בית החולים שיבא - תל השומר במושבה תל ליטוינסקי!!!

תקופת האביב ואני חגגתי יום הולדת. ביליתי נהדר ו-3 ימים אח”כ היה לי תור לניתוח כירורגי: עקירה של שן בינה כלואה. ניתוח הרביעי במספר. כל ניתוח עד כה לא עבר חלק. איזה סכוי יש לי שהפעם זה יהיה שונה? למחרת כולי נפוחה ודואבת אחרי לילה שטיפסתי על קירות למרות כל משככי הכאבים והמוקסיפן. עוד יום חולף ובתאום עם המרפאה משנה לאוגמנטין פעמיים ביום. ביום השלישי מתעוררת עם נפיחות כזו מתחת לעין שכבר מסתירה לי את שדה הראייה. הלחי נוקשה ופי שתיים מהשנייה, הצוואר נוקשה ונפוח, ואודם מתפשט לו על המחשוף במקום שהחולצה אינה מכסה. הכל חם בוער!!!

אני מביטה בראי ונראית כמו מפלצת. מודיעה לבוס בעבודה שיש לי זיהום והמצב החמיר והוא שואל אז את באה או לא?

אומרת לבעלי אין מנוס חדר מיון. רפי מתחיל לנסוע לבית חולים וולפסון ואני שואלת אותו : לאן אתה נוסע?

היה ברור לי שבית החולים אליו יש להגיע הוא בית החולים שיבא.

הוא עושה פניית פרסה ואנו בדרך לבית החולים.

אני כרופאה לכל דבר אומרת לו שבוודאי יתנו לי אנטיביוטיקה לוריד ומייד אשוחרר.

רפי נוסע כמעט על אוטומט לתל השומר. הרי הוא עשה את הדרך הזו איתי כבר אין ספור פעמים. הייתי אומרת קצת יותר מדי.

רק לפני כמעט 9 שנים נותחתי כאן להוצאת גידול סרטני בשד, עברתי הקרנות , ומאז כל חצי שנה ביקורות.

בליבי אני תוהה כמו אחת שמאמינה באלהים. מה הוא מנסה אותי שוב?

לא הספיקו לו כל הנסיונות עד כה?

חדר המיון שוכן בבניין בטון שלא הוד לו ולא הדר, כמו מרבית הבניינים הישנים בשטח בית החולים. לוקחים בדיקת דם למעבדה, מכינים ביד ימין לאינפוזיה ואני אומרת לרפי אתה רואה כפי שחשבתי. שולחים אותי לבניין של אף אוזן גרון , שם שוכנת גם מחלקת פה ולסת, ואני זוכרת מביקור קודם כשהיה לי כאב שיניים בזמן הכימותרפיה, שזה בניין חום. עושים סובו ציון והקיפוה, הן עם הרכב, והן רגלית ולא מוצאים את המבנה, כאילו האדמה בלעה אותו.

לבסוף שולחים אותנו עם ההסעה של בית החולים ליעד, והנהג מגיע אפילו בלי GPS.

רופא בודק אותי ומכריז : זכית!!! ואני איני מבינה הרי אריאלה לא התקשרה, ומייד הוא פולט :את מאושפזת. ואני אומרת בלבי איזה מזל שסידרתי את התרופות לשבוע ונטלתי אותן איתי, כי רפי לא היה יודע מה ואיך ואילו תרופות לשים . כשמגיעות תוצאות המעבדה הן מבשרות על זיהום חמור שפשט בגופי ועקב הסכרת שלי, האנטיביוטיקה מתקשה להלחם בה.

במחלקה מתחלפים להם שכני לחדר בקצב מסחרר. ביומיים ראשונים היתה לי רק שכנה אחת מגיאורגיה שבתה הכינה פיצה טעימה וכיבדה אותי דבר שכמובן העלה לי את הסוכר.

לאחר מכן קיבלתי לחדר “צדקת” שלה 11 ילדים שכולם היו חייבים להגיע ליד מיטתה מייד לאחר הניתוח, לרבות תינוק שמדי פעם בכה ולא התחשב בנסיונות להשתיקו מתוך הפמליה. שני מגשי פיצה הגיעו לחגיגה וביקשו ממני להתכבד גם. סירבתי בנימוס לאחר תוצאות הפיצה הראשונה.

בבוקר הצדקת פותחת את הלפטופ שלה ומשמיעה לנו כמה סרטונים ברצף של איזה רב. היא החליטה שאם היא צריכה להתחזק , כולנו זקוקים לכך.

השניה אשה חתיכה שארע לה נס וחזרה לה השמיעה. לפתע שמעה קולות שלא שמעה עד כה.

הריטואל הקבוע ב-.2.00 בלילה אינפוזיה עם אנטיביוטיקה שמעירה אותי לשלושת רבעי שעה, בשעה 4.00 צלצול הטלפון של “הצדקת” שחשבה שגם בבית החולים צריכה למרק פנלים ולשטוף רצפות (כן, שמה שעון מעורר לנקיונות הפסח ועוד שאלה אם זה מפריע לי. לא, מה פתאם? כמובן אני רגילה לישון עם שעון מעורר ב-4.00 בבוקר), ובשעה 6.00 השכמה לכבוד מדידת לחץ דם, חום ושאר ירקות.

ללילה האחרון סידרו לי בחורות מקסימות אחת מהכפר הירוק מגיאורגיה מהעיר אוני שביקרתי בה בטיולי לגיאורגיה ושמחתי להחליף איתה רשמים על ארץ הולדתה, והשניה מכפר בהרי אורל תרבות אחרת ובכל זאת מאד דומה. מהרגע הראשון היתה לנו שפה משותפת.

לרגע אחד הצטערתי ששוחררתי ולא אמשיך להיות עם החברות הכי טובות.

כל ערב אני תרה רגלית יחד עם רפי את הסביבה הקרובה לבניין האישפוז שלי , ומגלה בתוך כל הכיעור הזה של הבניינים מבפניםומבחוץ את היופי הטמון שם. כן לא טעיתי – יופי!!!

את עבודות היצירה בבניין הפיזיוטרפיה הנמצאים בתוך גומחות כמו בחלון ראוה עם זכוכית לפניהן. עבודות מרהיבות.

את הדגמים של הסי.טי וה- MRI עם בובות המוארות כל כך יפה בלילה.

את החלונות עם הויטראז'ים באגף הגריאטרי.

עבודות פסיפס של הרופאה יעל בלומברג – רופאת שיניים שהיא גם אומנית פסיפס ותחריט על עץ באגף השיקום.

אין ספק שהרבה מחשבה הושקעה בכל אחת מהיצירות, והרבה אהבה לכל יצירה.

בערב של היום החמישי לפני השחרור גיליתי שדרת פסלים שמוארת יפה בלילה. פסעתי בין הפסלים, והתלהבתי מכל אחד. 

במעגל תנועה ראיתי גם אנדרטה לזכר מבצע חמץ. מפשפשת בתאים האפורים ונזכרת במבצע שלמדתי עליו בבית ספר התיכון שקשור למלחמת העצמאות.

אני מחליטה כי למקום הזה אגיע באור יום לראות הן את האדרטה והן את הפיסול, אז הגעתי עם תשורה לצוות ביום שישי האחרון וניצלתי את ההזדמנות למבט אחרון.

הפיסול מלהיב אותי ואיני מפסיקה לצלם.

ובינתיים למדתי מה היה מבצע חמץ.

אני קוראת ומוצאת כי מבצע חמץ התרחש בין 28-30.4.1948 לפני פסח כנראה כמו ימים אילו.

מתוך אתר אירגון ההגנה אני מביאה את התיאור הזה: