האתר בו שוכנת אסואירה שימש כנקודת מסחר כבר בימי הפיניקים, הברברים בסביבתה של העיר הקימו ממלכה במאה ה-3 לפנה"ס, ומאוחר יותר הייתה למרכז להפקת צבע.
לאחר המלחמה הפונית השלישית הייתה הממלכה הברברית באזור למדינה וסאלית של הרפובליקה הרומית, ובשנת 42 סופחה והייתה לחלק מהפרובינקיה של מאוריטניה.
ב-1506 הוקמה במקום מצודה פורטוגזית בשם "קשטלו ראל דה מוגדור" . מקור שמה של המצודה "מצודה קטנה" ולפי גרסה אחרת בא השם משיבוש שמו של הקדוש המוסלמי המקומי סידי מוגדול.
המאחז הפורטוגזי ננטש זמן קצר לאחר מכן, ובמהלך המאה ה-16 ניסו המעצמות האירופיות לכבוש את מוגדור מידי השבטים המקומיים ללא הצלחה. עד המאה ה-18 הייתה העיר מאחז של שודדי ים ומרכז מסחרי עצמאי.
הסולטאן מוחמד בן עבדאללה בחר בעשר משפחות יהודיות עשירות, וביקש מהן להתיישב באסואירה ולפתח את סחר החוץ שלה. הוא העניק פריבילגיות מפליגות במסחר ופטר אותן מתשלום המס המיוחד שהוטל על היהודים.
סוחרים אלה נשאו את התואר "תוג'ר אלסולטאן" שורש שמי,
תגרן = סוחר, ונודעה להם חשיבות ראשונה במעלה בהתפתחותה של העיר,ובהתגבשות הקהילה היהודית בעיר. פרופ' אליעזר בשן מציין כי בתחילת שנות ה-50 של המאה ה-19, מתוך 39 סוחרי המלך 24 היו יהודים. בראשית שנות ה-80 של המאה ה-20 מתוך 50 חברות שפעלו בעיר 30 היו של יהודים. חלק מהיהודים מילאו תפקידים דיפלומטיים, כמו סוכנים קונסולריים של מדינות כמו אוסטריה וארצות הברית.
הם סחרו עם ארצות אירופה, ובמיוחד עם אנגליה (בתחילת המאה ה-19 רוב הסחר הבריטי התנהל באמצעות ארבע משפחות יהודיות) ועם צרפת, ועמדו בקשרי תרבות עם קהילות יהודיות בעולם כולו. הקהילה היהודית באסואירה הייתה רוויה לא רק במשפחות סוחרים עשירים (אוחיון, אפריאט, אוחנה, אפללו, חדידה, בן עוליאל, בן שימול, נהון, סבאג, פרץ ועוד) אלא גם בשושלות רבנים בעלי שיעור קומה (קורקוס, אלמליח, קוריאט, פינטו, כנפו, בן מויאל, ממן, אבקסיס, זאגורי ועוד). בשנים מסוימות יהודי העיר מנו עד 17,000 איש לעומת כ-10,000 לא יהודים. הזכויות שמורות לויקיפדיה
העיר שמרה על מעמדה עד המאה ה-20. שקיעתה החלה לאחר תחילת השלטון הצרפתי במרוקו, ועם התפתחותן של ערי הנמל האחרות כמו קזבלנקה, טנג'יר ואגאדיר.
המים הרדודים בנמלה לא התאימו עוד לספינות המודרניות, ויהודי העיר עזבו אותה לאחר מלחמת ששת הימים. רק לקראת סוף המאה ה-20 שבה העיר להתפתח סביב תעשיית התיירות.
גם היום למלך מרוקו יש יועץ יהודי לענייני כלכלה ועוד.
הדרך מאסואריה לקזבלנקה
אנחנו עוצרים בדרך לקזבלנקה לארוחת צהרים ומנוחה לנהג,המקום גדול ונגיש
בצק מוכן להכנס לטבון טגינים מוכנים להגשה.
הקסבה – כוללת את המרכז השלטוני הוותיק.
המדינה – רובע זה בצורת דלתון נבנה בין המאה ה-18 ותחילת המאה ה-20. המדינה נחצת על ידי שני צירים. האחד, באורך של כקילומטר, מוליך משער דוקלה בצפון-מזרח אל שער אלמינזה ואל הנמל בדרום מערב, והאחר, באורך של כחצי קילומטר, מוביל משער מרקש בדרום-מזרח אל חוף הים בצפון מערב. נקודת המפגש של שני הצירים כונתה "סוק ג'דיד" או "השוק החדש", ושכנו בה ארבעה שווקים. כל אחד מהשווקים התמחה בתחום אחר – דגים, תבלינים, דגנים וסחורה כללית.
במלאח, או הרובע היהודי, התגוררו כ-8,000 יהודים בשיאו. היו בו 30 בתי כנסת, אך כיום נותרו מהם רק שניים – האחד "צלאת עטייא" סגור, והאחר, ששכן בביתו של הרב חיים פינטו, מתוחזק על ידי תושבת המקום. בעיר שני בתי קברות יהודיים. העתיק שבהם, ובו קברו של הרב חיים פינטו, הוא יעד לעלייה לרגל ליהודים, המקיימים בו גם הילולה לזכרו של הצדיק בכל שנה במועד פטירתו החל בכ"ו באלול.
בית הקברות האחר ממוקם מן העבר האחר של הרחוב והוא מוכר כבית הקברות החדש.
על אתרי העיר נמנים הביצורים והמגדלים, שערי העיר (בייחוד שער הים המעוטר), האי מוגדור בו שכן בית הכלא המשמש כיום כמעוזן של ציפורים, המסגדים ובתי הכנסת, הכנסייה הפורטוגזית מהמאה ה-18, ארמון הסולטאן ובתים פרטיים.
אנחנו מגיעים לקזבלנקה
המשך יבוא
חלק 1,חלק 2,חלק 3,חלק 4,חלק 5,חלק 6,חלק 7,חלק 8 א' ,חלק 8 ב',חלק 9,חלק 10,חלק 11,
חלק 11 א',חלק 12,חלק 13,חלק 14,חלק 15,חלק 16,חלק 17,חלק 18,חלק 19,חלק 20,חלק 21,חלק 22,
חלק 23חלק 24,חלק 25,חלק 26,חלק 27,חלק 28,חלק 29,חלק 30,חלק 31.חלק 32,חלק 33,,חלק 34
חלק 35.חלק 36,חלק 37,,חלק 38 ,חלק 39,
