07-04-2019
לאחר ארוחת בוקר אנחנו נוסעים לשחות בים בחוף לה לובריה המפורסם. היופי בתמונות.
אנחנו יורדים מהרכב לכיסאות גלגלים מיוחדים כמו ריקשה. העוזרים מובלים אותנו בשביל יפהפה שמתפתל בין הסלעים אל החוף הלבן.
הדרך לחוף הלבן עשירה באיגואנות ימיות רבות מתחממות בשמש,לטאות לבה,אריות ים,סרטנים צפורים ועוד.
22 מיני זוחלים חיים באיי גלפגוס. 19 מהם הם מינים אנדמיים החיים רק באיים הללו. בהיעדר יונקים יבשתיים גדולים נראים הזוחלים הגדולים כשליטי האיים.
בכניסה לחוף
איגואנה ימית -שם מדעי Amblyrhynchus cristatus היא מין לטאה יחיד בסוגה (Amblyrhynchus)
המשתייכת למשפחת האיגואניים והיא אנדמית לאיי גלאפגוס. היא המרשימה בין זוחלי גלפגוס. חיה ברוב
האיים ולעתים בצפיפות מדהימה עד 3,000 איגואנות בכל ק”מ של חוף סלעי. בידודם של האיים,הביא את האיגואנה הימית לסגל לעצמה יכולות פיזיות והתנהגותיות שונות משאר האיגואנות. יכולות אלו מאפשרות להן להתנהל בסביבה ימית במשך זמן רב. האיגואנה צוללות כדי למצוא את מזונן. האיגואנה הימית היא היחידה ממשפחת האיגואניים המסוגלת לצלול ולשחות דרך קבע. האיגואנות צוללות לעומק 5 מ' כדי לאכול אצות
או שהן מגרדות אותן בשיניהן מעל הסלעים שנחשפו בשפל.
תפוצתה של האיגואנה הימית מוגבלת לכל ארכיפלג איי גלאפגוס. בית הגידול העיקרי שלה הוא החופים
הסלעיים באיים,אך היא יכולה להימצא במידה פחותה גם בביצות ובחופי מנגרובים.
איגואנה משילה את עורה.
הסיבה לגוונם הכהה עד שחור של האיגואנות הימיות היא הצורך בספיגת כמות מספקת של חום במהירות לאחר יציאה מהים (האיגואנות הימיות בעלות דם קר). כדי לא להיקלע למצב של מחסור באנרגיה. האיגואנה הימית ניזונה כמעט בלעדית מאצות ימיות שהיא מוצאת מתחת למים. אצות אלו מסייעות לאיגואנה הימית להיפטר מעודפי מלח הנצברים בגופה.
גוון עורם של זכרים בוגרים משתנה במהלך עונות השנה. עוד נצפה שמראה וגודל האיגואנות הימיות שונה
באיים השונים של גלאפגוס. צבעם של זכרים באיים הדרומיים של הארכיפלג רבגוני ביותר. במהלך עונת הרבייה,עורם עוטה צבע אדמדם או כחול-ירוק,בעוד שבקרב אוכלוסיית הזכרים שבאי סנטה קרוז צבע העור חום-שחור, ובקרב אלה שבאי פרנאנדינה - אדום-חום וירוק דהוי.
אריות ים שוחים ליד החברים וצמח יפהפה מכסה את החולות ליד הים.
מובילים אותנו אל החוף
בנוסף לאיגואנה הימית ישנם שלושה מינים של איגואנה יבשתית בגלפגוס.
איגואנות אדמות צהבהבות ידועות כוללות את Conolophus subcristatus,נמצאת בשישה איים.
מין שני Conolophus pallidus שנמצא רק באי סנטה פה.
מין שלישי של איגואנה יבשתית (Conolophus marthae),האיגואנה הוורודה או הרוזדה,נצפתה לראשונה
בשנת 1986 ולא היה מידע עליה עד שנות האלפיים. מין זה נמצא רק על הר הגעש וולף בקצה הצפוני של
האי איזבלה. יש לה ראש ורדרד,גוף ורגליים ורודים ושחורים לרוב עם פסים שחורים. המין החדש שונה מבחינה מורפולוגית,התנהגותית וגנטית משני האחרים.
איגואנות היבשה גדולות. מגיעות לאורך של יותר מ -3 מ'. זכרים במשקל כ-15 ק”ג. הם נמצאים באזורים
היבשים ביותר של האיים. בבקרים הם מחפשים את השמש המשוונית החמה. בצהריים הם מסתתרים בצל
קקטוסים,סלעים,עצים או צמחייה אחרת מהחום הלוהט בקו המשווה.
בלילה הם ישנים במאורות שנחפרו באדמה כדי לשמור על חום גופם. הם ניזונים בעיקר מצמחים ושיחים
שגדלים נמוך,כמו פירות שנפלו וכריות קקטוס. צמחים בשרניים אלה מספקים להם את הלחות בתקופות
ארוכות יבשות. איגואנות יבשתיות מציגות אינטראקציה סימביוטית מרתקת בין בעלי החיים במקום.
לדוגמא: צבים ענקיים שמרימים את עצמם מהאדמה ומאפשרים לציפורים הקטנות להסיר קרציות.
איגואנות יבשה מגיעות לבגרות בין גיל 8 ל-15. זכרים הם טריטוריאליים ויגנו באגרסיביות על אזורים בדרך
שכוללים יותר מנקבה אחת. לאחר תקופת ההזדווגות,הנקבות מוצאות אתרי קינון מתאימים,חופרות את בור הקינון שלהן ומטילות בין 2 ל 20 ביצים. הנקבה מגנה על המאורה זמן קצר,כדי למנוע מנקבות אחרות לקנן
באותו מקום. האיגואנות הצעירות בוקעות כעבור 3-4 חודשים. לוקח כשבוע לחפור את דרכן מהקן.
אם הם שורדים את השנים הקשות הראשונות לחיים,כאשר אוכל לעיתים נדיר וטורפים מהווים סכנה.
איגואנות יבשה יכולות לחיות יותר מ- 50 שנה.
בשנת 1959 היה מצב האוכלוסיות הקיימות של האיגואנות יבשוה יציב.
בשנת 1975,שתי אוכלוסיות באיים שונים (Cerro Cartago באיזבלה ובמפרץ קונוויי בסנטה קרוז) הושמדו בפחות משישה חודשים על ידי כלבים פראים שהגיעו לאיים. בניגוד לצבים,איגואנות בוגרות אינן מוגנות בפני טורפים. הצלתם פירושה הוצאתם מבית הגידול הטבעי שלהם עד לחיסול כלבים.
כדי להחזיר את המספרים הוקם מרכז גידול גדול. שלא הספיק עבור כל המבוגרים.
טכניקת ניהול מיוחדת יושמה וחלק מבעלי החיים הועברו לאיים קטנים בשם ונציה מול החוף הצפון-מערבי של סנטה קרוז. אוכלוסייה חיה בתנאים טבעיים.
לא היו באיים איזורים גדולים המתאימים לקינון. לכן חלקן הועברו לסנטה קרוז והוקם שם שטח קינון מלאכותי. האוכלוסייה שגשגה. הצעירים שנולדים גם היום מוחזרים שוב לסנטה קרוז כמעט כל שלוש שנים.
לאחר חיסול כלבים פראיים באיים, חזרו האיגואנה.
לאיגואנות היבשתיות של בלטרה היסטוריה שונה מאוד. האיגואנות של בלטרה היו הגדולות בארכיפלג.
עם זאת, כאשר משלחת הנקוק ביקרה באי בשנת 1932 וב -1933, נראה כי האיגואנות לא היו מוזנות.
עיזים שהיו במקום חיסלו את הצמחייה. בניסיון לעזור לאיגואנות העבירו חברי המשלחת 70 איגואנות לצפון סימור,אי מצפון לבולטרה,שם לא היו איגואנות יבשתיות ולא היו עזים. תוך 20 שנה נעלמו האיגואנות בבלטרה
עקב שילוב של הרס בתי גידול כתוצאה מהקמת בסיס האוויר האמריקני במלחמת העולם השנייה,וטורפים כמו כלבים וחתולים ותחרות על ידי עיזים פראיות.
הניסוי הבלתי פורמלי של משלחת הנקוק הציל את איגואנת האדמה של בלטרה מהכחדה.
בשנות השמונים הובאו איגואנות מצפון סימור (שם נראה היה שהאוכלוסייה נמצאת בירידה) למרכז הרבייה והגידול, כשהרעיון להחזיר את הצעירים לבסוף לבלטרה. בהתחשב בכך שלבולטרה יש שני בסיסים צבאיים,
חיל אוויר וחיל הים. החזרת האיגואנה דרשה שיתוף פעולה של כוחות הצבא האמריקאי והאקוודורי.
35 האיגואנות הצעירות הראשונות שוחררו ביוני 1991. בסך הכל הוחזרו 420 איגואנות לבלטרה ושיעור ההישרדות שלהן נראה גבוה. סקרים אחרונים הראו שכל האוכלוסיות בריאות.
יש פיקוח הדוק על המצאות כלבים וחתולים בגלפגוס.
תוכנית גידול האיגואנה היבשתית נחשבה להצלחה מוחלטת והסתיימה בשנת 2008.
יש בחלק מהאיים איגואנות יבשתיות מסוג CONOLOPHUS שהן פחות מרשימות מהאיגואנות הימיות.
הפריטים מגיעים לאורך מטר ולמשקל 6 ק”ג. האיגואנה היבשתית היא בעלת צבע אפור עד צהבהב.
גם היא אנדמית לאיי גלפגוס. לצפות באיגואנת היבשה כדאי לבקר באי הזעיר פלזה סור,ששטחו 130 דונם.
יש בו אוכלוסיה קטנה של איגואנות. כ- 300 פרטים בוגרים שהתרגלו לחברת בני אדם ואינם מתרגשים
מבני אדם.
על האיגואנות היבשתיות פועל הכלל של כמות הופכת לאיכות. די קשה לאתר אותן. החיפוש אחריהן הוא הרפתקה. איגואנת היבשה אוכלת גבעולים עסיסיים וקוצניים של הצבר הענק הגדל בשפע באי סנטה-פה. איגואנת היבשה היא צמחונית מובהקת, והיא אוכלת צמחים רבים, אך הצבר הוא המזון הבסיסי שלהן.
כיום מצויות איגואנות היבשה בשני איים ואוכלוסיותן קטנה. ניתן לראותן בסנטה פה ובפרננדינה בלבד.
לטאות אלו נפגעו קשה ע”י האדם והחיות שהובאו לאיים. דרווין רשם ביומנו בשנת 1845
"איני יכול לתת הוכחה ניצחת יותר לגודל אוכלוסיית איגואנות היבשה, מאשר לציין שכאשר היינו באי ג'יימס (סנטיאגו), לא יכולנו למצוא שטח שאין בו מחילות של לטאות אלה על מנת לנטות בו את אוהלנו היחיד".
היום המספרים קטנים מאוד. איגואנת היבשה המשיכה להתמיין והתפתחו ממנה שני מינים שונים.
לטאות שונות שפגשנו בדרך
איגואנת הלבה (TROPIDURUS) היא הקטנה במשפחת האיגואניים שחיה באיים.
זכרים גדולים מגיעים לאורך 30 ס”מ. הזכרים גדולים בהרבה מהנקבות הן באורך והן במשקל.
הם גם צבעוניים יותר. לנקבות צבעים דהויים ורק גרונן צבוע באדום. הזכרים מנוקדים וגרונם לרוב שחור. איגואנות הלבה מצויות בשפע ברוב האיים. הן נראות מתחממות על הסלעים או בציד אחר חרקים.
הן מגוונות את תפריטן בפרחים או בחלקי צמחים עסיסיים.
7 מינים שונים חיים באיים. כל המינים נבדלים זה מזה בגודל, בצבע, בהרגלי התזונה ובהתנהגות.
בתצפיות שערך כאן החוקר האמריקאי קרפנטר ב-1966 הוא מצא,שלכל מין יש התנהגות שונה של קידות ראש בשעת איום וחיזור. קיימת סברה שלכל איגואנות הלבה היה אב משותף.
האוכלוסיות באיים השונים השתנו בהתאם לתנאים השוררים בכל אי. עם הזמן הלכו השינויים וגדלו והתפתחה התמיינות המתבטאת היום בקיומם של 7 המינים השונים.
הציוד שהמלווים הביאו איתם
אנחנו מתמקמים על החוף קרוב למים. יחד אתנו ציוד כסא גלגלים מיוחד למים,גלגלי הצלה,ואיבזור למנוע טביעה.
בכסא המיוחד בביקור קודם ב-2012 . הפעם לא צילמו אותנו בכסא.
ההוראות היו לשתות הרבה מים ולחבוש כובעים. השמש יוקדת,לא מרגישים שנשרפים.
לא רואים את האדום על העור אלא בחזרה למלון. לא שהינו בחוף הרבה זמן והתמרחנו כמה פעמים בהוראת המדריכים למרות זאת האדמנו מאוד.
חלק צלל עם אריות הים חלק נשאר עם השגחה קרוב לחוף בתוך המים.
סרט מיו טיוב
מהמלון יצאנו לארוחת צהרים בינונית ובשעה 3 יצאנו לשייט בקייקים במפרץ של סן כריסטובל.
המשך יבוא
חלק 1,חלק 2,חלק 3,חלק 4, חלק 5,חלק 6,חלק 7,חלק 8,חלק 9,חלק 10,חלק 11,חלק 12,חלק 13,חלק 14,חלק 15,