חיפשתי מסעדה לארוחת צהרים בעת טיולנו בשער הנגב ונזכרתי כי בקבוץ אור הנר קיימת מסעדת בשרים טובה .שמנו פעמנו לשם וכבר מכניסתי לקבוץ נדהמתי מציורי הקיר שקשה לקרוא להם ציורים זה יותר עבודות חריטה בטייח שטוייח בשכבות וצביעתם בצבעי אדמה שנקראים MURALS. זו טכניקה עתיקת יומין. המוראל פירוש שמו המילולי – קיר. זו טכניקת ציורי קיר גדולים שראשיתה מגיעה עד הפרסקו (הטרי).כאן הצבע נמרח על טיח טרי והם נמזגים לאחד. ציורי מערות הם סוג של מוראלים, גם ציורי הקיר במערות בסין והודו הם סוג של מוראלים דתיים. והיום הגרפיטי הוא אולי ממשיך דרכה של אומנות המוראלים כציורי מחאה פומביים על קירות.
מעניין לקרוא את כתבתו של גילי חסקין על המוראלים במקסיקו.
מה הקשר של עבודות אילו לדרום אמריקה שאלתי את עצמי, הרי אנו בארץ ישראל?
קבוץ אור הנר השוכן ליד העיר שדרות, בשער הנגב, נוסד ב1957 ע”י עולים מארגנטינה. מהתרבות שהביאו עמם עולים אלה הם זכרו את ציורי הקיר בדרום אמריקה, ובאחד הטיולים למולדת הרחוקה גילו את אמנות המוראלים - ציורי קיר ענקיים, תבליטים שנעשים על ידי גריעת חומר וצבועים בפיגמנטים טבעיים. מניחים שכבת צבע, עליה שכבת צבע שונה ועוד אחת. אחרי ארבע חמש שכבות, חורטים את הציור ואת הצבע הרצוי מגלים לפי עומק החריטה.
הממונה והיוזם של עבודות אילו היה אברהם צפניוק, מאור הנר. האיש כונה מוסו היה חקלאי, איש משק ותרבות. הוא היה הרוח החיה בהקמת "המוראלים" ברחבי הקבוץ: ציורי קיר שנחרטים על שכבות של טיח צבעוני. שדרת שבעת המינים בכניסה לאור הנר שהוקמה שנה אחר כך הינה, אף היא, תוצר חלומו שהתגשם. מוסו יצר קשר בין אמנים ארגנטינאים לטייח חברוני ובנאי משדרות, ובזאת תרם לקיומן של עבודות איכותיות וגדולות ממדים. על סיפור איך נוצר הקשר עם האומנים מארגנטינה כדאי לקרוא במעריב NRG כאן.
במלאת 50 שנה להיווסדו של הקבוץ אור הנר זומנו לארץ שני האומנים הידועים מארגנטינה המתמחים בטכניקה זו: חוסה קורה (Jose Kura) ודניאלה אלמידה (Daniela Almedia) . הם הגיעו לקיבוץ למרות שבאותם הימים היה המקום ארץ זרועת קסאמים ואזעקות "צבע אדום". פעולת השכנוע הייתה קשה, אך קסם האנשים וחיי הקיבוץ פיתו את האמנים להגיע למקום דווקא בימי ההפגזות. חברי הקיבוץ הכינו עבור האמנים תערובת של חול וסיד, קצת מלט, צבעי פיגמנט של אוקר, שחור וחום. השניים שהו בקיבוץ 21 יום במהלכם עיטרו 8 קירות במוראלים (Murals).
לפני הכניסה לקיבוץ כבר מקבלים רמז מה ממתין לנו בפנים
המוראל הראשון שנתקלתי בו על קיר חדר האוכל של הקבוץ.
האומנים . כמו בארץ מולדתם עיטרו את קירות - המוראלים בתפיסת עולמם החברתית של אנשי הקיבוץ, הם מתארים את סיפורו של הקיבוץ ומתיישביו.
וכך ניתן לראות את קבוץ המשפחה
את הנתינה על קיר מסעדת פטגוניה ציור ענקי, "הנתינה לעיירה", המתאר בחורה שמביאה את פרי האדמה וידיה פשוטות לפנים. מקור גווני ה"מוראל" הצהובים חומים הוא בפטגוניה, האזור הדרומי ביותר באמריקה הלטינית, שצחיחותו דומה לנגב הישראלי ואולי קצת יותר בגלל שטחו הרב.
חדר האוכל בצד האחורי – הדג.
גם מפעל הניטים של הקיבוץ זכה למוראל שמשתלב עם הניטים המיוצרים בו כחלק מהעבודה.
המוראל היחיד שיש לו נגיעה לדרום אמריקה שם מולדתו הוא במוראל מטה שאני רואה בו דמות אינדיאנית אולי איש גאוצ'ו ואולי בכלל מוסו מהקיבוץ. כל אחד לפי דמיונו.
בשנת 2008 כאמור, שבו לקיבוץ ויצרו את שדרת שבעת המינים שאין כמוה המפארת את הכביש המוביל לקיבוץ. שני עמודים אילו ניצבים בכניסה לשדרת שבעת המינים אם הולכים מתוך הקבוץ החוצה.
התאנה ,החיטה והרימון
גם השעורה היתה שם בעיצוב נפלא שמתנופפת ברוח כמו בשדה
בעיירה GOYA באיזור בארגנטינה שנקרא Corrientes התפתחה בשנות ה-80 אומנות שנקראה אומנות עכשוית – Arte Ahora. הם ביצעו מעל 70 מוראלים שפארו את חוצות העיר.
כתבה מעניינת על הקשר עם העיר סנטה קרוז והתפשטות המוראלים בעולם ניתן לקרוא כאן.
כשמנהיג הקבוצה Juan Carlos Soto נפטר התפרקה הקבוצה הנ”ל לאחר 3 שנים אך האומן JOSE KURA – היה האומן היחידי שהמשיך אומנות זו וגם פרץ גבולות והביאה גם למקסיקו, צ'ילה, פרגואי ואורוגואי.(אותו אומן שהגיע לקיבוץ אור הנר).
וכאן המקום שאני הופתעתי בעת ביקורי באור הנר כי המוראלים האלה הזכירו לי את ביקורי בדרום אמריקה בפרגואי- בסיודר דאל אסטה. אז צפיתי בציורים מהממים אילו בלי לדעת שנקראים MURALS. הם רק שבו את עייני והותירו אותי פעורת פה למראם.
הרקדנית
וגם באל קלפטה בדרום ארגנטינה ברחוב הראשי היתה דוגמא לאומנות זו:
אומנות המוראלים היא אמנות שנוצרה על פי רוב באמצעי ביטוי אמנותי בעל ממדי ענק, שכמעט עבר מן העולם באירופה - ציורי קיר מונומנטאליים - נרתמה (בעידודו הרשמי של הממסד) לשירותם של מצעים מהפכניים, פוליטיים וחברתיים, דבר שלא נראה עד אז בשום מדינה, להוציא את רוסיה. למסורת ציורי הקיר שורשים עמוקים במכסיקו. היא הולכת ונמשכת מעיטורי הקיר של התרבות הפרה קולומביאניות (בונמפק) ועד הגרסאות הקולוניאליות של סגנון בארוק בכנסיות הקתוליות. תחיית הטכניקות של ציורי הקיר והשימוש הנרחב שעשו בה, לא אירעו באקראי אלא במתכוון, כדי לענות על צרכי השעה הנובעים מן המציאות המהפכנית - הכורך להחדיר תחושת זהות לאומית וחברתית באוכלוסייה אנאלפביתית ברובה. תכניותיה של אמנות ציורי הקיר היו דידקטיות ורבות השראה ובכך דמו למטרותיו של עיטור הפנים בכנסיות של ימה"ב. הגורמים שסייעו יותר מכל בהגשמת תכניות אלו היו שלישיית אמני המורלים המפורסמת: ריברה, אורוסקו וסיקירוס. תחילת תנועת המורליסמו ב- 1922 עם שובם של דייגו ריברה מצרפת ושל סיקירוס מאיטליה, שם רכשו טכניקות של הציור האירופאי המודרני (גילי חסקין מתוך כתבה באתר שלו.)
אם תהיתם איפה אכלנו צהרים– אז מסעדת פטגוניה שבזכותה זכיתי להתוודע למוראלים בארץ הקודש היתה סגורה ונאלצנו לחצות הכביש לקבוץ ברור חייל שנמצא ממש ממול קבוץ אור הנר , וזהו קבוץ עם יוצאי ברזיל שגם בו מסעדת בשרים מצויינת – מידס.(ולא רק בשרים)
סוף כל סוף אכלנו ולא רק עם העיניים !!!
.jpg?width=64&height=64)
.jpg?width=818&height=1604)
.jpeg?width=818&height=1604)
