רמלוד - ביקור מפתיע !!!

ברור לי שאם אכתוב האם מישהו ביקר ברמלה או בלוד - תרימו גבה - מה יש כאן לבקר?
תתפלאו לשמוע שמצאתי אתרים יפים ואפשר לבלות שם בנעימים ולהעביר חצי יום בכל
 עיר או יום בשתיהן.

לפני שנים קראתי כתבה בעיתון על בריכת הקשתות ברמלה. אמרנו שאנו חייבים לבקר
אבל כיון שזה כל כך קרוב וכל כך נגיש העת הזו לא הבשילה. ואז באו שנתיים בהן הבריכה
היתה סגורה למבקרים לרגל שיפוצים. לאחר הביקור בירושלים התחלתי לחקור על מקומות
נוספים שנותרו שרידים מתקופתם של הממלוכים וגיליתי מטמון מתחת לאף.
ראיתי באמצע שבוע שעבר מודעה של חברה שלוקחת טיול מאורגן ב-89 ש"ח לרמלה
ליום שישי. אמרתי לרפי - אני לוקחת אותך בחינם לטיול מאורגן מדליק. ומה שבטוח
שהאתרים יהיו פתוחים כי טיול מאורגן מוביל באותו יום למקום.
מזג האויר ב אותו יום שישי היה סגרירי ומידי פעם גשם אבל רוב האתרים היו מקורים וזה
 לא הפריע לנו כלל וכלל.

בריכת הקשתות הינה מאגר מים תת קרקעי ממי תהום הנובעים מתחת למקום ומי גשמים
החודרים למקום.וגם ממוביל מים ראשי שהוביל את המים מגזר למאגרים במיתחם המגדל הלבן.
היא נבנתה בשנת 789 בימי השלטון של הארון אל ראשיד - החליף לבית עבאס ששלט בארץ
ישראל. למרות רעידות האדמה שפקדו את רמלה המקום נשאר יציב כביום הקמתו.
שנת היסוד נזכרת בכתובת החרוטה בטיח הבריכה בה נאמר" בשם אללה וברכה מאללה,
ציווה לנות הסוכן של אמיר המאמינים, יאריך אללה את קיומו בחודש חג'ה של שנת שתיים
ושבעים ומאה שנה"

 לפי הנוצרים היא נקראת גם בריכת "הלנה הקדושה" כי לפי המסורת - הלנה - אימו של  הקיסר הרומי קונסטטינוס הראשון היא שיזמה את החפירה.
היא גם נקראת בריכת העיזים - בעבר נהגו להשקות שם בהמות. בריכת הקשתות נמצאת ברח' ההגנה. 

גודלה של בריכת הקשתות כ-400 מ"ר. מדרגות אחדות מורידות אותנו למפלס התחתון שם עוגנות סירות וישנם גם חליפות הצלה שכדאי ללבוש. ישנם שלושה טורי עמודים ובכל טור חמישה עמודים נושאים קשתות מקומרות שעליהן מתנשאת התקרה. בתקרה ישנם פתחים מרובעים שמשערים כי בתקופה העתיקה שאבו דרכם מים בדליים וחבלים.
בריכה בסגנון כזה ביקרנו באיסטנבול - שם היא גדולה בהרבה והעמודים שם משיש אך לא ניתן
לשוט בה נקראת יראביטן.

ירדנו לסירות ומרוב התפעלות מהתאורה במקום ומהקשתות התחלנו לנסות לשוט. רפי חותר אבל הוא כל פעם הודף אותי אל המעגן. בשלב מסויים אמרתי לו שיחתור בניגוד לכיוון אבל זה לא הצליח.
לסירות אין תפס לאחיזת המשוטים והיה קשה לחתור. לפתע הבחנתי כי הסירה בעצם קשורה למעגן סירות. לא פלא שלא התקדמנו. כמובן פרצנו מצחוק איזה חותר בלתי נלאה רפי. גם לאחר השיחרור לא התקדמנו הרבה. כשראינו שהחתירה זה לא בתחום המומחיות שלו ולאחר שהתקדמנו מעט החלטנו לוותר שמא לא נוכל לחזור.
 איש לא נמצא למטה. השומר של המקום יושב ספון במשרדו עם חימום ולא מעניין אותו שנטבע חלילה בבריכה הרדודה.

לאחר אין ספור צילומים עלינו חזרה וקיבלנו את ההסבר על המקום במשרד.

קנינו כרטיס משולב בעצתו של השומר במקום אח"כ התברר שיש משולב עוד יותר שכולל את
מוזיאון רמלה. המחיר זול מאד. המשולב לשני האתרים כ-10 ש"ח.
רמלה בעברה היתה עיר חשובה התהלכו בה מלכים וקיסרים. מי לא ביקר כאן? חליפים אומיים,
אהרון אל ראשיד וסאלח אל אדין, ריצ'רד לב הארי מאנגליה הצלבנית ונפוליאון קיסר צרפת
שהיה בדרכו לעכו. וגם גנרל אלנבי והקיסר וילהלם השני. העיר נבנתה במאה ה-8 ואז נבנה
 גם המסגד הלבן. המבנה הנוכחי אינו המבנה המקורי. את הנוכחי בנו בסוף המאה ה-12 בפקודת
סלאח א דין והממלוכים ערכו בו שינויים במאות ה-13-14.
גובהו של המגדל 30 מ' ושימש כמגדל תצפית. להגיע לפסגה צריך לעלות 110 מדרגות.
התחלנו לעלות אך המדרגות נבנו בעת העתיקה כשהתקנים אינם חופפים לתקנים של היום,
לכן אחרי קומה אחת פרשתי ורק רפי הגיע לפסגה כדי לצפות לארבע רוחות השמיים ולראות
בצפון את עמק לוד, במזרח את מגדל הפעמונים של הכנסיה הפרנציסקנית והצריח של המסגד,
ובמערב את מגדל המים. וכמובן אותי למטה מתפעלת מהשרידים שהם כנראה של חאן וכן
משלושה מאגרי מים תת קרקעיים יבשים שהכניסה אליהם משום מה נסגרה. הם יכולים
 להכיל 640 מ"ק מים. לפחות שניים נבנו במאה ה-8. המאגרים היו ניזונים ממי גזר הקדומה.
האגדה מספרת כי תושבי לוד התקנאו ברמלה שיש לה מגדל לבן והחליטו לגונבו ולהעביר
אותו לעירם. באישון לילה קשרו את המגדל עם חבלי גומי שקיבלו משייח זקן שהחליט
להתל בהם. הם התחילו למשוך לכיוון לוד,
קראו קריאות שמחה "מגדל רמלה מתקרב", אנשי לוד יצאו בשמחה לקבל את פני המגדל,
 אך למרבה ההפתעה הוא נותר במקומו ברמלה. הוא נמצא ברח' דני מס.

המסגד הלבן הפקח בכניסה שמסביר נפלא

מבעד לחלונות משקיפים לחצר מטה

כשירד רפי למטה ממול למסגד הלבן התקרבנו לשרידי חאן לשעבר או המסגד

עוד בחצר פתח כניסה למאגר מים תת קרקעי שמגיע עד בריכת הקשתות

משם נסענו ברכב והחנינו אותו ברח' ביאליק. סרנו למנזר הפרנציסקני אבל פיספסנו אותו כי
בשעה 11.00 ביום שישי הוא נסגר. הכנסייה פתוחה כל יום בין 9.00 ל-11.00 למעט שבת
וראשון. גובהו של המגדל 40 מ'. במתחם מנזר, כנסייה, אכסנייה ובית ספר. בכנסייה ישנם
שני ציורים שצויירו ע"י הצייר הספרדי טיציאן שמאד רציתי לראותם אך זה ימתין לביקור הבא.
באכסניה ניתן לבקר בחדר בו התגורר נפוליאון לאחר כיבוש העיר בשנת 1799. מספרים כי
 בזמן שהייתו בחדר שמע את צעקות המואזין והתעורר משנתו עקב כך, אז הוא ירה במואזין למוות.

אגב המילה רמלה - משמעותה רמל=חול.
 הדרך הובילה אותנו דרך סמטה חמודה לשוק המפורסם של רמלה שלפעמים נודד לערים אחרות.
מעולם לא יצא לי לראותו וזו היתה הזדמנות טובה.
 השוק שונה מהשווקים של ירושלים ונצרת. הוא מתמקד יותר במוצרי מזון, פירות , ירקות, חמוצים, ממתקים, מאפה , ביצים ומעט ביגוד פרחים ושונות. יאמר לזכותו שהוא נראה לי הרבה יותר אוטנטי משוק מחנה יהודה בירושלים. ויסלחו לי כל מעריצי שוק מחנה יהודה. בחלקו הוא מקורה.

הסמטה בדרך לשוק

שבנו לרכב שחנה ברח' ביאליק ונזכרתי שקראתי באינטרנט על הכנאפה הטובה ביותר ברמלה.
געגועי לכנאפה של נצרת גברו אחרי שבוע שלא באה אל פי שום כנאפה והלכנו בעקבות ההמלצה
למאפה אבו מאהר חסונה ובניו.
ביקשנו כנאפה והראו לנו מגש בצבע כתום. חזרנו על בקשתנו לקבל כנאפה - אמרו לנו זה זה.
הבנו מייד שזה אינו יכול להיות זה שהיה חם ונימוח בפה. לקחנו שתי חתיכות ועוד כמה בקלאוה רק כדי להשביע את הקרקור הקל שעלה מבטננו וכשבאנו הביתה וטעמנו נוכחנו שזה ממש רחוק מהכנאפה הטעימה בנצרת.
גברת חסונה או מי שעמדה בקופה מטעמה סירבה להצטלם - חבל היתה לבושה מאד יפה.
 המקום נמצא ברח' ביאליק בהמשך הרחוב לכיוון הצומת. 
בדרכנו חזרה מהשוק עברנו ליד אולמי קליפסו שהיוו נוסטלגיה עבורנו המקום שימש לדיסקוטק
 לריקודים בשנות השבעים.

ריף שמכיר את המקום היטב מנעוריו תרם את המלצותיו וכתב כדלקמן:במדרחוב דטרויט יש
כאמור את הכנסייה וצמוד אליה מבחר מסעדות מזרחיות מעולות בהן ניתן למצוא את מסעדת חליל
המפורסמת (של משפ' בנא) ומסעדת קראוון המצוינת (של משפ' עבו). בקצה הרחוב יש חנות
 נוספת של מיני מתיקה (שכחתי את שמה) והיא טובה יותר מזו של מאהר . המקום הבא שביקרנו היה המוזיאון העירוני
השוכן ברח' הרצל 112. פתוח א'-=ה' 10.00-16.00 ימי ו' וערבי חג 10.00-13.00.
הוא שוכן במבנה היסטורי שנבנה ב-1922 ושימש את העירייה בזמן המנדט הבריטי.
יש כאן תצוגה מיום הקמתה במאה השמינית ועד ימינו בשישה חדרים בהם ממצאים מחיי היום יום,
המסחר והאומנות. יש דגם מוקטן של בריכת הקשתות והמגדל הלבן. אוהל המעברות פסיפס ועוד.
כשסיימנו את החדרים ויצאנו לשירותים ראינו שיש עלייה לקומה שניה. שאלנו מה יש שם ובכן
 עוד תערוכה אבל עבורה משלמים בנוסף. חזרנו למשרד והחליפו לנו את הכרטיסים. מה יש בתערוכה למעלה אציג לכם בהמשך. רמז - משהו מאד נוסטלגי ויפה.
התלהבתי מהמוצגים והתצוגות במוזיאון אבל גם מהחלונות היפים ומהרצפה המצויירת בסגנון של פעם. 

בין המוצגים במוזיאון מצאנו אוסף מטבעות זהב 376 במספר -דינרים שהתגלו באקראי. המטבעות הם מהתקופה העבאסית וגם שישה מטילי זהב נתגלו. המטמון הוא אחד החשובים שנתגלו בארץ ובמרחב האיסלמי הקדום. משקל המטבעות 1.6 ק"ג.
מה אפשר היה לקנות עם מטבעות אילו? אילו דמי מחייה שהיו מספיקים למשפחה עירונית
 למשך למעלה מ-30 שנים. 
עלינו לקומה השניה של המבנה וכאן נגלה לעיניינו האוסף המרשים של שנות טובות החל מהתקופה של הרצל ועד התקופה האחרונה שעוד המנהג היה נפוץ לשלוח איגרת ברכה לראש השנה. כזו עם נצנצים ומושקעת. זה ממויין לפי נושאים כגון ילדים, פרחים, בעלי חיים, תקופות של מלחמות ועוד. לכל חובבי הנוסטלגיה חגיגה לעיניים. 

מהקומה השניה של המוזיאון ראינו את המסגד המפורסם של העיר שבשמו הערבי - אל גמעה אל כביר.
המסגד פתוח לביקור א-ה בשעות 10.00-13.00 וכן 14.30-16.00. כך שאנו לא יכולנו לבקרו, אך מי
שמזדמן לעיר באמצע השבוע אני חושבת שכדאי לבקר.
תחילתו של המסגד בכנסייה שנבנתה במאה ה-12, שלאחר כיבוש הארץ ע"י הממלוכים הוסב
בשנת 1266 למסגד.
גג האולם נתמך בקשתות , שטיח ירוק עם אורגומנטים. גודלו 320 מ"ר. הממלוכים הכניסו בו שינויים כגון צריח למואזין, גומחות המיחרב שמראות את כיוון התקופה למכה, הוסיפו דוכן תפילה שנקרא מייבר ועוד. גילו למעלה מ-800 שנים.
כשנוסעים ברח' הרצל פונים ימינה מייד אחרי המוזיאון ויש שם מגרש חנייה גדול.

 לסיום היום ראינו מול המוזיאון את המסעדה הקטנה של הטוניסאי אלי לוי. במסעדה יש מקום של שולחן ל-4 ועוד דלפק ל-3 אנשים. הכל היה תפוס אז לקחנו הביתה שתי מנות של קוסקוס עם מפרום שבחיים לא טעמתי מפרום. הטעם טעים מוגש בליווי חמוצים. המחיר למנה 35 ש"ח סביר ביותר.

ישנם בעיר אתרים רבים נוספים כגון המרכז הקראי,בית הקברות הצבאי הבריטי שבו קבור
הארי פוטר,אנדרטת האצ"למרכז טבג'ה, חמאם רדואן ועוד. אך לנו היתה משימת בייביסיטר
 בערב ונאלצנו לפרוש בשיא.

למחרת בשבת קמנו לבוקר שמשי עם שמים תכולים. נסענו ללוד וירדנו מכביש 40 עם השלט
המורה ללוד העתיקה. מייד ליד הירידה בצד ימין תחנת דלק - יש לפנות שמאלה ולהחנות את הרכב.
 ללכת על האדמה/העשב לכייון הנחל ואז מתגלה הגשר המפורסם -
 גשר בייברס - גשר גינדס
הגשר הינו מעל נחל איילון. הגשר נבנה כנראה בתקופה הצלבנית ושופץ בתקופה הממלוכית
ע"י בייברס וזאת הסיקו החוקרים לאחר שהתגלו סימני צלים חקוקים על הגשר שהיו מכוסים בבוץ.
על הגשר משני צידיו כתובות בערבית המספרות כי הגשר הושלם בימי הסולטן בייברס - הממלוכי בשנת 1273 לספירה. כמו כן משני צידיו חקוקים שני אריות המסמלים את סמלו המסחרי של בייברס,
משחקים בכף הרגל עם חיה מפוחדת אולי עכברוש כסמל לאוייבים.

הגשר הזה משמש כנתיב תחבורה עד היום.

כמובן שנסענו מצידו השני של הגשר והלכנו על פסי הרכבת, שהרי בשבת אין תנועת רכבות,
 ירדנו לאפיק הנחל כדי לקבל תמונה של הגשר עם 3 קשתותיו.
שם גם ראינו ציפור בלתי מזוהה. 


המשכנו למגדל המים שברח' כצנלסון ובדרך פגשנו חמש אנפות חמודות 

אל תזלזלו בלוד כי היא עיר בת 3500 שנה לפחות כעיר יהודית. היא נזכרת לראשונה כאחת מערי כנען
שנכבשו ע"י תחותימס השני בין השנים 1447-1501 לפני ספירת הנוצרים.
לאורך כל השנים ידעה לוד תקופות של שגשוג ופריחה לצד תקופות של שפל וירידה, זאת בשל
המלחמות הרבות שפקדו את האיזור והמעבר של העיר מידי שליט אחד למשנהו: היוונים, הרומאים,
הצלבנים,הממלוכים, העותומנים, התורכים, כולם הגיעו לעיר לוד או לסביבתה, שלטו בה, הפכוה
לעיר פורחת או שהרסו אותה כליל. דומה שעברה הקודם של העיר, מאפיין אותה עד היום.
 מתוך אתר העירייה על ההסטוריה של העיר:
לוד נוסדה לפני כ-8,000 שנה (בתקופה הניאוליתית) בסמוך לאפיק נחל האיילון. בחפירות
הארכיאולוגיות נחשפו בתי חומר ואף קברים בהם הוטמנו תושבי האתר. מאז היווסדה, לוד
הייתה מיושבת בכל התקופות ההיסטוריות של ארץ-ישראל וככל הידוע זו העיר היחידה
בארץ-ישראל ששמרה על יציבות יישובית כה מרשימה. אפילו ירושלים, קיסריה ועכו ננטשו
בתקופות מסוימות בעת שלוד נותרה על כנה.

לוד נכנסה לדפי ההיסטוריה כבר בימי הפרעה המצרי הנודע, תחותמס ה-3, אשר עבר בלוד
בדרכו להכניע ברית של ערי כנען וסוריה סמוך לעיר מגידו. התעודות המצריות מלמדות שלוד
הייתה נקודה חשובה על אם "דרך הים", היא ה"אוטוסטרדה" הקדומה החשובה ביותר במזרח הקדום.

החל מהתקופה הפרסית הפכה לוד למרכז חשוב לקהילה היהודית. לימים בתקופת המשנה והתלמוד
היה בלוד מרכז ראשון בחשיבותו של יצירה רוחנית וספרותית ורבים מגדולי הרבנים חיו בעיר ויצרו בה.
גם רבי יהודה הנשיא, אשר היה מזוהה עם ציפורי שבגליל, הרבה לבקר בלוד ופעל בה.

בתקופה הרומית, בעת שהארץ נוהלה על ידי האימפריה האדירה, זיהו השליטים את לוד כצומת
דרכים מרכזי בארץ ישראל. שבע דרכים אימפריאליות חיברו את לוד עם כל המרכזים החשובים
של הארץ ובכך הרומים הפכו את העיר לליבה הפועם של ארץ-ישראל. לוד נקראה באותם ימים
“DIOSPOLIS” "עיר האלוהים" וכיאה לעיר האלוהים נבנו בה מקדשים מפוארים והיא הפכה
לעיר מפוארת אשר לא נפלה בפארה מקיסריה, מבית שאן ומערים רומיות אחרות. בחפירות
בעיר נחשפו וילות רומיות מפוארות ובהן רצפות פסיפס, רהיטי שיש, מטבעות זהב ותכשיטים.
גולת הכותרת של הממצאים בני התקופה היא רצפת הפסיפס שנחשפה בוילה רומית מן המאה
הרביעית לספירה, בשכונה הנקראת כיום נוה-ירק. רצפת הפסיפס מציגה ספינות מפוארות וחיות
ים ויתכן שהדבר מלמד כי בעל הוילה המפוארת היה יורד ים ולכן בחר בסצנות אלה בכדי לפאר
 את טרקלין ביתו.

בעיר העתיקה בלוד ברח' גולומב ישנו מתחם שנקרא "פארק השלום" שנמצאים בו במרחק לא
רב כנסייה, מסגד ובית כנסת.

 ראשית ביקרנו בכנסייה ע"ש ג'ורג' הקדוש
הכנסייה מרהיבה ביופיה. נמצאת בה נברשת מרהיבה כמו בכנסיית הקבר בירושלים שניתנה כשי
ע"י נוצרים מיוון. כמו כן מעטרים אותה ציורים של קדושים על התקרה. במרתף נמצא הקבר הקדוש
של ג'ורג' עליו משטחים המאמינים.
הכנסיה הנוכחית ניבנתה במאה ה-19 ונחנכה ב-1871 ונבנתה על שרידי כנסיה צלבנית עתיקה
על שם אותו קדוש. במקום ניתן לראות את שרידי הכנסיה העתיקה, בהם עמודים, אפסידות ועוד.
ברחוב נאמר לנו ע"י ערבי ואיני יודעת אם זה נכון, שהכנסיה נבנתה על בית כנסת שהחריבו אותו
בתקופה קדומה.
 גורג' היה קצין רומי תושב העיר בתקופה הרומית שקבל עליו את עולה של דת ישו החדשה בשל
כך הוצא להורג וזכה לתואר מרטיר (מת על קידוש השם והדת) ניקבר במקום ועל קברו הוקמה כנסיה.

ברבות הימים דבקה בדמותו ההרואית אגדה מיתולוגית המספרת: שבימי חייו התגורר בקרבת העיר דרקון אמתני, שתבע מידי שנה נערה בתולה ורכה להשביע את רעבונו. גורג' לוקח אחריות ותתייצב מול הדרקון כשזה בא לתבוע את קורבנו, נילחם במפלצת ויכול לה.

תבליט ג'ורג' הנלחם בדרקון מעטר את ראש חזית שער הכנסיה ומונצח בתמונות רבות בתוך הכנסיה, ובכל בית נוצרי אורתודוקסי באזור ובבתים מוסלמיים רבים שאימצו אותו בתור גיבורם.

הכנסיה בנויה על קריפטה ובה קברו של הקדוש. בכנסיה שרשרת ברזל אשר מצביעים עליה שהיתה השרשרת שבה קשר ג'ורג' את סוסו.

 הכנסייה והמסגד שוכנים ברחוב עתיק שמשערים כי הוא מהתקופה הממלוכית 

ממול כנסיית סנט ג'ורג' שוכנת כנסייה יוונית אורתודוכסית עם חצר מקסימה וגג שממנו משקיפים הן על מגדל הפעמונים שלה, הן על כל המבנה של כנסיית סנט ג'ורג' והן על הרחוב והמסגד. תצפית שחובה לעלות עליה.
 אגב כנסיית סנט ג'ורג' נסגרה בשבת בדיוק בשעה 11.00.
קיים פסיפס מרהיב ברח' החלוץ מטר וחצי בעומק האדמה ובגלל מדינה שלא שמה על מקומות מיוחדים,
ואגף העתיקות לא מצא תקציבים מתאימים זה נשאר חבוי.
 מתוך מסע אחר על הפסיפס:
רצפת הפסיפס בת ה- 1,700 שנה, מהמפוארות ומהגדולות שנראו בישראל, נחשפה בעיר לוד ב-1996.
הפסיפס, המהווה פנינה ארכיאולוגית של ממש ומצב השתמרותו יוצא דופן, גודלו כ-180 מ"ר, הוא מורכב
משטיחים צבעוניים שמתוארים בהם בפירוט יונקים ציפורים, דגים, מיני צמחים וכלי השיט והמסחר הימי
שהיו בשימוש באותה תקופה. מעריכים שרצפת הפסיפס היתה חלק מוילה של אדם אמיד בתקופה הרומית.

התגלית המרשימה, תוצאה של חפירה שערכה הארכיאולוגית מרים אבישר מטעם רשות העתיקות לפני
הרחבה של רח' החלוץ ע"י עיריית לוד, גררה גל של השתאות בישראל. בסוף שבוע אחד, בו הוצג הפסיפס
לציבור, ביקרו באתר כ-30,000 איש מרחבי הארץ. הגילוי גרר רעש תקשורתי גדול, המבקרים במקום התפעמו.
ואולם, בסיום החפירה, משלא נמצא תקציב לשימור ולפיתוח האתר לכדי תצוגה, כוסה הפסיפס, על מנת
לשמור עליו מפני נזקי האדם והזמן.
כעת, בתום מאמצים לגיוס הסכום הגבוה הנדרש לטיפול בממצא הייחודי, 13 שנה, אתרה רשות תרומה
ייעודית מקרן לאון לוי, לצורך שימור ופיתוח האתר.

שימור האתר בלוד כמקפצה תיירותית וכמנוף לשינוי תדמית העיר - הפסיפס נמצא במזרח העיר לוד,
סמוך לכניסה מצומת גינתון. לצומת זה גישה נוחה משדה התעופה בן גוריון, ומשניים מהכבישים
הראשיים בארץ: כביש 1, המקשר בין תל-אביב לירושלים, וכביש 6, המחבר בין צפון הארץ לדרומה.
האתר תחום בין שני רחובות: רחוב החלוץ - המוביל לשוק, ורחוב סטרומה, המוביל למרכז ההיסטורי
של העיר. מיקום האתר בסמוך לצירי תנועה ארציים, מאפשר רמת נגישות גבוהה, ויאפשר את הפיכתו
לאתר בעל עניין כלל ארצי. העירייה, בשיתוף עם רשות העתיקות, מתכננות לקשור אותו למסלול שיכלול
מספר אתרים היסטוריים בעיר.

קודם להכרזה על תחילת העבודות בשטח, התקיים תהליך הידברות מורכב ובונה בין תושבי לוד, העירייה ורשות העתיקות. מאחר שלצורך שימורו, נדרשת הוצאה של הפסיפס מהשטח וביצוע עבודות שימור במעבדות רשות העתיקות בירושלים, חששו תושבי לוד שהפסיפס לא יוחזר לאתרו.
מנהל רשות העתיקות, מר שוקה דורפמן, התחייב בפני התושבים שהעבודה על חישוף הפסיפס
תעשה תוך שיתוף מלא של הציבור, וכן - שהפסיפס יוחזר לאתרו, תוך הכשרת המקום כאתר תיירות.

בשל ייחודיות הממצא - במהלך עבודות השימור, שייערכו כשנתיים, יישלח קטע מהפסיפס לתצוגה במוזאון המטרופוליטן היוקרתי בניו-יורק. בפרק זמן זה יקודמו עבודות התכנון והביצוע באתר בלוד,
 ובסופן יוחזר הפסיפס למשכן הקבע שלו, והאתר ייפתח לקהל. 
תמונות של הפסיפסים ניתן לראות כאן.
 תמונות מהגג של הכנסייה היוונית האורתודוכסית

רצינו לבקר במסגד אך סירבו לאפשר לנו ביקור. כמה שהפצרתי וסיפרתי שבנצרת נכנסנו לביקור בשני מסגדים אז למה לא לאפשר כאן - קיבלנו תשובה שלילית. לגבי המסגד - המסגד נבנה ע"י הממלוכי המוכר - בייברס ב-1268. לצורך הבנייה השתמשו המוסלמים באבנים, עמודים וכותרות מכנסיית סנט ג'ורג' הצלבנית והביזנטית הסמוכה לאחר שהרסו אותה.
מתחת לאולם הגדול של המסגד מספר אולמות שהיוו בעבר מאגרי מים ששימשו את הכנסייה
 הסמוכה ואת תושבי האיזור. 

בחצר המסגד 

הרחוב הממלוכי כאמור במתחם פארק השלום שוכן גם בית הכנסת. כיון שחיצוניותו לא הרשימה אותי לא נכנסתי אליו.

היעד הבא שלנו היה באר השלום. הבאר נמצאת בשד' ירושלים שהינו מהתקופה הממלוכית. הבאר שירתה את הסוחרים והצבאות כתחנת מעבר. על פי הבאר ניתן להבחין בחריצים שנחרצו מחיכוך חבלים בעת העלאת דליי המים.
המבנה בנוי אבני גזית שוות גודל, ומקורה בכיפה המקנה למבנה צביון ייחודי. הנדבך העליון של
המבנה מעוטר בכרכוב המעוצב בדגם "שחמט". משני צידי הכניסה למבנה יש זוג עמודים נמוכים המכונים בשם "ספסלים". מקובל ליחס את השימוש בפריטים הארכיטקטוניים הללו לבניה בתקופה הממלוכית במאות י"ג-ט"ז.

שני פריטים עיקריים מעידים על השימוש של המבנה -
א. פי הבאר - עשוי חולית שיש הקבועה בריצפה. המים הועלו מהבאר בדלי הקשור לחבל. בדופן החוליה נראים היטב החריצים שנוצרו כתוצאה מחיכוך החבל בעת העלאת המים.
ב. השקתות - את המים ששאבו שפכו לשקתות הנמצאות בדופן הפנימית מתחת לפתחי החלונות.
לצורך שתית מים הכניסו הבהמות את ראשן דרך הפתחים וכך הגיעו אל המים שבשוקת. התקנת השקתות מבית למבנה הבטיחה את ניקיון המים והמבנה.
 הערבים קראו לבאר בשם "ביר זיבאק" שפרושו "באר הגפרית". 

האתר הבא שביקרנו בו היה חאן חילו שנמצא אף הוא קרוב לפארק השלום ברח' גולומב.
אנו לא הבחנו בו בתחילה ואז כשהגענו פעם נוספת למתחם כדי להכנס למסגד אחרי שעת התפילה,
ראינו אותו מרחוק. הוא נמצא בשביל עפר משמאל למתחם.
החאן מאד מרשים למרות שהוא מוזנח ואינו שמור ובחלקו הרוס. בחלקו בין שתי קומות
ובחלקו בן קומה אחת.
הוא נבנה גם כן ע"י הממלוכים במאות ה-12-16. בהמשך שימש בתקופה העותומנית,
מיקומו בלב העיר העתיקה של לוד שהיווה בעת העתיקה צומת דרכים של מסחר בין מצרים
לסוריה ואפילו לירושלים וירדן.

לחאן הביאו הסוחרים את מרכולתם וגם התגוררו בו כנראה בקומה השניה כפי שראיתי בחאן
בירושלים שהקומה העליונה שימשה ללינה.

לחאן כניסה מרשימה קשתית מעוטרת בשתי קשתות.

החאן שימש עדיין בתקופת המנדט הבריטי. רק בתקופה העותומנית נוספה הקומה השניה כדי
 להתאים את החאן לנפח המסחר הגדל. 

 שער הכניסה לחאן שרידי החאן האתר הבא שביקרנו בו היה תחנת הרכבת מהתקופה העותומנית שנמצאת במדרחוב גרטבול.
האמת שהגענו למדרחוב חלפנו על פני המבנה ולא הבחנו בתחנה. חזרנו כמעט בבושת פנים ואז קרוב
למבנה ישבו כמה גברים מבוגרים. שאלתי אותם והם היפנו אותי לשלט הנמצא על עץ אקליפטוס עתיק
המפנה לתחנה.
הבניין כפי שאני מבינה משמש היום כמוקד העירוני. הוא שימש כתחנת רכבת לשתי מסילות כך נכתב
בשלט על הגדר המקיפה את המבנה.

מסילת רוחב - בקו בין ירושלים ליפו משנת 1892 וחלקה פורק ע"י הטורקים כדי למנוע מהבריטים
להסתייע במסילה לכיבוש ירושלים.

 מסילת אורך - בקו עפולה- באר-שבע - ניצנה, ששימשה את מהצבא העותומני במלחמתו בבריטים.
עוד על תחנת הרכבת כאן.
ריף הוסיף מידע אישי על התחנה:תחנת הרכבת העותמאנית, במשך שנים רבות ועד לשנות השמונים
המאוחרות שמש המבנה כתחנת מד"א ועוד בטרם הפך הרחוב למדרחוב. כיום משמש המבנה את המוקד העירוני.
מאחריי המבנה ניצב כיום מבנה רב קומות אולם עד לסוף שנות התשעים עמד במקומו בית אשר היה שיך
למשפחה מכובדת ו"הזקנה" שהייתה מוכרת לנו בתור ילדים חיה בבית המפואר שהזכיר בית של מושל טורקי,
אולם הבית נהרס וחבל שכך.
 תחנת הרכבת החדשה נבנתה ע"י הבריטים עם השלמת כיבוש א"י מידי הטורקים, בסוף העשור השני של המאה הקודמת! התחנה במתכונתה פועלת למעשה כך עד היום ושימשה כתפאורה אותנטית לסרטים רבים, בניהם הסצנות המפורסמות מ"אלכס חולה אהבה".   מבנה תחנת הרכבת היום כיון שזו היתה כבר שעת צהרים וקראתי כי מסעדת אבו מישל השוכנת בשד' צה"ל 20 בלוד מומלצת - סרנו אליה.
קיבלנו חומוס עם סלט טעים, חמוצים ו-6 פלפלים אף הם מאד טעימים יחד עם 2 בקבוקי מים מינרלים
קטנים. ביקשו וקיבלו 80 ש"ח שזה נשמע לי סופר יקר אם ניקח בחשבון שמנת פלפל היתה עולה
בכל מקום 15 ש"ח וישנם מקומות גם ב-10 ש"ח עם יותר מ-3 כדורים. אז רק שתדעו כי זה יקר
לעומת מחירים במקומות אחרים.
ריף הוסיף מידע לגבי המסעדה: האגדה האורבנית מספרת שסבו של אבו מישל האכיל בחומוס את הקצינים העות'מנים ואחריהם את הקצינים האנגלים ששלטו בלוד ומנת המסבחה המפורסמת שניתן כיום לאכול בכל מסעדה ביפו, עכו ורמלה, הומצאה למעשה ע"י שוקרי אבו טביח', הלא הוא - אבו מישל.המשותף למסעדות קרוואן וחליל מרמלה וכן למסעדת אבו מישל הוא: כולן בבעלות משפחות נוצריות.

 מסעדת חומוס מצוינת נוספת הנמצאת במורד הרחוב, צמוד לשוק העירוני היא מסעדת השלום, המוכרת לכולם בשם סובחי, של משפחת ג'והרי. כאן תשלמו הרבה פחות.

טיילנו ממונעים בלוד והתלהבנו מהיצע הבתים הפרטיים שלא מביישים את הוילות בסביון רק המיקום.
רמלה ולוד סובלות מסטיגמה קשה של פשע וסמים ואני מאד מקווה כי באמצעות כתבות כמו שלי
ימצאו האנשים המתאימים שירצו גם להרים את קרנן של ערים אילו. הפסיפס שיש ללוד וריף
הזכיר הוא משהו ייחודי והנה המטמון שוכן שם בלא שלמישהו יזיז.

לא הגעתי לאתרים נוספים השוכנים בעיר כמו בתי בד, בית הקברות הצבאי הבריטי,הבלדיה -
בניין העירייה מהתקופה העותומנית, מוזיאון עדות ישראל בשד' דוד המלך שנשמע מעניין
לבקרו,מרכז אלמז לתרבות אתיופית.
מקום נוסף שהחמצתי וריף הוסיף אותו וגם צילם , היות והוא נראה מאד יפה מצרפת אותו
כאן וכל הזכויות שמורות לריף על המידע והתמונות:
 יצאתי היום חמוש במצלמתי והבאתי כמה תמונות משלימות כפי שהבטחתי, הראשון זהו
הסבילשנמצא ברחוב החשמונאים מול יד לבנים:

גם בית יד לבנים השוכן במבנה יפה הביא ריף:
וברח' דיזרעלי, שם במרכז גן מוזנח עומד לו מגדל המים הישן שגם הוא מוזנח ומזמן שינה את יעודו
 וממגדל מים הפך למגדל אנטנות סלולר לדברי ריף.

נהנינו מאד מהביקור בשתי ערים אילו השוכנות ממש מתחת לאף עבורי ובהחלט אשלים את היעדים שהחסרתי בביקור נוסף בעתיד.

 אתר נוסף שאין מי שלא מגיע אליו בקרב הקוראים כאן זה שדה התעופה בן גוריון שהפעם לצערי לא המתין לי שם שום כרטיס

מי שעוד כתבה כתבה עדכנית לאחרונה על רמלה עם צילומים מאד יפים הינה בלוגרית שהכרתי לאחרונה ניני אטלס. מומלץ להכנס לכתבה בבלוג שלה חמוש בעדשה בקישור כאן.