יפן חלק 47 - 15.11.2015- 02 קובה ,טיול נגיש,

אנחנו עוברים את פארק השעשועים של קובה,






 גלגל ענק



 לפני ביקור במבשלת סאקה בקובי, מעט על ההיסטוריה של האורז ביפן.

מהומות האורז של 1918 ביפן "קוֹמֶה סוֹדוֹ" היו סדרה של מהומות אזרחיות אלימות שהתפרצו ברחבי יפן מיולי עד ספטמבר 1918, וגרמו לנפילת ממשלו של טראוצ`י מסאטקה.
עלייה תלולה במחיר האורז גרמה למצוקה כלכלית קיצונית,בייחוד באזורים הכפריים שם היה האורז מרכיב מרכזי בתזונה.
 איכרים,שהשוו את המחירים הנמוכים שקיבלו בשל הפיקוח הממשלתי עם מחירי השוק הגבוהים,חשו עוינות רבה כלפי סוחרי האורז ופקידי הממשלה שאפשרו למחיר לצרכן להמריא בלא שליטה.

עליית מחיר האורז באה בשיאה של האינפלציה שלאחר מלחמת העולם הראשונה שהשפיעה על רוב מחירי המצרכים ושכר הדירה, ומשום כך הייתה גם לתושבי הערים סיבה מוצדקת להתמרמרות. ההתערבות הצבאית של יפן בסיביר לטובת הצבא הלבן במלחמת האזרחים ברוסיה כנגד הצבא האדום, החמירה את המצב עוד יותר.

הממשלה היפנית קנתה את כל המלאי הקיים של האורז על מנת לתמוך בצבא היפני בסיביר, דבר שהוביל לעליית מחירים נוספת. הממשלה נכשלה בניסיון להתערב בפעילות הכלכלית, והמחאות שהחלו בכפרים התפשטו לעיירות ולערים.
 מהומות האורז היו חסרות תקדים בהיסטוריה היפנית המודרנית במונחי היקף, גודל ואלימות. המחאה הראשונית התרחשה באוזו, עיירת דייגים קטנה במחוז טויאמה, ב-23 ביולי 1918.

המחאות הראשונות החלו כהפגנה שקטה, והתדרדרו במהירות למהומות, שביתות, ביזה, הצתות של תחנות משטרה ומשרדי ממשלה והתנגשויות מזוינות. עד לאמצע ספטמבר 1918 התחוללו מעל ל-623 מהומות ב-38 ערים, 153 עיירות ו-177 כפרים, שבהם השתתפו מעל ל-2 מיליון איש. כ-25,000 איש נאסרו. מתוכם הורשעו כ-8,200 בפשעים שונים, כשגזרי הדין נעו בין קנסות קנים לעונש מוות.

ב-29 בספטמבר 1918 התפטרה ממשלת יפן בראשות טראוצ`י, שנטל אחריות להתמוטטות הסדר הציבורי.
 הקשר בין אירועים אלו להתפתחות האימפריאליזם היפני מוטל בספק. חוקרים טוענים כי על מנת לפתור את הביקוש לאורז שהיה גדול מכושר הייצור של יפן באותה תקופה, הוגדל קצב יצור האורז בקולוניות של יפן בקוריאה ובטאיוואן.

כמו טאקאימה שהייתה תחת עינו של השוגון בגלל חשיבות העץ והמינראלים, כך גם העירה קורסי שאנחנו עוברים בדרכינו.
 קורה סיטי הייתה הממגורה של המחוזות. משם הגיע האורז לאוסקה ומשם פוזר לכל יפן.

חשוב להבין שהגיאוגרפיה של יפן היא קריטית להבנת ההתפתחות של גידול האורז. זו מדינה שנעדרת חומרי גלם כמעט לחלוטין ,לכן היפנים חייבים לייבא את כלל המשאבים הללו. דבר זה גורם לשמירה על הימים פתוחים וסחר חופשי. מבחינה של שטח שניתן ליישוב ועיבוד הוא מהווה 22% מתוך סה"כ יפן. עיקרו הוא עמק הקאנטו, שהערים המרכזיות שם הם טוקיו ויוקהמה.
 בנוסף, יש את עמק קאנסאי, ששם יושבות נארה וקיוטו. ככלל, השטח המעובד והמיושב מצומצם.

עד 1989 מחירי הנדל"ן הרקיעו שחקים. גודלה של יפן 370 אלף קמ"ר, וזו מדינת איים. הקיץ חם ולח והחורף קר והטייפונים מככבים. תופעה נוספת היא רעידות אדמה. ב-1923 פקדה רעידת אדמה את טוקיו, בה נהרגו כ-120 אלף איש. לפני 10 שנים הייתה רעידת אדמה בקובה, בה נהרגו 6 אלף איש.

מקור המזון העיקרי חוץ מאורז הוא דגים.

אחרי מלחה"ע השנייה היפנים שינו את הדיאטה לכיוון של קטניות וכדומה. משינוי התזונה לאט הפכו היפנים לגדולים יותר ושמנים.

יפן הייתה בעבר חלק מתרבות האורז במזרח אסיה. בייחוד במדינה כמו יפן שאין שטח לעיבוד.
 המאבק היה באזורים בהם ניתן היה לגדל אורז. שנית,קשה מאוד לאכסן אורז,לכן האיכרים המגדלים נאלצו להתמודד עם שני גידולים בשנה. בנוסף,היו תופעות כמו אריסות והשתעבדות. רבים חיו על סף העוני. מכאן הם היו תלויים בחסדים של בעלי הקרקעות. אלו סיפקו הגנה, אך גם מצצו את הדם.

כל הנושא של אינדיבידואליזם בכפר לא היה קיים, כיוון שעל אורז צריך לעבוד בצוותא.

יפן עד שנת 45 מעולם לא נכבשה. היא הצליחה להתקיים כישות עצמאית ריבונית רציפה.
 היו אמנם ניסיונות לכיבוש אך הם לא הצליחו. מצד שני היפנים הבינו שעל מנת לשמור על עצמאותם,הם צריכים לסגור את המדינה או להבטיח את שליטתם על הסביבה הקרובה.

משפחת טוקוגאווה היא המשפחה השלישית המאחדת את יפן. מוצאה מכפר קטן באזור טוקיו.
 האיש הבולט היה אייאסו טוקוגאווה. אביו היה דאימיו (משרת אמין). אייאסו עצמו השכיל להצטרף למאחד הראשון. לאט לאט הוא הרחיב את השפעתו. הבעיה של אייאסו הייתה מה הוא יעשה עם הדאימיו הרחוקים באיים.

אייאסו הצליח להרחיב את בסיסו במזרח. עוצמתו הייתה מבוססת על שני אלמנטים – כוח צבאי ואורז מונפק באותו האזור.
הוא הצליח להשתלט על שטח שהנפיק כשני מיליון קוקו (אמת מידה לאורז). מיליון קוקו הוא השאיר במשפחה, ומיליון אחרים הוא חילק בין מקורביו על מנת לחזק את הידידות והנאמנות. האחוזה האישית שלו נקראה tenryo.
בסיסו היה באדו, וכך הוא נשאר. הייתה לו עוד דרך לפצות את נאמניו. בצורה של מינוי דאימיו ונתינת קרקעות.
אלו היו ה-shimpan. ההאן היא יחידה מנהלית שמניבה לפחות עשרת אלפים קוקו.
 ב- 1600 הוא נכנס לאוסקה, וחיסל כל התנגדות פוטנציאלית ומאז מתחילה תקופת טוקוגאווה.

אלו אשר תמכו ביריביו הודיעו על שינוי התמיכה בו. הקרב המפורסם שהביא לביסוס שלטונו היה בסקי-גהארה, בה הוא הצליח לנצח דאימיו רבים ששלטו על 7 וחצי מליון קוקו. שלוש שנים לאחר מכן הוא לקח לעצמו את התואר שוגון גנרל מכניע ברברים.
 פורמאלית,הקיסר ממנה את השוגון ומאציל את סמכויותיו ולכן יש לשוגון אינטרס בהמשך השלטון הקיסרי.

שלטון ה-bakuhan, השלטון הצבאי נחלתי של השוגון. במרכז עומד השוגון. כוחו נובע מהשליטה על שליש יפן וכוחו הצבאי, וגם מפאת חלוקת הדאימיו לסוגים שונים וההתייחסות אליהם, הצבת דאימיו מקורבים בקרב דאימיו רחוקים או בעיתים וכפיית הדאימיו להתייצב באדו פעם בשנה לפחות כדי להביע נאמנות (sankinkotai). להתייצבות הזו היו השלכות. דבר ראשון, כלכלית – על הדאמיו לארגן את המשלחת הגדולה, עם מתנות לנסיעה ארוכה. בנוסף הוא היה צריך לבנות לעצמו בית באדו, עם משרתים.
 השוגון גם כפה עליהם לשלוח בני ערובה לאדו כדי להבטיח שהדאמיו לא יתקוממו נגדו. בני ערובה האלה היו צריכים גם מקום מחיה. שיטה זו השפיעה על העיור ועל התרבות שצמחה באדו. כתוצאה מכך התפתחה כלכלה עירונית ותרבות עירונית.

שיטה נוספת לטיפול בדאמיו היה שחלקו אותם לאלו שקיבלו את מרות טוקוגאווה לפני 1600 ואלו שקיבלו אחרי 1600.
 מה שאייאסו השכיל לעשות היה לחלק את ההאנים כדי שיהיו לו חוצצים נאמנים בין דאמיו חיצוניים.

כל איכר היה צריך להצהיר על האדמות שברשותו ומי ששיקר הוצא להורג. האורז הפך למטבע עובר לסוחר באותם ימים.
יחידת המדידה הייתה קוקו – שק אורז גדול. בכל יפן נמדדו 18.5 מליון קוקו.
היה צריך להבטיח שהאיכרים ימשיכו לעבד את האדמות, ולכן הרישום של האדמות היה גם רישום של החקלאים בכל כפר וכפר ונאסר עליהם לעזוב את הכפר-. בכך הם הפכו לצמיתים. 8 מליון קוקו ניתנו לחילים.
31 מליון קוקו יוצרו בשנה ולקיסר ניתנו 40,000 קוקו.
 מעט ממכרות הנחושת שנמצאו היו שייכים לשוגון.

אנחנו עוברים הרבה מאוד מחוזות מבין 47 שיש ביפן.

בדרך מקשות מילונים. כל מילון עולה 5000 ין לא טעות. לעומת זה אפרסקים יש בשפע.
 החקלאים מאבקים מעץ לעץ והטעם מצוין. כאשר הפרי מגיע לגודל אגוז, החקלאי עוטף את הפרי בנייר וכך שומר עליו.

האגדה מספרת שאיכר הלך לטפל באפרסקים וראה אשה מכבסת בגדים. ראתה האשה אפרסק שט בנהר
והאשה אמרה "יש אפרסק, בתוך האפרסק יש ילד קטן שקראו לו פיץ בוי". הילד גדל וראה כמה השדים רעים מבחוץ.
בקש עוגית אורז,קבל והלך לראות את השדים. בדרך פגש איכר רעב שבקש ממנו שיתן לו עוגית ונתן.
בדרך פגש כלב וקוף ועוד וכולם יחד הגיעו לאי שנמצאים בו השדים וכבשו את האי.
 באי מצאו אוצר וחזירו אותו בשלום הביתה. ואכן האפרסקים יפים וטעימים. עוד אחת מהאגדות היפניות.

כמו בחלקים אחרים בעולם נייר אורז משמעו נייר עתיר סיבים, עשוי עבודת יד האופיינית לניירות מן המזרח הרחוק, כמו יפן וסין. ביפן עצמה, קיים רק נייר אורז אחד, שנועד לאכילה בלבד.
"נייר" זה נעשה מיריעה דקה של עמילן אורז ונועד לעטיפה של ממתקים דביקים. למרות השימוש השגוי,"נייר אורז" התקבע גם במילונים.
הנייר היפאני - הוואשי באנגלית: washi, ביפנית למרות שמקורו מסין, שם הומצא ופותח מאות שנים לפני שהובא ליפן,במערב,
 נייר הוואשי היפני נפוץ הרבה יותר ואיכותי יותר ממקבילו הסיני. פירוש של השם "וואשי","ווא" הרמוניה, שלווה. או "יפני אמיתי" "שי" פירושו נייר,היפנים אומרים "נייר" בהיגוי ה"יפני" - קאמי (kami), שהם מתכוונים לנייר רגיל. על נייר, ציור ודיו קראו כאן

כשמתכוונים לנייר עבודת יד שמקורו העתיק הוא סין . עליו יוצרים עבודות קליגרפיה וציור במכחול - ביפנית יאמרו "שי" במקום "קאמי".

הגאמפי (gampi), הוא אחד משלושת סוגי קליפת עץ, מהם משתמשים ביפן לייצורו של נייר הוואשי. שני הסוגים האחרים
הם קוזו (Kozo) ו-מיטסומאטה (Mistumata). לכל סוג יש את התכונות שלו - גאמפי מצטיין בחוזק ובוהק עם כושר ספיגה נמוך.
קוזו ידוע בעמידות ואורך חיים מופלג עם כושר ספיגה טוב.
 מיטסומאטה הוא העדין משלושתם בעל מרקם של משי עם כושר ספיגה גבוה.

יפני ששמו מוניושי יאנאגי כתב בפואטיות על שלושת סיבי הנייר האלה.
גאמפי, הוא הבכיר, יושב במעמד הגבוה ביותר והנכבד מכולם.
קוזו הוא הגברי בעל השרירים, עם סיבים כה חזקים היכולים לשאת כל יחס נוקשה.
 המיטסומאטה הוא הנשי בחבורה - ענוג, גמיש והנוח מכולם.

סאקה הוא אורז יין שמכיל בין 12-20% אלכוהול המיוצר על ידיי תסיסת אורז. הוא נחשב כמנת אורז בפני עצמו
 ולכן לא נצרך יחד עם מנות אורז מלבד סושי.

מבשלת ליצור סקה
 בטוקיו יש מבשלת סקה בת 100 שנה. אבל הסקה הכי טוב הוא מקובה.

סקה ביפנית הוא "משקה אלכוהולי יפני " העשוי מאורז.

משמעות המילה סקה ביפנית היא "משקה אלכוהולי". במקומות שונים עשויה המילה סקה להתייחס למשקאות שונים.
באי קיושו, סקה הינו אלכוהול מזוקק מתפוחי אדמה בעוד שבאוקינאווה, הסקה עשוי מקנה סוכר.
 מצד שני, משמעותו של סקה באוקינאווה יכולה להיות גם משקאות מזוקקים אחרים, המזוקקים מאורז בעל גרגירים ארוכים.

יין האורז הידוע במערב כ-סקה שנקרא ביפנית ניהונשו – "אלכוהול יפני".
היסטוריה של הסקה אינה מתועדת היטב, ויש תאוריות שונות על אופן גילויו.
תאוריה אחת אומרת שבישולו של האורז החל בסין, לאורך נהר היאנגצה, בסביבות שנת 4800 לפנה"ס והובא ליפן לאחר מכן.
 תאוריה אחרת אומרת שההתחלה יצור הסקה נעשתה במאה השלישית ביפן.

הסקה הראשון שיוצר נקרא קוּצ`יקאמי נוֹ סקה (משקה אלכוהולי שלועסים בפה).
 כפר שלם היה מעורב בהכנתו שכללה לעיסת אורז.

חביות הגדולות. להרים אותן צריך הרבה מאוד כוח.

גרעיני דגנים וערמונים ויריקתם לתוך גיגיות בסיוע אנזימים שנמצאים ברוק שבפה. הרוק הופך את העמילן לסוכר.
 לאחר מכן ערבבו את התערובת עם דגנים מבושלים ונתנו לה לתסוס.

המדריכה סיפרה לנו שלהצלחת התסיסה, בחורה יפה הייתה יורקת לתוך המיכל. סקה מסוג זה היה דל באלכוהול ונצרך כדייסה.
 המים מגיעים ממי מעיינות ממקור מיוחד בהרים.


מעניין ששיטה זו שימשה גם את הסינים והאינדיאנים באמריקה הצפונית להכנת משקאות אלכוהוליים אחרים.
 מאות שנים הייתה נהוגה לעיסה להכנת סקה,עם גילויה של פטרייה בשם קוג`י הלעיסה נעלמה.

הפטרייה משמשת גם להתססת פולי סויה בתהליך הכנת מיסו ורוטב סויה ע"י הפיכת עמילן לסוכר.
 הוספת שמרים לתערובת, גורמת לסוכר להפוך לאתנול ומעלה את אחוז האלכוהול שבסקה ל18%-25%.

תהליך זה התגלה במקרה כאשר נבגי הפטרייה והשמרים שנישאו באוויר התסיסו תערובת של אורז ומים. הסקה
 היה עדיין דייסתי אך קל יותר להכינו.


 נעלי עבודה

במאה השביעית לספירה טכניקות שהגיעו מסין שמשו לייצור סקה איכותי יותר,הסקה נעשה פופולארי . וגרם להקמת איגוד מבשלי סקה בארמון הקיסר בקיוטו. צעד זה סלל את הדרך להתפתחויות רבות כאשר בתקופה שבין שנת 794 לשנת 1185 .

פותח תהליך משולש שנועד להעלות את אחוז האלכוהול ולהפחית את הסיכוי להחמצת המשקה .

במהלך 500 השנים הבאות איכות הסקה וטכניקות בישולו השתפרו. התפתח שימוש במחית אורז מותססת מראש לזירוז תהליך התסיסה הראשוני של סקה חדש. כן החלו ניסיונות לפסטר את הסאקה אף על פי שהתהליך עצמו לא הובן לעומקו עד אשר גילה אותו לואי פסטר במאה ה -19 .

בתקופת הרסטורציה של מייג`י (1866-1869) נחקקו חוקים שאפשרו לכל אדם בעל ידע וכסף לייסד ולהפעיל מבשלת סקה.
כ- 8000 שרדו את מדיניות המיסים. ורובן היו שייכות לבעלי אדמות אמידים שגידלו אורז.
 מבשלות הסקה היוו עבורן פתרון לעודפי היבול .

סוגי האורז

בתחילת המאה ה-20 טכנולוגיות הבישול השתפרו. הממשלה היפנית פתחה מכון מחקר לבישול הסקה. חביות העץ הוחלפו במיכלי פלדה מצופי אמייל. הסיבה הרשמית הייתה היגיינה. הסיבה העיקרית הייתה כלכלית.
חביות העץ ספגו כ- 3% מהסקה שבתוכן. הממשלה לא רצתה לוותר על כספי המיסוי.
מאותה סיבה בדיוק אסרה הממשלה על בישול ביתי של סקה ב1904. באותה תקופה 30% מכספי המיסוי הגיעו מסקה.
היום,למרות שהחוק עודו בתוקף. רק 2% מכספי המיסוי מגיעים מסקה.
 מלחמת העולם השנייה פגעה קשות בתעשיית הסקה. רוב האורז שימש למאמץ המלחמתי. מבשלות רבות קרסו.

עוד התגלה שהוספת מעט אלכוהול נקי לסקה משפרת את המרקם והארומה שלו.
 בצו ממשלתי הוספו אלכוהול נקי וגלוקוזה לכמויות קטנות של מחית אורז על מנת להגביר את החוזק האלכוהולי תוך חסכון באורז.

היו מבשלות שבישלו סקה ללא אורז כלל. באופן טבעי, איכות הסקה נפגעה. כיום 95% מהסאקה מיוצר בשיטות אלה אך איכותו טובה בהרבה.

לאחר המלחמה המבשלות התאוששו ואיכות הסקה שוב השתפרה. תרבות המערב נכנסה ומשקאות אלכוהוליים אחרים צברו פופולאריות ביפן. בראשם הבירה שעברה במכירותיה את הסקה בשנות השישים.
למרות שצריכת הסקה ירדה, איכותו המשיכה להשתפר. בניגוד ליפן, הפופולאריות שלו בעולם הלכה וגדלה.
 כיום ישנן מבשלות סקה בדרום אסיה,דרום אמריקה,צפון אמריקה,סין ואוסטרליה אך דווקא ביפן נותרו רק 1500 מבשלות

ישנם שני סוגי סקה עיקריים.
פוּצוּאוּ-שוּ – סקה "רגיל" המקביל ליין שולחני ומהווה 75% מתוצרת הסקה.
טוֹקוּטיי מיישוֹ-שוּ – סקה מיוחד המתבטא בדרגת ליטוש האורז. לליטוש האורז יש חשיבות רבה כיוון שהעמילן
 נמצא במרכז גרגר האורז וחלקיו החיצוניים מכילים שומן וחלבונים הנוטים להשאיר טעמים זרים או לא נעימים במוצר הסופי.

 כלים לשתיית סקה

הסקה המיוחד מתחלק לכמה סוגי משנה לפי דרגת ליטוש האורז וקריטריונים אחרים.
הוֹנג`וֹזוּ-שוּ – סקה שהוספה לו כמות קטנה של אלכוהול מזוקק לנטרול טעמים זרים. שם זה הונהג בשנות השישים כדי להבדיל סקה זה מסאקה שמוספות לו כמויות אלכוהול גדולות לשם העצמת חוזקו.
ג`וּנמאי-שוּ – סקה שמכיל אורז בלבד ללא תוספת אלכוהול. עד שנת 2004 לפחות 30% מכמות האורז הייתה צריכה להיות מוצאת בתהליך הליטוש כדי שהסקה יישא שם זה אך כיום כל דרגת ליטוש מספיקה ובלבד שלסקה לא יוסף אלכוהול.
גינג`וֹ-שוּ – סקה ש40%-50% מכמות האורז שבו הוצאה בתהליך הליטוש.
דאיגינג`וֹ-שוּ – סקה שלפחות 50% מכמות האורז שבו לוטשה.
סקה יכול להתהדר בכמה שמות אם הוא עומד בקריטריונים.
סוגי סקה נוספים הם
קוּרוֹשוּ – סקה מאורז לא מלוטש.
קוֹשוּ – סקה מיושן. בניגוד למרבית סוגי הסקה שאינם מתיישנים היטב (מיושנים בדרך כלל חצי שנה בחביות) סוג זה נשמר שנים רבות ומקבל צבע צהוב וטעם דבשי.
טארוּזאקה – סקה מיושן בחביות ארז. החביות מותירות טעם חזק בסקה ולכן כמעט אף פעם לא מיישנים בהן סקה משובח.
שיזוּקוּ – סקה מסונן ללא הפעלת לחץ (בניגוד לסקה שעוברים סינון דרך פחם). אם הסקה סונן לבקבוקים נפרדים הוא ייקרא טוֹבין-גאקוֹי
שיבוֹריטאטה – סקה שאינו עובר כלל יישון בחביות ולכן טעמו יותר חומצי ובוסרי.
נמזאקה – סקה לא מפוסטר. טעמו במיטבו כשהוא מוגש קר.
מוּרוּקה – סקה לא מסונן.
ניגוּריזאקה – סקה שעובר דרך נפה לא צפופה כשמפרידים אותו ממחית האורז ולכן הוא עכור ומכיל כמות רבה של משקעים.
דוֹבוּרוֹקוּ – סקה תוצרת בית. כיום אין למוצאו עקב האיסור לייצר סקה בבית. האיסור מקורו בחוק משנת 1904, בזמן מלחמת יפן-רוסיה. באותה תקופה רווחי המס של הממשלה ממכירת סקה היו 30%. על ידי איסור הכנת סקה בבית יכלה הממשלה להבטיח את המיסים ממקור זה. למרות שכיום רווחי המיסים מסאקה הם פחות מ 2%, החוק נשאר בתוקף.
סיישוּ – השם הרשמי של סקה מתוצרת יפן. שם זה אינו חל על דובורוקו וניגוריזאקה.

 טכניקות בישול

קימוֹטוֹ – שיטת הבישול המסורתית הנמצאת בשימוש 300 שנה אך נדירה מאוד כיום. בשיטה זו האורז נמעך ידנית למחית.
ימאהאי – בשיטה זו תערובת ההחמצה הראשונית מותססת חודש מראש. במקור שיטה זו נועדה לזירוז תהליך בישול הסאקה אך כיום משתמשים בה להענקת טעמים מורכבים וחומציות גבוהה יותר לסקה.
 סוֹקוּג`וֹ – שיטה מודרנית בה מוסיפים לסקה כמויות קטנות של חומצת חלב כדי לזרז את תהליך הבישול. בדרך כלל שיטה זו מנפקת סקה בעל טעם נקי יותר.

הגשת סקה

הסקה מוגש בכוסות קטנות הנקראות צ`וֹקוֹ. הסאקה נמזג אליהן מבקבוקוני קרמיקה הנקראים טוֹקוּרי. כוסות חגיגיות יותר הנקראות סקזאקי ומשמשות בחתונות ואירועים מיוחדים.

שתיית סקה מכוסו של אדם אחר נחשבת סימן לחברות. הסאקה מוגש קר או חם לפי העדפת הסועד.
סקה הוא אחד מהמשקאות האלכוהוליים הבודדים שנהוג להגיש חם. בעקרון בקיץ ייצרך הסקה קר ובחורף חם .
 בעבר חימום הסקה שימש להסוואת טעמים בלתי נעימים של סקה מאיכות ירודה.

בארצות הברית הטמפרטורה הנפוצה להגשת סקה היא חום הגוף °C 37. אך טועמי סקה מקצועיים מעדיפים
 טמפרטורה של C20° ומוגשת בטמפרטורה של °C10מעלות. סקה משמש להעשרת מתכונים יפנים .

הדרך לשתית סקה גם היא מרתקת.
סקה מותר לשתות למגדלים פעמיים . 180 יום לאחר הזריעה ופעם שניה בקציר.
 לא שותים סקה לבד. ואין חתונה ללא סקה.

ישנם סוגי בקבוקים שונים מהם מוזגים את הסאקה. לכל סוג הסבר משלו. כמו גם הכוסות מיוחדות.
חלקם עדין מיוצר בעבודת יד.
 והטקס דומה להתייחסות ליין עם כל המשמעות.

המשך יבוא: