בירושלים ביקרנו במאי 1980 אחרי שנישאנו. שכרנו דירה מפרופסור ידוע בירושלים ל-4 לילות ובילינו בירושלים.
 מאז היו פיגועים בעיר, וירושלים נשכחה מליבנו וממחוזות טיולינו - עד ששנה שעברה קראתי על הביקור של רונן בירושלים וכך עלתה קרנה שוב. 

ביום חמישי האחרון סגרתי באדיבותה של אמה שהמליצה לי על חברה שמבצעת הזמנות ושריינתי מלון ל-2 לילות.
מייד נכנסתי לאתר של עיריית ירושלים ושילמתי עבור חזיון אור קולי במגדל דוד ליום חמישי בערב לשעה 21.00 ובנוסף למחרת היום ב-12.00 לשרשרת הדורות ליד הכותל. להזמנת כרטיסים כאן.
גם אני וגם רפי עבדנו ביום ה' ועד ששבנו הביתה לארוז את הפקלאות הגענו לירושלים בשעה 20.55.
מאחר והמסוק לא המתין לנו תוך 5 דקות להגיע זו היתה משימה בלתי אפשרית ובצער רב נאלצנו לוותר על החזיון האור קולי.

כדי שתתרשמו מיופיה של העיר מצרפת תמונות שתבינו למה נעמי שמר כתבה "ירושלים של זהב"
 זו אינה מליצה הרבה זהב יש בה תרתי משמע.




אין ירושלים של זהב בלי השיר של נעמי שמר עם נופי העיר כאן.

האריה ידוע כסמלה של העיר מאז שזכהב-1949 בתחרות על עיצוב סמלה של העיר. גור אריה 
יהודה - שם שכן שבט יהודה שבירת יהודה היתה ירושלים. כל המידע בחסות ויקיפדיה. 
המוטיב של האריה נמצא במקומות רבים בעיר. מצאתי אותו בתמונה המצורפת על גג בניין 
ברח' יפו, ליד תחנת המשטרה במגרש הרוסים, בבניין הקונסוליה האתיופית שאת תמונותיה 
אביא בהמשך ועוד.
בבוקר יום שישי חשבנו להתחיל עם ביקור במוזיאון ובית הכנסת של יהדות איטליה השוכן 
ברח' הלל. מאחר ואנו לא מכירים את ירושלים, בפעם הקודמת טיילנו עם מפה אך הפעם שכחנו 
אותה בבית, שמנו את יהבנו על ה-GPS באופן עיוור. משום מה רח' הלל ה GPS לא מצא אז רשמתי אבא הלל סילבר וכך מצאנו את עצמנו בשכונת רמות. שני בתי כנסת היו שם רק את זה שחפצנו לא מצאנו.
 מאחר ולא מצאנו החלטנו לוותר ולנסוע למקום הבא: בית אנה טיכו
המקום חמוד ומתקיימות בו תערוכות מתחלפות של ציורים או פסלים. ראינו שם ציורים של אנה 
טיכו נכון יותר רישומים בפחם, פסלים מגולפים מעץ. במקום יש גם מסעדה חלבית עם מרפסת 
טובלת בגן שבדיוק פרחו בו רקפות. אילמלא היינו אחרי ארוחת בוקר מהמלון היינו מתפתים 
לאכול במקום. יש תחושה של אוירה גלותית במקום רק היה חסר שיופיע במקום טוביה החולב 
כי אחת כמו גולדה היתה המלצרית .
הצצנו גם לחצר של הרב קוק וראינו שליד קיים מוזיאון התהלים- אבל אתרים אחרים היו בתוכנית
לכן וויתרנו. הלכנו ברגל לעבר מבנה שראינו אותו בדרך ולו צורה אדריכלית יפה מאחוריו מבנה
משרד החינוך. מתברר שהבניין היפה שראינו הוא בית החולים האיטלקי שכיום משמש לאגף 
של משרד החינוך.
וצמוד אליו הקונסוליה האתיופית מבנה מעוטר להפליא.
בדרך ראינו שלוט לעבר הכנסיה הרוסית שהיתה ברשימת האתרים שרצינו לבקר ובדרך חזרה 
לחניית של הרכב סרנו לבקר את הכנסיה הרוסית היפה. ממול הכנסיה הרוסית בניין מטה המשטרה כשאריה ניצב בחזיתו. 
בנקודת המשטרה ניסינו לברר היכן נמצאת כנסיית מריה מגדלנה שגם היא שוכנת בירושלים.
השוטרים ששהו במקום לא ידעו לאמר היכן היא נמצאת. ומה אם היה קורה איזה אירוע שהיו
צריכים להגיע לשם? אף אחד מהאנשים שפנינו אליהם סביב הכנסיה הרוסית לא ידע ואח"כ
כשאיתרתי אותה על המפה המוקטנת שקיבלנו מהמלון הבנו גם למה - היא שוכנת במקום
אחר לגמרי ליד נחל קדרון.
 לפחות קיבלנו עוד אישרור למה ירושלים של זהב ולמה הפסל של האריה. 
הכנסיה הרוסית מגרש המשטרה
עשינו גם גיחה לרח' יפו ושם מצאנו שלל כיפות ב-8 ש"ח לא ידעתי שזה מוצר כזה זול, כוסות מעוטרים, בגדים שמתאימים לרקדניות בטן , כאפיות ועוד. היה שם עירבוב של חדש וישן. מצד אחד הרכבת הקלה חדישה שראינו אותה"LIVE" לראשונה ומצד שני חנויות בסגנון ענתיקה.
אחרי כיתות הרגליים עד כה אמרתי לרפי שהרגליים שלי במצב קריסה טוטאלי וחייבים לשבת לשתות כוס קפה.
 מצאתי איזה בית קפה קטן ממש לפי הזמנה סמוך מאד לחניה שהיתה מאחורי רח' יפו. משם טסנו לכיוון הכותל למופע האור קולי המופלא "שרשרת הדורות". הכרטיסים היו לשעה 12.00 אך לא מצאנו חנייה קרובה לכותל ואמרתי לעצמי אוי גם את זה הפסדנו. החלטתי לקחת מונית ממקום החנייה שתוביל אותנו מרחק 10 דקות הליכה ב-2 דקות עד לכותל מה שלא ידענו שכדי שהמונית תגיע עליה להקיף את העיר כי המקום היה חד סתרי . עבור נסיעה זו רצה 50 ש"ח ואנו לא הבנו איך הוא מעיז על נסיעה כה קצרה לבקש מחיר כה מופרז. הוא ירד ל-40 ש"ח אך ויתרנו וצעדנו לאיטנו כי כבר הבנו שפיספסנו.

הגענו בשעה 12.20 אמרנו לסדרנים שקצת איחרנו , אפילו לא ביקשו את הכרטיסים שלנו ומייד נתנו לנו להצטרף לסיור. קיבלנו אוזניות ומכשיר וצעדנו כדי להדביק את הקבוצה. לא ארחיב את הדיבור על המקום כדי שלא תפספסו אותו מההסבר שלי. חובה לבקר בזה במיוחד עם ילדים והכי יפה בעייני עם בני/בנות מצווה.
 אני מאד התרגשתי מהמקום. רק הערה אחת - למי שיש לו ילד אסמטי לא כדאי כי אחד האפקטים זה פיזור עשן מהרצפה לאויר.
אחרי שרשרת הדורות היה ברור שאנו מביטים קצת על המתפללים בכותל.
משם נכנסנו לסמטאות העיר העתיקה. כאמור קצת חששנו להכנס הרבה כי לא ראינו מטיילים
 ישראלים רבים. אבל השווקים מאד צבעוניים וצילמתי לרוב כשכוח החלוץ - רפי כל העת לפני.

בדרך לשוק בעיר העתיקה
זה הזכיר לי את הבזאר הגדול בטורקיה ואת השוק המצרי שם באיסטנבול.
 רק שם גדול יותר ומצוחצח יותר. 
לעת צהרים - היינו בדיוק ברח' המלך ג'ורג' ולפתע הבחנו באחד הרחובות הצדדיים בדוכנים.
הבטן קרקרה לנו אז החלטנו לחפש חנייה בסביבה וגם למצוא מסעדה. בחניון מסויים אמרו לנו
שהוא ייסגר בשעה שלוש ומאחר והשעה היתה כבר 2.00 בצהרים הבנו שלא יספיק הזמן.
הוא המליץ לנו על חניון ברח' המעלות. שם חנינו והסדרן בבודקה המליץ לנו על מסעדת לינק
ברח' המעלות הצמודה לחניון. יש בה מקומות ישיבה רבים גם בפנים וגם בחוץ. אנו ישבנו בחוץ
המקום טובל בירק וביום השמשי היה נחמד לשבת שם.

לצהרים הזמנו מרק שומר שהיה טעים, כבדים עם ריבת בצל על צנימים גם זה היה טעים,
ולעיקרית דג סלמון ודג דניס עם פירה וסלט חלקנו שנינו כל מנה והכל היה טעים והגיע
 מהיר למרות מספר הסועדים הרב שהיה במקום. 
  • מסעדת לינק 
  • משם הלכנו לרח' ש"ץ ולרח' בצלאל השוכנים סמוך ומקביל זה מזה ועדיין מצאנו מספר 
  • דוכנים שהציגו דברי אומנות. זה פתוח כל יום שישי וכדאי לסור ולראות יש דברים יפים .

     בין שני הרחובות על המלך ג'ורג' שוכנת חנות למוצרי ים המלח זולה יותר מהמוצרים בים המלח. 
  • קרם ידיים ורגליים מאבוקדו בעלות של 5 ש"ח לא ראיתי כאלה מחירים בים המלח. 

מרח' ש"ץ ובצלאל

משם נסענו לעבר דרך יריחו צמוד לחומה כשהג'י.פי.אס מנווט אותנו ליד שער ציון לתוך סמטאות העיר העתיקה נסיעה מאד יפה שאילמלא המכשיר החכם לא היה עולה בדעתי נסיעה כזו. שמחתי על כך ובדרך הציצה הכיפה המוזהבת של מסגד עומר. ליד הכותל פנינו שמאלה ובגומחה הראשונה שהיתה בכביש שהיא אגב היחידה לאורך כל הכביש עצרנו והלכנו ברגל כשהואדי של נחל קדרון למטה עם הקברים של יד אבשלום, קבר זכריה ובני חזיר בואדי למטה וממול ניצבות מספר כנסיות:
כנסית מריה מגדלנה עם בצלים מוזהבים זוהרת באור יקרות לקראת שקיעה, כנסיית היסורים,
 סנט סטפנוס ודומינוס סלבט. סליחה עם השמטתי מישהי מהן. כנסיית גת שמנים מצויירת להפליא מבחוץ עם ויטראז'ים יפים וציורי קיר מרהיבים אותם ראינו למחרת בבוקר.
 ההליכה לעת שקיעה במסלול זה מאד מומלצת. 

יד אבשלום  כנסיית גת שמנים

כנסיית מריה מגדלנה כנסיית הדמעה 

צמוד לכנסיית גת שמנים עולה כביש צר למעלה ואנו קיווינו שיביא אותנו עד לכנסיית מריה מגדלנה.
טוב תקוות לחוד ומציאות לחוד. זה הוביל לכפר ערבי שבהמשכו לתצפית מאד יפה ומרהיבה
 על כל הר הבית: תצפית רחבעם זאבי שמה. ממש בתצפית פגשנו את כלי הרכב האולטימטיבי לחציית מדבר - הגמל.
ראשית אחרי שלמדנו יום קודם היכן נמצא רח' הלל האמיתי ולא זה שברמות, נסענו לבית הכנסת האיטלקי.
אחד המתפללים דאג ווידא שכיביתי את המצלמה כשכף רגלי דרכה בבית הכנסת. ברור שלא אצלם את אולם התפילה עם המתפללים אבל מה רע בקצת תמונות מחדר המדרגות אז כמובן כשירדתי מעזרת נשים פתחתי המצלמה לכמה תמונות.כשהגעתי לעזרת נשים הנשים שישבו בשורה הראשונה רצו לפנות לי את מקומן שאשב להתפלל איתן. מה אני נראית דוסית? הודיתי להן בנימוס, הצצתי למטה לכיוון אולם הגברים אבל ההפרדה כאן בין עזרת הנשים לגברים יותר מדי טובה ובקושי היה ניתן לראות את ארון הקודש.
 צמוד לבית הכנסת מוזיאון יהדות איטליה. עליו, על בית הכנסת, שעות פתיחה ועוד כאן.

בית הכנסת האיטלקי

בהמשך הרחוב ראינו שלט לרח' יואל משה סלומון המהווה חלק מנחלת השבעה והסתובבנו בין הסמטאות ושני בתי הכנסת בית כנסת אהל יצחק שהוא המעוטר יותר והוא הספרדי ובית כנסת נחלת יעקב שהוא האשכנזי והוא הראשון מחוץ לחומות..


 רח' יואל משה סלומון בנחלת השבעה
ברח' הלל 37 שוכן בית אגרון שבו יש אטרקציה נוספת שידעתי על קיומה מעלית הזמן. 

שימו לב שהאטרקציה עברה מקום לקניון ממילא emojiפרטים ניתן לקרוא כאן.

הגענו לשם ב-9.50 ובחוץ המתינו עוד אנשים. הבנו שכולם ממתינים שייפתחו שערי המקום.
כשהיה כבר 3 דקות ל-10.00 ולא ראינו שום פעילות, נכנסנו למסעדת ספגטים השוכנת בצמידות לשערי
 בית אגרון והם לא ידעו אם המקום נפתח בשבת. ב-10.00 הוא לא נפתח. במעלית הזמן ניתן לצפות בסרטים על ההסטוריה של ירושלים, על גוף האדם, ועוד. כמובן לברר שעות פתיחה לפני כן.  כנסיית גת שמנים אני מאד התלהבתי ממנה מאד. מאחר ויום קודם כבר היינו עייפים, דחינו את הביקור לכנסיה זו לבוקר ולמרות שהיו שם הרבה מאד תיירים מצאנו חנייה ממש ברחוב הראשי מול הכנסיה.

במלון בו לנו היה ספר על ירושלים שהואיל ולא היה לי זמן להכין את הנסיעה כראוי,
 מצאתי אותו מועיל: הספר על ירושלים בהוצאת כוכי בעמ' 33 לספר יש הוראות כיצד ניתן להזמינו שיביאו לכם אותו למלון או שישלחו לכם בדואר הביתה.

בספר הזה קראתי על פרוייקט ציורי הקיר של ירושלים. התברר לי כי במקומות רבים בעיר ישנם ציורי קיר מרהיבים. רשימת מקומות שבוצעו ציורי הקיר כאן. אנו ביקרנו בכולם וכולם שווים ביקור לרבות בתוך בתי הספר.

פרוייקט ציורי קיר בירושלים הינו פרוייקט משותף לעיריית ירושלים - המחלקה לפרוייקטים תיירותיים, משרד התיירות והחברה הממשלתית לתיירות.
הפרוייקט מבוצע באמצעות החברה לפיתוח מזרח ירושלים המפעילה צוות אמנים מהעיר ליון שבצרפת מסטודיו'cite de la creation” אשר מתמחים בציורי קיר במתחמים אורבניים ברחבי העולם.
ציורים מעשה ידיהם ניתן למצוא :בברצלונה, גרמניה, פורטוגל, קנדה ,מקסיקו ועוד.
במקומות רבים בעולם הפכו אתרי ציורי הקיר לאטרקציה תיירותית ועל עבודתם בעיר ליון בצרפת - שם צוירו 25 קירות - קיבלה קבוצת cite de la creation פרס מטעם אונסק'ו.
מאז עד כה בוצעו בירושלים 9 ציורי קיר, והם מהווים אטרקציה של ממש למטיילים הרבים הפוקדים אותם. הם הכשירו ציירים ישראלים כיצד לצייר על קירות והללו שולבו בציורי הקיר שנעשו.

אחרי הביקור בכנסיית גת שמנים נכנסתי למתחם הכותל וליד מרכז דוידסון בצד שמאל מהכניסה הראשית ישנו אחד מציורי הקיר. טיולים מאורגנים מחו"ל עמדו בתור לנקודת התצפית על הקיר המצוייר היפיפה. הוא נמצא ליד המוזיאון הארכיאולוגי.

ליד מרכז דוידסון שליד הכותל תחנת הרכבת הישנה לפני השיפוץ
בהמשך הגענו לימין משה ומשכנות שאננים. ימין משה הינה שכונה מחוץ לחומות ליד משכנות שאננים שהוקמה ע"י משה מונטיפיורי ומכאן שמה.
טחנת הרוח המפורסמת הוקמה ב-1857 ע"י משה מונטיפיורי לפי דגם מאנגליה לכל אלה שחושבים שמן הראוי שהיא תהיה לפי דגם מהולנד ז ה היה כדי להוזיל את עלות הקמת לעניי העיר.
בסמוך לטחנת הרוח ניצבת כרכרה אולם זו של היום אינה המקורית של משה מונטיפיורי.
 המקורית נשרפה במזיד ע"י ערבים, וע"פ חישוקי הברזל שוחזרה המקורית . היא שופצה ושחזרה שוב ב-25.7.12 הפעם תשוב וטחן קמח לפי יעודה המקורי לצרכי חינוך ותיירות. על הפרוייקט כאן.

בגן בלומפילד הנמצא מול גן הפעמון ממש מול תחנת הדלק ניצבת אחת המזרקות היפות שראיתי בארץ ותתקנו אותי אם אני טועה. זו מזרקת האריות.
על המזרקה אביא לכם את הנאמר באתר של עיריית ירושלים:
גארנות ראמפ (Gernot Rumpf), מזרקת האריות, 1989, ברונזה מוזהבת, גן בלומפילד, שי מאת הרפובליקה הפדרלית הגרמנית.

מזרקת האריות שתרמה ממשלת גרמניה, משלבת בין אירופה לירושלים. האמן הגרמני גרנות ראמפף, ביקר בירושלים בשלבי ההכנה הראשוניים, סייר באתריה, ראה מוצגים ארכיאולוגיים והשתדל לעמוד על מאפייני המקום. אתר הצבת המזרקה נבחר בכוונה ליצור מקום מפגש לאוכלוסייה המעורבת של ירושלים, ולחבר בין העיר הישנה והחדשה. הילדים, המטפסים על גב האריות או רוחצים במי הבריכה, מבטאים את השאיפה לחיים של דו-קיום בין יהודים לערבים.
מעבר לתפקודה של היצירה ככלי משחק, היא נושאת גם מסר סמלי, המתבסס על המיתוסים
המשותפים לשלושת הדתות המקומיות. הדימוי המרכזי נלקח מתיאורי גן-עדן בספר בראשית.
במרכז המזרקה מצוי מוטיב העץ, המורכב משלושה שלבים של גזעים מפותלים, הפורצים לשלושה כיוונים. הספרה שלוש מסמלת את שלושת הדתות המרכיבות יחדיו, את 'עץ החיים'. חריצי המים בגזע העץ, נחלקים למספר שבע, הנושא אף הוא משמעות סמלית. שילוב הצמחייה, המים והחיות מחזק את תחושת האידיליה של גן-העדן, וארבעת המקומות בהן נפרץ מעקה המזרקה והמים גולשים מעליו, מסמלים את ארבעת הנהרות, שיצאו מהגן הקדום.
משפחת האריות המתוארת בוריאציות שונות סביב המזרקה, נוצרה בהשראת סמלה של העיר
ירושלים, תוך התייחסות לדימויים נוספים. גור האריה נדמה, בין השאר, לפסוק
'גור אריה יהודה' (בראשית מט: ט). יותר מכל מזוהה הגור, עם הילדים המשחקים במקום ורק מפיו זורמים מים ראויים לשתייה. כדי לעצב את האריות ליצירה, שהה האמן בגן החיות התנ'כי בירושלים ורשם שם את תנועת האריות.
השלווה ההרמונית שנוצרת מהשילוב בין היונים, העכברים והאריות מבטאת עולם אידילי, המשתלב עם השושנים שבבריכה ומזכיר את תיאורי שיר השירים ואת ה'שושנה בין החוחים'. כמו בדימוי כך גם בפסל, בגזע העץ ישנם קוצים, המייצגים את הקושי והמכאוב, המאפיינים את יחסי העמים באזור, אך הסמליות האופטימית היא זו שבולטת ביצירה. העמדת העכברים בסמוך לאריות, מתייחסת למשל המופיע בשלושת הדתות, בדבר האריה שחס על חיו של העכבר ובסופו של דבר, למרות עוצמתו, נעזר בו כדי להיחלץ ממלכודת-המוות. מוסר ההשכל של משל זה מתאים לתוכן היצירה. סמל השלום, היונה עם עלה הזית בפיה, מייצגת את סוף הפורענות של המבול, ועמידתה על הכלוב העגול, המדומה לכדור הארץ, מייצגת את אידיאל השלום העולמי.
בעוד באירופה ממנה הגיע האמן קיים שימוש נרחב במזרקות, בירושלים בזמן הקמת המזרקה, לא הייתה אפילו לא אחת. כדי להבטיח את החסכון במים, ממוחזרים מי המזרקה ומותאמים לרחצה.
 (רונית שטיינברג).
גן הפעמון צמוד לשכונת ימין משה - משכנות שאננים- המושבה הגרמנית.
נחנך במלאת 200 שנה לעצמאות ארה"ב והוצב בו פעמון שהינו העתק של הפעמון שנמצא בעיר פילדלפיה בארצות הברית לרבות הסדק שלו. איני יודעת אם הוא ניתן ע"י ארה"ב מתנה או רק הוצב שם בכל אופן הואנדליזם מופיע גם כאן והענבל מקושקש להפליא עם שמות. מן הראוי היה שהעירייה תנקה את הכיתוב מידי פעם.
הגן הזה מתאים מאד לפיקניקים וראיתי הרבה מלוכסני עיניים אוכלים שם ועושים פיקניק. יש גם מגרש משחקים לילדים. מן דינוזאור מותאם כמגלשה, תיאטרון קרון מציג במקום תיאטרון בובות את זה לא ראיתי רק קראתי. הרבה מכוניות צבאו על החנייה הסמוכה לגן ולתחנת הדלק. גן הפעמון שוכן ממש מול מזרקת האריות אז בעת החנייה ליד תחנת הדלק לחצות את הכביש ולבקר גם במזרקת האריות. בקיץ ילדים קטנים נכנסים למי המזרקה .


 בשבת אחרת הגענו לביקור חד יומי וביקרנו בבית החולים אוגוסטה ויקטוריה שצמוד אליו ניצבת אחת הכנסיות הכי יפות שראיתי בארץ. 
כנסיית אוגוסטה זו אחת המתנות שהשאיר הקיסר וילהלם השני בהר הזיתים בירושלים. ב-1898 ביקר הקיסר יחד עם אשתו אוגוסטה בא"י ומי בא לפגוש אותו? לא אחר מאשר הרצל. את הבניין היפיפה בנה לכבוד אשתו אוגוסטה ויקטוריה.בשנה זו הונחה אבן הפינה למבנה בית החולים והוא נחנך רק ב- 1910כשהגענו למקום ראשית היקפנו אותו והתפעלנו מהצורה החיצונית של כל המתחם הכולל גם את בית החולים. התפעלנו גם מהנוף הנשקף בסיב ואז לא הפסקנו להתפעל בתוך המבנה.
בפנים נכונה לנו הפתעה נעימה - תזמורת התאמנה לקראת מופע שהיה צריך להתקיים באותו
היום בצהרים. לאחר סקירת המבנה התיישבנו והאזנו למוסיקה של מוצארט שנוגנה בפאתוס על ידם.
 האקוסטיקה בכנסייה מופלאה וממליצה לעקוב אחר מופעים במקום הנערכים מידי פעם בפעם. דרך אירגון המורים ניתן להשיג כרטיסים בחצי מחיר כך סיפרה לי גיסתי שהשתתפה בקונצרט שנערך באחת השבתות בלאטרון.



 הנוף שנשקף סביב מבית החולים אוגוסטה ויקטוריה



פנים הכנסיה אוגוסטה ויקטוריה וחיצוניותה למעלה
ליד האולם של הכנסיה ישנו אולם גדול המשמש לתערוכת תמונות של ילדים פלסטיניים. ומייד אח"כ רצינו להעפיל למגדל. המעלית היתה מקולקלת והתחלנו ברגל לפתע שמענו שירה ביפנית.
הגענו לחדר קטן יותר שהיתה שם קבוצת יפנים עם שקופיות ותמונות ביפנית ושרו ביפנית. הזוי לגמרי.
למגדל התחלנו לעלות אבל המדרגות לא נגמרו וכשראיתי את גרם המדרגות שעוד מצפה כדי
 להגיע למעלה שיניתי כיוון למטה . כמובן שמי שכוחו במותניו מומלץ מאד להגיע למעלה ולצפות אל הנוף שצילמתי מהמפלס התחתון
מכאן נסענו לרח' אתיופיה ובו נמצאת הכנסיה האתיופית. לצערנו היא היתה סגורה אבל בחצר שלה ובסביבתה פגשנו הרבה אתיופים עם הלבוש המסורתי. כשביקשתי בעברית לצלם שתי נשים הם סירבו לי אולם כשפניתי לנשים אחרות באנגלים נאותו - אז כדאי להיות תיירים ליד הכנסייה האתיופית הם מתרשמים מאנגלית. 
ממול לכנסייה שוכן הבית בו התגורר תקופה מסויימת מחייה השפה העברית - אליעזר בן יהודה.
ברח' הנביאים 58 פינת רח' אתיופיה שוכן בית תבור היפיפה שצילמתי אותו מבחוץ, אבל כשיש לפעמים בתים פתוחים כדאי מאד לבוא לבקר גם מבפנים ובחצר. הבית היה ביתו של קונרד שיק שהיה מסיונר, ארכיאולוג, אדריכל ואוהב ירושלים אמיתי. הוא תכנן הרבה מבנים בירושלים.
 טדי קולק אמר על מבנה זה שאילו נתנו לו לבחור בית אחד בירושלים - היה בוחר בו.
בסוף רחוב אתיופיה נתקלנו בשלט לשמור על צניעות וכו' תקראו - רק כעת בהעלאת התמונות
 הבחנתי כי הגעתי למאה שערים. אז עברו ברחוב מספר חרדים שלא הבנו מה הם שייכים לאתיופים ועכשיו התעלומה נפתרה.
 ילדיהם הקטנים צעקו לנו "שבס" מזל שלא זרקו עלינו אבנים! 


. 
  • את הרכב החנינו ברח' כורש ליד ציור הקיר שצילמנו בפעם הקודמת וארוחת צהרים סעדנו
  • במסעדת פוקצ'טה ברח' שלומציון 4. המקום חביב והוא מתמחה בעיקר בפוקצ'ות שמכינים בטאבון מיוחד במקום אך זה ממש לא עומד בקריטריון המאכלים שמותר לי לאכול אז הסתפקתי 
  • בחציל עם טחינה שהיה מצויין ואנטריקוט טעים. רפי בחר בכבד עם ריבת בצל ,צנימים עם סלט והשלמתי לו מהמנה שלי שלא יישאר רעב.
  • השירות היה מאד אדיב ומהיר.
  • בזאת תם עוד סיור בעיר ירושלים ואם אהבתם אתם מזומנים ללחוץ לייק.