור נורא הוא השועל רוקובי. כשחזרתי מביתו של אדון גוֹסאקוּ, נשאתי איתי אורז עם שעועית אדומה שקיבלתי שם במתנה, וכשירדתי אל עמק אִיָה, הרוקובי הזה תקף אותי באמצע הדרך, כישף אותי וגנב לי את האוכל. איזו חוויה נוראית זאת הייתה!"

"גם לי הרוקובי הזה עשה צרות. הופיע בפנַי במראה של נזיר ממקדש מיוֹשוֹג'י, גנב לי את הארנק, ולבסוף גם דחף אותי לתוך הנהר".

השועל רוקובי, ששמע מתוך התיבה את כל הדברים האלה, נתקף הלם. "איזה מן יצורים שקרנים בני האדם האלה", חשב לעצמו. הוא קודם כל מעולם לא ירד עד עכשיו אל הכפרים, וגם מעולם לא עלה בדעתו להתל בבעל חיים פיקח כמו האדם.

דברים מוזרים אומרים בני האדם, חשב לעצמו השועל. המכה שקיבל בראש בצהריים גרמה לבליטה גדולה שכאבה באופן בלתי נסבל. השועל רצה לשוב במהרה אל היער, שהרי אין לדעת מה יכול לקרוא במקום של שקרנים שכאלה. הפחד הלך והשתלט עליו.

"פעמיים כבר השועל הזה זלל לי את התרנגולות".

"אין חיה רעה יותר מהשועל. ידוע הרי שהשועלים הם שדים. בערב גשום, הם תמיד מדליקים אורות ביער ולועגים לנו. חיות חסרות ערך! נרעיב את הרוקובי הזה יומיים שלושה, הבטן שלו תתייבש היטב ונכין לנו מרק שועל, מה אתם אומרים?"

"אני יודע שמרק טנוקי[1] זה טעים, אבל מרק שועל זה משהו חדש…"

השועל נבעת. לפתע הרגיש כמה אמו חסרה לו, עיניו נמלאו דמעות והוא עצר את נשימתו.

כשירד הערב, ניסה בכל כוחו להרים את מכסה התיבה.

נדמה היה לו שהניחו על התיבה אבן, כי בכל פעם שניסה להרים את המכסה עוד קצת, הרגיש שהאבן מתגלגלת וזזה מעט. בסבלנות רבה פתח השועל את המכסה, ולבסוף הצליח להחליק אותו הצידה, כמו שפותחים מניפה. חרש הוא הוציא את ראשו מהתיבה אל העלטה. הודות לירח שאורו החלש חדר מבעד לקרע במחיצת השוג'י[2], הצליח בסופו של דבר השועל להגיע אל רצפת העפר ביציאה מהבית.

עכשיו הבין השועל שאמו צדקה כשאמרה שבני אדם הם חיה מפחידה, והסיבה לכך שהם מסתתרים במאורה היא כדי שבני אדם לא ימצאו אותם.

מרצפת העפר הצליח השועל לרדת אל המרפסת החיצונית. ירח עגול מושלם עמד גבוה בשמיים ומכיוון ההרים נשמע קולו המוכר כל כך של הינשוף.

הרי אִיָה, המכוסים יער עבות, כמו קראו לרוקובי: "אמא שלך דואגת, הזדרז לשוב הביתה". לפתע נתקף השועל רעב, וגם הבליטה על ראשו, שגדלה כמו פטריית שיטקה, בערה.

בעוד השועל מתקדם בצעד כושל, הוא שמע ליד אחד הבתים את געיותיו של הפר.

"אה, זה אדון אקאבי מביתו של מר סוסקה", חשב לעצמו השועל וניגש אל הרפת. "ערב טוב", קרא.

הפר, שנראה כמי שמתקשה להירדם, הזיז את לסתותיו בתנועות לעיסה ואמר בחביבות, "אה, ערב טוב. מה קרה לך? נראה שבאמת הלכת עד שפך הנהר, כן?"

משסיפר השועל איך הוא הסתבך בצרות ואיך עד עכשיו הוחזק בתוך תיבה, ענה לו הפר:

"מאוד מצטער לשמוע על כך. בני אדם הם יצורים אנוכיים מאוד, מצליפים ביצורים כמוני בישבן, באמת נמאס כבר. לעיתים גם לי יש רגעים של תשישות, אבל גם אז לא נותנים לי לנוח אף לא יום אחד… כשמעבידים אותי קשה מדי, לא אחת גם קורה שאני בוכה. גם אם אומרים שאי אפשר לשלוט בנסיבות לתוכן אתה נולד, שזה רצון האלים שנולדתי להיות יצור כזה, כשמצליפים בחוזקה עם שוט באחוריים שלי, לי, שלא עשיתי דבר רע אחד בחיי, הרצון לבכות משתלט עלי. נסיבות חיי הן מה שהן, אבל מה לעשות, אני מקנא ביצורים כמוך, שיכולים לחיות להם בחופשיות ולשוטט בקלילות בהרים".

למשמע דברים אלה נכמרו רחמיו של השועל על הפר.

"הצדק עמך, אדון אקאבי. הרי גם אנחנו וגם בני האדם לא יכולים להאריך ימים, ואם רק היינו יכולים לחיות בשלווה, בלי שקרים, זה היה יכול להיות מעולה. אתה כל הזמן לועס משהו, מה זה הדבר הזה שאתה אוכל?"

"אני לא אוכל שום דבר. רק מעלה מהקיבה שלי קש שאכלתי בערב ואוכל אותו מחדש".

"לילה ירח מצוין היום".

"כן, ערב הוא הזמן האהוב עלי. בני האדם כבר ישנים, ואני יכול לחשוב פה עם עצמי מה שבא לי. גם אין אדם שיכה אותי באחוריים, זמן חסר דאגות יותר מכל".

השועל התרגש עד דמעות. הוא חש חמלה כלפי הפר, כשחשב שהנה, יצור בעל מבנה גוף כה מלכותי, נאלץ לחוות דברים קשים יותר ממנו.

"אחרי שאחזור אל ההרים, כבר לא ארד יותר אל היישובים. אנא, שמור על עצמך. אני מצדי מדי פעם אשיר לך שיר מראש ההר באישון לילה. כשתשמע את השיר, דע שהרוקובי ההוא, מאז ,בריא ושלם. הקשב, שומע את קולו החרישי של הינשוף? המאורה שלי נמצאת בסמוך לאותו עץ. אנא, אל תשכח להטות אוזן…."

השועל רוקובי נפרד מהפר ההגון ונעים ההליכות, ועלה בהתרגשות אל הרי איה דרך שביל הרים שומם.

"מזל שניצלתי. אחרי הכל, כל אחד והעולם שלו. ואיך אמא שלי בטח תשמח!"

רוקובי שכח גם את הרעב, וכאילו נשאה אותו הרוח שב אל ההרים. מזג האוויר הגשום שהיה בצהריים התבהר והירח העיר את ההרים ואת היער באור בהיר, כאילו היו צהרי היום.

מאז כל ערב, עלה השועל על הצוק הקרוב אל היישובים, ויילל כך שאקבי ישמע. אומרים שבלילה בהיר, קולו של רוקובי נשמע היטב והדהד ברחבי הכפר.

בצאתנו מהמקדש פגשתי כמה אנשים לבושים בקימונו, שהיו בדרכם אל המקדש.

Ryōan-ji–  竜安寺

המקדש הנ”ל נקרא גם מקדש השלום. נמצא בתוך גן עם הרבה צמחי נופר הוא מהווה דוגמא לגן של פלג מהזן הבודהיסטי , שלו חצר קטנה בה פזורים אבני חצץ ועליהם אבנים גדולות יותר. הוא הפך למקום למדיטציה. אנשים יושבים אל מול האבנים ומתרכזים ומדמיינים ככל העולה על רוחם.

כדי לקבל מושג טוב יותר על מקדש זה כדאי לצפות בסרטון מטה.

בסרטון תמונות מהממות של שלכת להנאתכם.

ברם אולם, כיון שהאתר הפך למקום עלייה לרגל של תיירים רבים, איני יכולה להבין איך מישהו יכול להתרכז ולעשות שם מדיטציה , סובבנו את המקדש וחיש מהר רפי ואני פרשנו למדיטציה בגן סביב האגם, ששם באמת מצאנו יופי ושלווה עד שהגיעו כמה נערים שהבינו כי זה מקום טוב למדיטציה. שוחחנו עם הנערים ועל ישראל הם לא שמעו.

זו היתה פינת ההתבודדות שלנו עד שהגיעו עוד אנשים

מקדש קינקקוז'י Kinkakuji המקדש המוזהב

זהו המקדש שהפעים אותי כבר מרחוק. ההשתקפויות של המקדש במים וכל הגינון באמת גורמים לוואו, רק שכאשר התקרבתי ראיתי מבנה צבוע בצהוב.

אז אולי לא כדאי להקיפו מכל צידיו.

באנגלית נקרא המקדש עם השם הבלתי מפתיע: "The Golden Pavillion"

הוא החל להבנות בשנת 1397 כמשכנו של השוגון הפורש Ashikaga Yoshimitsu.

המקום הוסב למקדש זן לאחר מות יושימיצו בשנת 1408.

בשנת 1950 נזיר פנאטי שרף את המקדש והמבנה הנוכחי הינו שיקום ובניה מחדש משנת 1955.

המונים צובאים על מקדש זה וממתינים להצטלם איתו

Garden of Fine arts - בקיוטו

Ando TADAO הינו האריטקט של הגן המיוחד הזה שהוא כל כך אופייני ליפנים.

היפנים מאמצים תרבויות זרות וכך אימצו את השינטו ואת הבודהיזם. בגן הזה הם אימצו את טובי הציירים העולמיים כמו ואן גוך, מונה, ליאונרדו דה ויצ'י, מיכאל אנג'לו ועוד.

את האומנות היפה הם הטמיעו בתוך גן עשוי על טהרת הגנים היפניים: מים זורמים ואפילו מפלים מלאכותיים, צמחיה, חצץ דקיק ועוד.

הדרך הטובה להתרשמות היא בסרטון הבא מהרשת

Nijo Castle – 二条城, Nyhr, ijōjō

טירת ניז'ו הינה אחד המקומות החשובים בקיוטו שכן כאן מבני הממשל.

הטירה נבנתה ב-1603 עבור מקום מושבו של טוקוגאוה ליאסו שהיה השוגון הראשון בתקופת האדו. אחרי שתקופת טוקוגאוה נפלה ב-1867 המקום שימש כארמון. במבנה זה התאכסן ה"שוגון " ופמלייתו כאשר באו לבקר את הקיסר ב "קיוטו " .

עיצוב המבנה המגולף בעץ ,הוכרז כאתר מורשת של אונסקו בשנת 1994 והעיצוב שלו אכן מרשים מאד מבחוץ.

עוד פרטים על הטירה שמעוצבת בדיוק כפי שטירות מאופיינות עם חפיר סביב ומים המהווים מכשול מפני אויבים, ניתן לקרוא כאן ולהעזר גם בדרכי הגעה למקום.

בשלב הזה של היום אפסו כוחותי, וכל אשר יכולתי לעשות זה לשבת עם עוד כמה חברים לקבוצה בבית הקפה, לשתות איזה קפה עם מאפה ולפטפט עם כמה יפניות שאחת מהן ידעה כמה מילים באנגלית.

הן שמחו מאד להצטלם איתי ולבחון איך יצאה התוצאה. היה להם שוקולד שקנו שם וכיבדו אותי. כזו לבביות מיפנים לא ציפיתי.

בזמן שאני ישבתי עם היפניות, רפי צילם עוד ממה שראה בחצר של המקום.

המתחם השלטוני הזה שוכן ממש ליד המלון שלנו וכמה שהייתי מוכנה ללכת לשכב קצת פרקדן ולנוח אבל אין הנחות.

השלטון ישב במתחם הזה עד שנת 1868 עד שעבר הקיסר לטוקיו. 

קיוטו נותרה ללא הקיסר והשגרירויות הזרות שעברו לטוקיו בעקבות הקיסר.

כך הועם זוהרה של קיוטו.

קיוטו נותרה עיר התרבות והאומנויות.

לפני הרסטורציה ליפן לא היה הימנון אך היות ובמאה ה-19 המדינות המערביות התהדרו בהימנון, גם יפן חיברה בשנת 1880 הימנון משלה, ומילותיו הן כדלקמן:

תשכון מלכותך

לעולמי עד,

עד שחלוקי הנחל

ייהפכו לסלעים

עוטי טחב.

המנגינה חוברה ע”י יפני במקצב מערבי.

שירת הייקו או האיקו

כמו כל דבר ביפן הכל מינימליסטי אז גם שירה זו. כמו העצים הננסיים כמו הדוגמיות באוכל.

הייקו או הַאִיקוּ הוא סגנון של שירה מיפאן שהפכה לפופולארית בכל העולם, זהו סגנון השירה הקצר בעולם. היפנים יצרו צורה מיניאטורית של אמנות גדולה, עם מעט מאד מילים והמון אפשרויות למחשבה ודמיון. דמיונו של המאזין, שיכול להשלים את מה ששמע במה שהוא מדמיין, הוא מרכיב חשוב בקריאת שירי הייקו.

 בשיר הייקו יש הקפדה על 3 שורות ו-17 הברות בדיוק. בשורה הראשונה יש 5 הברות, בשורה השנייה 7 ובשורה השלישית שוב 5 הברות. 

שירי הייקו מתארים לרוב את הרגע. כמו צילום בנייד בימינו.

יהיה בהם ציון של העונה שבה מתרחש השיר, או את מזג האוויר הנוכחי.

להלן הייקו של המשורר היפני מצואו באשו, הנחשב לגדול משוררי ההייקו:

" בריכה עתיקה,
צפרדע קופצת,
צליל המים. "

הנה הייקו של המשורר קוביאשי איסה:

" לילה קיצי,
אפילו הכוכבים,
 לוחשים זה לזה. " 

עוד הקריא לנו יואב 

“עננים מזדמנים 

נותנים קצת

מנוח מלהביט בירח.”

ביפן רוב הימים מעוננים וכשיש הזדמנות לראות את הירח הוא מאד זוהר. לנו היה מזל ורוב הטיול היה זוהר.

“בריכה עתיקה צפרדע,

קופצת פנימה,

צליל המים”.

זהו שיר ידוע ביפן של באשו .

מה שחשוב להבין שאין משמעות נסתרת לשירים אילו הם רק צילום מצבים בצורה נפלאה.

NISHIJIN KIMONO SHOW

זה היה מופע קצר של חצי שעה בערך, אבל כה חינני ומלמד. קימונו הוא אמנם בגד ללבוש אבל לא רק. הקימונו הפך לבגד המקובל על שני המינים בתקופתו של טוקוגאווה. ישנו קימונו ממשי למעמדות הגבוהים בחברה ועולה גם בהתאם, וישנו קימונו מפשתן למעמד הנוך יותר.

נשים צעירות וילדים לבשו קימונו צבעוני ואילו המבוגרים והמבוגרות קימונו עם צבעים כהים.

הקימונו משתנה בצבעיו וציוריו לפי עונות השנה. באביב צבעים ורודים יותר שמזכירים את פריחת הדובדבן ואילו בסתיו חומים יותר בהתאם לעלי השלכת.

למרות שטיילנו בסתיו ראינו ברחוב נשים שלא עמדו בחלוקה זו.

הנשים חגרו אובי שזוהי מעין חגורה רחבה, הנקשרת מספר פעמים סביב המתנים ולבסוף בקשר גדול מאחור.

הבגד פשוט ללא כפתורים , לולאות או כיסים. הנשים טחבו בשרוולים חפצים אישיים כגון מטפחות, כסף וכד'.

כדי שהתסרוקת תשמר היו תוקעים בשיער סיכה צבעונית , ובמקום לישון על כר רך ומלטף נהוג לישון על כרית עץ המונחת מתחת לצוואר ולרוב בישיבה.

הנעליים הן נעלי אצבע עשויות מעץ. תתחילו להתאמן ללכת עם כפכף כזה.

נשים נשואות היו משחירות את שיניהן כי שחור זה יפה. את הגבות יש לגלח ובמקום זה לציירן במקום גבוה יותר מהמקום שהגבה צומחת.

הקימונו שנלבש לטקסים שונה מזה הנלבש ללוויות.

אני התמוגגתי מכל היופי של הקימונו ושל היפניות היפיפיות. 

בתום התצוגה סיירנו במוזיאון שבמקום וראינו גזרות של קימונו ותפירה ללא תפרים.

כשנכנסנו לחנות והתעניינתי בקימונו, כשהבטתי במחיר חשכו עייני לכן הקימונו נותר על הקולב.

במוזיאון ראינו בין היתר את הבדים המשמשים לקימונו וגם קימונו פרוסים.

אני רוצה להפנות אתכם על כתבה נפלאה של תלמידת בית הספר למחוננים בתל-חי שכתבה עבודה מעניינת מאד על הקימונו בלווי תמונות.- אלינור אזולאי שמה. 

הקישור לכתבה כאן.

עוד טיילנו ביום זה אחה”צ ברובע גיון המפורסם של קיוטו , שבו פזורים הרבה מבתי התה,שכה רציתי לראותו אחרי שקראתי את הספר זכרונותיה של גיישה. זה המקום היחיד שהיה עוד הסיכוי לראות גיישה אמיתית.

האם זכינו לראות או לא – תצטרכו להמתין.

הבתים עשויים מעץ בני שתי קומות והרבה נשים לבושות קימונו ראינו ברחובות.

הרבה נשים וגברים היו לבושים בקימונו

צהרים מיהרנו לאכול ונכנסנו לטוליס שבתמונה, וזאת כדי להספיק לראות כמה שיותר מרובע גיון. לחמניה עם נקניקיה זה מה שחטפנו כאן.

כך נראה רובע גיון

על הרצפה של המדרכה ראינו את ההטבעה הזו

ברובע גיון התוודעתי ל-למוזיאון שהציג בדיוק בתקופה שביקרנו תערוכה של אומנית וסופרת יפנית מפורסמת בשם יאיוי קסאמה שאובחנה בילדותה כחולת נפש. אימה אסרה עליה לצייר אך היא לא ויתרה. הציורים שלה בעיקר על דלעות אבל לא רק.

אפשר לקרוא עליה כאן וגם כאן

אתם בוודאי מבינים שמשאת נפשי היתה לפגוש גיישה בשר ודם בגיון שבקיוטו .

המדריך יואב-סאן אמר לנו מראש שהסכויים לכך קלושים אך זכיתי!!!

על ההבדלים בין גיישה ומייקו ואיך נקראת גיישה בקיוטו תוכלו לקרוא כאן.

בעודי מטיילת עם אחת מבנות הקבוצה ובעלינו הולכים לפנינו הבחנתי בגיישה אחת צועדת במדרכה שממול וחיש מהר שלפתי את המצלמה לצילום פאפראצ'י. היא יצאה מאחד הבתים הלכה כמה מטרים , חצתה את הכביש ונכנסה לבית אחר.

ולא רק זאת, גם המדריך שלנו יואב שטייל בגפו מצא גיישה אחרת וצילם אותה מאד יפה.

על תרבות ומעמד הגיישות בחברה היפנית כדאי לקרוא בכתבתו של גילי חסקין כאן.

בטיול מאורגן כמו בטיול מאורגן היום טרם הסתיים , ואנו הגענו למופע טעימות מהתרבות היפנית. הנקרא:

KYOTO TRADITIONAL MUSICAL ART DOUNDATION- ookini zaidan

הרקע בקיר באולם המופע

בתחילתו של הערב צפינו בטקס תה מסורתי.

לאחר מכן נגינה על כלי נגינה עתיק שנקרא KOTO שיובא מסין לפני 1300 שנה.. כנראה שהמוסיקה ערבה מאד לאוזני, כיון שאת המופע הזה איני זוכרת שראיתי או שמעתי.

בהמשך היה שזירת צמחים שבמקור היה אמור להיות שזירת פרחים שנקרא KADO , אומנות מדהימה שתחילתה במאה ה-6 , והתפתחה עם הגעת הבודהיזם מסין. במאה ה-16 זה נעשה מאד אופנתי לשים סידור פרחים בטקס התה. בתקופתו של מייג'י במאה ה-19, אומנות שזירת הפרחים התפתחה כאחת האומנויות המסורתיות.

לאחריו היה GAGAKO – שפירושו המילולי מוסיקה אלגנטית היא למעשה מוסיקה יפנית עתיקה. המוסיקה משובצת קטעי ריקוד ושירה יחד עם כלי נגינה. גם זה הובא מסין שם החל בתקופתה ל שושלת טאנג.. בסין גוועה מוסיקה זו אך ביפן היא פרחה בקרב משפחת המלוכה ובחברה הגבוהה. בתקופתו של הייאן בוצעה בוצעה בחצרות של מקדשים .

הקטע הבא שהוצג נקרא: KYOGEN שהוא מופע קומי עתיק.

היות ואני מדברת יפנית שוטפת, הבנתי כל מילה במילה. ההומור היה מצחיק מאד, עובדה השחקנים חייכו וצחקו מהפעלולים שלהם. אני בשלב הזה כבר ניקרתי וכמוני גם רפי.

ההמשך היה מאד יפה ויזואלית ונקרא: KYOMAI – שזהו ריקוד בסגנון העיר קיוטו.

למעשה ישנם 2 סגנונות ריקוד. אחד מתקופת האדו ונקרא: ODORI שהתפתח מהדרמה הקאבוקית. והשני נקרא MAI שנולד ממערב יפן. ריקוד קיומאי נולד במאה ה-17. הריקודים מבוצעים ע”י גיישות ומייקות, יופיין , תלבושותיהם מושכים קהל רב למופעים אילו.

לסיום המופע טעימות צפינו בתיאטרון בובות שנקרא: BUNRAKU

תיאטרון בובות התפתח במשך 12 מאות כבידור האהוב על הקהל.

תיאטרון הבובות היה מאד פופולרי דווקא באוסקה כיון שהיתה בו חיות ודינמיקה של חיי הסוחרים.

בניגוד לתיאטרון בובות בימינו שהמפעילים של הבובות מסתתרים מאחורי הבמה ומניעים את הבובות על חוטים, כאן מניעים את הבובה שני מפעילים על הבמה.

למחרת היום קמנו לבוקר ערפילי ומעונן עם טפטופים מעצבנים. בדרך ליעד שנבחר ע”י המדריך יואב כיון שהקדמנו ביציאה מהמלון – כשבדרך ראיתי עוד כמה מקדשים,

לא לחינם נקראת קיוטו עיר המקדשים

תחנת הרכבת של קיוטו.

זהו מבנה מודרני מהמם שכבר בשעה המקודמת של הבוקר אחרי השעה 8.00 היו בו אנשים שיצאו ליום עבודה. המבנה מאד ארוך.

זוהי תחנת הרכבת השניה בגודלה ביפן. המבנה עשוי מתכת וזכוכית. סידרת מדרגות נעות מעלות עד לגג המבנה עבור העצלנים וסדרת מדרגות רגילות מובילות למעלה עבור בעלי הכושר הקרבי שרפי נמנה עליהם. היו עוד כמה “חולי מדרגות רגילות” בקבוצה.

תמונות מתוך התחנה

המדרגות הרגילות ופועלים מצידן מנקים את החלונות הראווה של החנויות

מול תחנת הרכבת שוכן מגדל קיוטו שגובהו 100 מ' ניתן לעלות ולצפות על העיר באמצעות משקפות. בלילה מואר מאד יפה.

בבוקר זה אנו נפרדים מרוב המטען שלנו שנוסע לטוקיו, ואנו הכנו מבעוד מועד תיק ובו לבוש , כלי רחצה וכמה פריטים נוספים שנזדקק להם ליומיים הבאים.

מצד אחד יותר קל לנו, אבל מצד שני מה יקרה אם משהו יחסר???

על הבוקר אין כמו להפרד מקיוטו עם מקדש מהמם.

מהחנייה הלכנו למקדש כדי לקבל קצת כושר על הבוקר ואז ראינו בית קברות שמצופף בין 2 בניינים. מה שנקרא בית קברות שכונתי. זה היה מוזר כי בד”כ היפנים שורפים את גופותיהם.

בנוסף ראינו הרבה אוכל צבעוני ומטוגן כדי שיהיה לנו כוח ללכת במקדש.

ובפתח של צ'יינג' רובוט והמוכר מכבד אותנו בשוקולד רק שנבוא ונחליף אצלו כסף.

המקדש עם 1000 השערים – Fushimi Inari Taisha Shrine

זהו מקדש מרשים מאד עם 1000 שערי טורי מדהימים שמובילים בעקלתון ומתפצלים בדרך. הכל בעלייה אמנם מתונה אבל בשלב מסויים פרשתי ושבתי על עקבותי. לא צריך לספור את כל האלף!!!

בכניסה 2 שועלים משני צידי המקדש שכאמור מביאים מזל וברכה.

בחוץ גשם מטפטף וים של מטריות מסתירות מדי פעם את האתר וקשה לצלם אבל היופי קיים.

עיטורים צבעוניים

כשמיצינו את השערים והתחלנו ללכת חזרה לאוטובוס לפתע הבחנתי בזוג תיירים שרצו להצטלם עם התלמידות המקסימות , גם אני רציתי להצטלם איתן אבל הזוג הזה לא זז ממקומו ורצה עוד תמונה ועוד תמונה. אז החלטתי להצטרף אליהם. מייד כל מי שהיה מהקבוצה לידי הצטרף גם הוא לתמונה וכאן למטה תוכלו לראות את מה שיצא.

בחזרה לאוטובוס הבחנתי גם בפרחים יפים שפרחו ובנחל זרם.

עוד על האטרקציות של קיוטו ניתן לקרוא כאן ובאתר הזה כאן כמובן באתר למטייל.

בתי שביקרה בקיוטו גם המליצה על יער הבמבוק באיזור ARASHIYAMA שבקיוטו אנו רק חלפנו משם.

מקווה שנהניתם מהטעימה שהבאתי לכם מקיוטו אשמח אם תפרגנו בהמלץ/לייק ובתגובה.

המשך לכתבה הבאה על נארה והמנזר בקויאסאן (ללחוץ על הכותרת).