היום הוא היום האחרון שלנו במצריים. עצוב, אבל כמו שכתוב בכותרת – היה נחמד, ממש נחמד!!! אנחנו מתחילים את היום בסיור קצר בחאן אל חלילי - השוק הכי גדול בקהיר. יש כאן הכל, ממזון ותבלינים, דרך בגדים וכלי בית, ועד (איך לא) מזכרות. השוק נמצא בסמטאות של העיר העתיקה של קהיר, והוא מאוד מזכיר את השוק בירושלים העתיקה.
סמטאות צרות עם דוכנים וחנויות במבנים עתיקים. זהו שוק צבעוני ומלא חיים, עם ריחות תבשילים הנשאים מהמסעדות ופירמידות של ממתקים בכל צבע וצורה. השוק מתקיים כאן מאז המאה ה-14 ברציפות. אנחנו מסתובבים בלוויית השוטר שלנו בסמטאות השוק ועושים קצת קניות. רוב מוחלט של המוכרים בשוק, שממש מנסים להבין מאיפה אנחנו, בטוחים שאנחנו ספרדים או איטלקים. רק מוכר אחד, בחנות תכשיטים קטנה אליה נכנסנו, זיהה אותנו מיד ופרץ בברכות שלום עליכם בעברית. למשפחתו יש מספר חנויות בשוק, והוא עוד זוכר את הימים הטובים של תחילת שנות השמונים, שישראלים היו מגיעים לחאן אל חלילי באופן קבוע. "אתם הייתם הקונים הכי טובים שלנו" הוא אומר, ומתווכח איתנו על חמישה שקלים שאנחנו מנסים להוריד מ"המחיר האחרון" שלו. לא לדאוג, הוריד.…
ירדן, שמצרים היא חלק מתוכנית הלימודים שלה בחוג ללימודי המזרח התיכון, “מאלצת” את הייסאם לקחת אותנו לאחד משערי העיר - ״באב זואילה״ - שנמצא ממש סמוך לחאן אל חלילי. אנחנו הולכים דרך סמטאות שוק מקומי שלא ממש מהווה מקור משיכה לתיירים, אבל הוא הרבה יותר מעניין מהשוק התיירותי.
העיר קהיר הוקמה בשנת 969 כעיר המלוכה של השושלת הפאטימית. בשנת 1092 הקים בדר אל ג'מאלי את החומה הגדולה סביב העיר, ובאב זוויילה היה השער הדרומי מבין שלושת השערים בחומה זו. בשנת 1260 שלח המנהיג המונגולי הולאגו חאן, שכבר כבש את רוב המזרח התיכון, שליחים למלך מצרים הממלוכי – קוטוז - בדרישה שייכנע ויציל את ארצו ועמו מזעם המונגולים. קוטוז החליט להשיב בצורה יצירתית, ושלח את ששת השליחים בחזרה למנהיגם, אבל בלי ראשיהם, אותם הוא תלה כאן בבאב זוויילה. בעקבות התשובה יצאו כוחות הממלוכים להלחם במונגולים, ולבסוף, בקרב עין-חרוד (1260) ניצחו הממלוכים את המונגולים וגרשו אותם מהאזור, תוך שהם מצילים את כל המזרח התיכון מעתיד של עיניים מלוכסנות.
בדרך מחאן אל חלילי למוזיאון המצרי אנחנו עוברים ליד עיר המתים, בית קברות גדול בצפון קהיר המכיל בתוכו רשת צפופה של מבני קבר שביניהם חיים למעלה ממיליון בני אדם. מתחם בית הקברות מוקף חומה ומצויים בו קברים מהמאה ה-14 ועד היום. במשך מאות שנים מתגוררים בבית הקברות עניים, שלא יכולים להרשות לעצמם מגורים רגילים בעיר, פושעים נמלטים ופליטים. תושבי "עיר המתים" חיים במאוזוליאומים המפוארים ובמבנים שהוקמו לצד הקברים. חלקם משלמים דמי שכירות למשפחות המשכירות את מתחם הקבר של קרוביהם. ברוב המאוזוליאומים כבר יש חיבורי מים וחשמל מהשכונות הסמוכות. זה לא משהו שהמצרים גאים בו, אז אנחנו חולפים במהירות תוך התעלמות כמעט גמורה של הייסאם מהמתחם. רק השאלות שלנו גרמו לו לספר לנו מעט על המקום.
על המוזיאון המצרי בקהיר נכתבו ספרים. איפה עוד תמצאו במקום אחד מומיות מימי הפרעונים, אוצרות מקברו של תות ענך אמון, סרקופגים של מלכים ועתיקות מימי הביזנטים? במוזיאון המצרי, שהוא אחד המוזיאונים היפים בעולם, תוכלו לחזות בחדרים עמוסי ממצאים ואוצרות מרשימים ממצרים העתיקה. למעשה, המוזיאון המצרי הוא המוזיאון הארכיאולוגי המקיף ביותר בעולם לתרבות המצרית העתיקה. זה לא מובן מאליו, בהתחשב בעובדה שמעצמות ואימפריות דאגו להוציא מכאן בעבר לא מעט ממצאים שהותירה מאחוריה תרבות מצרים העתיקה. במוזיאון, שנמצא במבנה מימי הבריטים, והדבר ניכר בו, יש למעלה מ-100,000 מוצגים, ועוד כ-100,000 נמצאים במחסנים, ומחכים לפתיחת המוזיאון החדש המוקם בימים אלה (סוף 2019) לא רחוק מהפירמידות.
מקום של כבוד (וגם חדר נפרד שדורש כרטיס כניסה נפרד) תופס כאן אוסף המומיות של הפרעונים. אנחנו מגיעים לכאן לאחר ביקור בכל אתרי הפרעונים החשובים, ולראות את סתי הראשון, רעמסס השני ותות-מוזס השלישי, זה כמו לפגוש חברים ותיקים. קצת יבשים, אבל עדיין חברים.
יש במוזיאון גם מאות פפירוסים מרתקים שהשתמרו ממצרים העתיקה, פסלים של אלים ופרעוני מצרים, סרקופגים בכל מיני גדלים, מאויירים בצורה מדהימה, וכמובן, גולת הכותרת, אוסף תות ענך אמון. מסיכת המוות שלו נחשבת לאחד האוצרות היפים והמיוחדים בתולדות הארכיאולוגיה, ולא לחינם - 11 ק"ג זהב טהור, משובץ אבנים יקרות, לא רואים כל יום. התכשיטים שנמצאו בקבר מרהיבים, וכס המלכות שלו, המעוטר בגילופי אריות, מטורף. המדהים הוא שתות, מי שהיה פרעה כבר מילדות, לא עשה שום דבר חשוב במלכותו, ממש כלום!! אולי חוץ מביטול הרפורמות המונותיאיסטיות שאביו, אחנאתון, ניסה להנהיג במצרים. הוא מפורסם רק בגלל העובדה שקברו שרד ולא נשדד כמו כל שאר קיברי הפרעונים שהתגלו עד היום.
אנחנו גם מקדישים קצת זמן ל"יויה וטויה". אלה אציל ואשתו, שיש המזהים אותם עם יוסף ואסנת. אף אחד לא סגור על זה, אבל - יויה – יוסף – נשמע קרוב, והוא חי בימי רעמסס השני, שרוב החוקרים רואים בו את פרעה "שלנו". בנוסף, הוא אחד האצילים הבודדים שנמצא קבור בעמק המלכים, כבוד שהיה שמור רק למי שהמלך ממש חפץ ביקרו, עם כל מיני אוצרות שרק מי שהמלך חפץ ביקרו יכול להרשות לעצמו להיקבר איתם. אנחנו השתכנענו.
הייסאם גם לוקח אותנו לאבן גדולה מכוסה הירוגליפים הנמצאת באחד החדרים הצדדיים. זה לא מוצג מפורסם במיוחד, אבל זה המקום הראשון בו מופיע השם ישראל בכתב חרטומים. אבן שנמצאה בקברו של מרנפתח (זוכרים? היינו בקבר שלו בעמק המלכים) ומספרת על "גירוש" בני ישראל ממצרים ע"י אבא של מרנפתח, רעמסס השני. כן, כבר אז המונח "פוסט-אמת" כבר היה קיים. לא יכול להיום שאבא שלי, רעמסס הגדול, הוטבע בים ע"י הישראלים בזמן שהוא רדף אחריהם להחזירם למצרים. נשמע יותר טוב שהוא רדף אחריהם להחזירם למצרים, ונהרג בדרך. פוסט-אמת.
אנחנו מבלים במוזיאון שלוש שעות, ורק תחינותיו של הייסאם, שממש רוצה שנספיק לבקר בקהיר הקופטית, גורמות לנו לעזוב, בהבטחה שנחזור לכאן כשיפתחו את המוזיאון החדש. דרך אגב, נראה שהם רציניים, כי המוזיאון באריזות.
הביקור האחרון שלנו בטיול היא קהיר הקופטית, או "מצר אל-קדימה". זהו האתר שבו החלה ההתיישבות בקהיר, שנקראה בהתחלה פוסטאט וממנה נולדה בהמשך השנים העיר הערבית שתתפשט צפונה ותיקרא אל-קהיארה שמשמעותה "המנצחת", או בערבית "עיר הכוכב מאדים". בעיר העתיקה יש מבחר אתרים מעניינים, כמו בית הכנסת העתיק והמרשים על שם בן עזרא, בו נמצאה הגניזה הקהירית, כנסיית סנט ג'ורג' והכנסייה התלויה. לא רחוק משם נמצאים מצודת קהיר, מצודת "צלאח א-דין", ומסגד מוחמד עלי.
כדי לא לקפח אף אחד, אנחנו מבקרים בכנסיה, בית כנסת ומסגד. כנסיית המערה היא כנסיה נוצרית קופטית ע״ש סרגיוס ובאקחוס, בה על פי האמונה הסתתר ישו עם הוריו במשך כארבעה חודשים.
בית הכנסת אבן עזרא, היה בית הכנסת הראשי של קהילת יהודי קהיר (כשהיו בה כאלה), בו התפלל הרמב"ם ובו נמצאה הגניזה המצרית - אלפים רבים של מסמכים השופכים אור על יהדות המזרח התיכון בכלל ומצרים בפרט במהלך 1,000 שנים.
מסגד עמרו איבן אל אץ נבנה במקור בשנת 641-642 לספירה, במרכז פוסטאט. המבנה המקורי היה המסגד הראשון שנבנה אי פעם במצרים ובאפריקה כולה, ומיקומו הוא המקום בו ניצב אוהלו של מפקד הצבא המוסלמי שכבש את מצרים - עמרו איבן אל אץ.
זהו. נגמרו שבועיים מדהימים בארץ הפרעונים. בפרק הבא, למי שיש כח, קצת תובנות, המלצות והגיגים.
להתראות
