תקופת האביב ואני חגגתי יום הולדת. ביליתי נהדר ו-3 ימים אח”כ היה לי תור לניתוח כירורגי: עקירה של שן בינה כלואה. ניתוח הרביעי במספר. כל ניתוח עד כה לא עבר חלק. איזה סכוי יש לי שהפעם זה יהיה שונה? למחרת כולי נפוחה ודואבת אחרי לילה שטיפסתי על קירות למרות כל משככי הכאבים והמוקסיפן. עוד יום חולף ובתאום עם המרפאה משנה לאוגמנטין פעמיים ביום. ביום השלישי מתעוררת עם נפיחות כזו מתחת לעין שכבר מסתירה לי את שדה הראייה. הלחי נוקשה ופי שתיים מהשנייה, הצוואר נוקשה ונפוח, ואודם מתפשט לו על המחשוף במקום שהחולצה אינה מכסה. הכל חם בוער!!!
אני מביטה בראי ונראית כמו מפלצת. מודיעה לבוס בעבודה שיש לי זיהום והמצב החמיר והוא שואל אז את באה או לא?
אומרת לבעלי אין מנוס חדר מיון. רפי מתחיל לנסוע לבית חולים וולפסון ואני שואלת אותו : לאן אתה נוסע?
היה ברור לי שבית החולים אליו יש להגיע הוא בית החולים שיבא.
הוא עושה פניית פרסה ואנו בדרך לבית החולים.
אני כרופאה לכל דבר אומרת לו שבוודאי יתנו לי אנטיביוטיקה לוריד ומייד אשוחרר.
רפי נוסע כמעט על אוטומט לתל השומר. הרי הוא עשה את הדרך הזו איתי כבר אין ספור פעמים. הייתי אומרת קצת יותר מדי.
רק לפני כמעט 9 שנים נותחתי כאן להוצאת גידול סרטני בשד, עברתי הקרנות , ומאז כל חצי שנה ביקורות.
בליבי אני תוהה כמו אחת שמאמינה באלהים. מה הוא מנסה אותי שוב?
לא הספיקו לו כל הנסיונות עד כה?
חדר המיון שוכן בבניין בטון שלא הוד לו ולא הדר, כמו מרבית הבניינים הישנים בשטח בית החולים. לוקחים בדיקת דם למעבדה, מכינים ביד ימין לאינפוזיה ואני אומרת לרפי אתה רואה כפי שחשבתי. שולחים אותי לבניין של אף אוזן גרון , שם שוכנת גם מחלקת פה ולסת, ואני זוכרת מביקור קודם כשהיה לי כאב שיניים בזמן הכימותרפיה, שזה בניין חום. עושים סובו ציון והקיפוה, הן עם הרכב, והן רגלית ולא מוצאים את המבנה, כאילו האדמה בלעה אותו.
לבסוף שולחים אותנו עם ההסעה של בית החולים ליעד, והנהג מגיע אפילו בלי GPS
.
רופא בודק אותי ומכריז : זכית!!! ואני איני מבינה הרי אריאלה לא התקשרה, ומייד הוא פולט :את מאושפזת. ואני אומרת בלבי איזה מזל שסידרתי את התרופות לשבוע ונטלתי אותן איתי, כי רפי לא היה יודע מה ואיך ואילו תרופות לשים . כשמגיעות תוצאות המעבדה הן מבשרות על זיהום חמור שפשט בגופי ועקב הסכרת שלי, האנטיביוטיקה מתקשה להלחם בה.
במחלקה מתחלפים להם שכני לחדר בקצב מסחרר. ביומיים ראשונים היתה לי רק שכנה אחת מגיאורגיה שבתה הכינה פיצה טעימה וכיבדה אותי דבר שכמובן העלה לי את הסוכר.
לאחר מכן קיבלתי לחדר “צדקת” שלה 11 ילדים שכולם היו חייבים להגיע ליד מיטתה מייד לאחר הניתוח, לרבות תינוק שמדי פעם בכה ולא התחשב בנסיונות להשתיקו מתוך הפמליה. שני מגשי פיצה הגיעו לחגיגה וביקשו ממני להתכבד גם. סירבתי בנימוס לאחר תוצאות הפיצה הראשונה.
בבוקר הצדקת פותחת את הלפטופ שלה ומשמיעה לנו כמה סרטונים ברצף של איזה רב. היא החליטה שאם היא צריכה להתחזק , כולנו זקוקים לכך.
השניה אשה חתיכה שארע לה נס וחזרה לה השמיעה. לפתע שמעה קולות שלא שמעה עד כה.
הריטואל הקבוע ב-.2.00 בלילה אינפוזיה עם אנטיביוטיקה שמעירה אותי לשלושת רבעי שעה, בשעה 4.00 צלצול הטלפון של “הצדקת” שחשבה שגם בבית החולים צריכה למרק פנלים ולשטוף רצפות (כן, שמה שעון מעורר לנקיונות הפסח ועוד שאלה אם זה מפריע לי. לא, מה פתאם? כמובן אני רגילה לישון עם שעון מעורר ב-4.00 בבוקר), ובשעה 6.00 השכמה לכבוד מדידת לחץ דם, חום ושאר ירקות.
ללילה האחרון סידרו לי בחורות מקסימות אחת מהכפר הירוק מגיאורגיה מהעיר אוני שביקרתי בה בטיולי לגיאורגיה ושמחתי להחליף איתה רשמים על ארץ הולדתה, והשניה מכפר בהרי אורל תרבות אחרת ובכל זאת מאד דומה. מהרגע הראשון היתה לנו שפה משותפת.
לרגע אחד הצטערתי ששוחררתי ולא אמשיך להיות עם החברות הכי טובות.
כל ערב אני תרה רגלית יחד עם רפי את הסביבה הקרובה לבניין האישפוז שלי , ומגלה בתוך כל הכיעור הזה של הבניינים מבפניםומבחוץ את היופי הטמון שם. כן לא טעיתי – יופי!!!
את עבודות היצירה בבניין הפיזיוטרפיה הנמצאים בתוך גומחות כמו בחלון ראוה עם זכוכית לפניהן. עבודות מרהיבות.
את הדגמים של הסי.טי וה- MRI עם בובות המוארות כל כך יפה בלילה.
את החלונות עם הויטראז'ים באגף הגריאטרי.
עבודות פסיפס של הרופאה יעל בלומברג – רופאת שיניים שהיא גם אומנית פסיפס ותחריט על עץ באגף השיקום.
אין ספק שהרבה מחשבה הושקעה בכל אחת מהיצירות, והרבה אהבה לכל יצירה.
בערב של היום החמישי לפני השחרור גיליתי שדרת פסלים שמוארת יפה בלילה. פסעתי בין הפסלים, והתלהבתי מכל אחד.
במעגל תנועה ראיתי גם אנדרטה לזכר מבצע חמץ. מפשפשת בתאים האפורים ונזכרת במבצע שלמדתי עליו בבית ספר התיכון שקשור למלחמת העצמאות.
אני מחליטה כי למקום הזה אגיע באור יום לראות הן את האדרטה והן את הפיסול, אז הגעתי עם תשורה לצוות ביום שישי האחרון וניצלתי את ההזדמנות למבט אחרון.
הפיסול מלהיב אותי ואיני מפסיקה לצלם.
ובינתיים למדתי מה היה מבצע חמץ.
אני קוראת ומוצאת כי מבצע חמץ התרחש בין 28-30.4.1948 לפני פסח כנראה כמו ימים אילו.
מתוך אתר אירגון ההגנה אני מביאה את התיאור הזה:
| השאיפה להימנע מהתנגשות עם כוחות הצבא הבריטי שחנו באיזור יפו וההכרה שיש להשתלט על השטח עם צאת הבריטים, הניעו את המטה הכללי של ה'הגנה' לנקוט 'גישה עקיפה' בכיבוש יפו, דהיינו כיתור העיר תוך השתלטות על הכפרים הערביים שבסביבתה. זה היה הרעיון הבסיסי של מבצע 'חמץ' שהתחיל בערב פסח תש"ח. כמפקד המבצע נתמנה דן אבן, מפקד חטיבת 'אלכסנדרוני', ולרשותו הועמדו כוחות מחטיבות 'קריתי' ו'גבעתי'. היחידות כבשו את הכפרים חיריה, סאקיה, סלאמה, יאזור ועוד. למרות כמה כישלונות נתפסו יעדי המבצע במלואם, ואפילו ההתערבות הפעילה של הבריטים לצד הערבים והפעלת תותחי 'צבא ההצלה' נגד השכונות הדרומיות של תל אביב לא היה בהן כדי למנוע את נפילת יפו הערבית. ב-29 באפריל משהושלם כיתורה של יפו, התחילה מנוסת רוב תושביה הערבים, בראשות מנהיגיהם. | |
| ב-13 במאי חתמו נציגי הערבים על הסכם הכניעה בפני מפקד ה'הגנה' בתל אביב, מיכאל בנגל. כעבור יום, לאחר קרב קצר, נכבשה משטרת בית דג'ן; ועם תפיסתו של צומת חיוני זה, נפתחה מחדש דרך המלך בין תל אביב ליישובי הדרום. כוחות רבים שנדרשו עד כה להגנת תל אביב התפנו מעתה למשימות אחרות. לאחר השלמת כיבוש החלק הדרומי של מחנה תל ליטוינסקי הידוע בשמו לימים תל השומר, שחלקו הצפוני נכבש כבר קודם לכן. שעת ה-"ש", שנקבעה ל- 27.4.1948 22:00, נדחתה בגלל עיכוב בפינוי שדה המוקשים בדרום מחנה תל ליטוינסקי.משימות הגדודים 32 ו-33 של חטיבת אלכסנדרוני הוכתרו בהצלחה לאחר קרב לא קל. מי היתה תל ליטוינסקי ולמה נקראה כך? תל ליטוינסקי הייתה מושבה שהוקמה ב־1934. חלק שטח המושב נכלל כיום בעיר רמת גן ועל חלק אחר נבנה בית החולים תל השומר. האחים ליטוינסקי בסיועו הכספי של הברון פליקס דה מנשה, על אדמות המשפחה, ושמה נקרא לזכר אביהם, ממייסדי תל - אביב. המושבה תוכננה על ידי ריכרד קאופמן, להיות עיר גנים על כ-1700 דונם, שחולקו ל-2000 מגרשים, אך בפועל עד שנת 1936 התגוררו במקום רק 24 משפחות, ברחוב אחד, רובם עולים יוצאי גרמניה[1]. בעת הקמתו היה היישוב הקטן מבודד ומוקף יישובים ערביים ובדואים שהטרידוהו באש במהלך המרד הערבי הגדול בשנת 1938 התיישבה בסמוך למושבה, בינה לבין כפר אז"ר, פלוגה של בית”ר. לאחר מלחמת העולם השניה הפקיע הצבא הבריטי 1200 דונם מידי האחים ליטוינסקי לצורך הקמת מחנה צבאי באותו השם. עד שנת 1942 הוקמו במקום בתי מלאכה וגם מרפאה קטנה. מאוחר יותר, לקראת סוף השנה הוקמו 95 מבנים בצורת פרסה שהם שימשו גם את הכוחות האמריקאים. מחנה תל ליטוינסקי הבריטי והדרך המבודדת אליו שימשו מטרה ללוחמי המחתרות. מחנה תל ליטוינסקי נכבש על ידי חטיבת אלכסנדרוני ב-15 באפריל 1948. במהלך הקרב נהרגו שלושה לוחמים עבריים וכחמישים ערבים. לאחר קום המדינה, בעת שארגן חיים שיבא את חיל הרפואה, הופקע מן המושבה שטח נוסף והמתחם הוגדר כבית החולים המרכזי של צה"ל. בעצת בן-גוריון נקרא בית החולים על שם ארגון "השומר" - "בית חולים תל השומר". המדינה החל לכנות גם את היישוב בשם החדש, "תל השומר", היא ביטלה את מעמדו כמושבה והוא הוגדר כ"שכונה עירונית" שקיבלה שירותי-מינהל מעיריית תל אביב. עם השנים, הפך בית החולים לאחד מן המרכזים הרפואיים המובילים בארץ. עם מותו של חיים שיבא, מנהלו ומיסדו של בית החולים, ב־1971, שונה שם בית החולים ל"מרכז הרפואי ע"ש שיבא". (מתוך ויקיפדיה). איני ממלצה על בית החולים כמקום ביקור, אבל אם אתם כבר שם, פיקחו עיניים והביטו סביב אולי גם אתם תופתעו מהמראות שתראו. תלמדו כי בכל מצב רע קיים גם מצב טוב. ובאשר אלי אני בדרך להחלמה בזכות ה- |
.
