אין, אין רחמים להולכים בשביל. את היום הזה אנחנו נזכור כאחד היותר קשים שלנו. לא כי הוא היה הכי ארוך, לא כי הוא היה הכי מאתגר, אלא פשוט כי הוא התחיל ב"בום". השכמה בחמש, יציאה בשש בבוקר מהבית ונסיעה של שעתיים לכפר שיבלי שלמרגלות הר התבור. אנחנו חונים, יוצאים ו.......מתחילים לטפס. אין זמן להתרגל לעובדה שלא הלכנו כבר חודשיים, אין זמן למתוח שרירים דוויים, ישר למעלה. 1.8 ק"מ של טיפוס מגובה 40 מ' לפסגתו של הר התבור - 556 מ' - ההר הגבוה באזור. עד כאן הקיטורים, אבל לא לשם כך התכנסנו. העיקר זה מה שמסביב – נוף מדהים, פריחה מרהיבה ושקט. מצאנו את היום המושלם לטפס לתבור. האביב בעיצומו. הפריחה בכל צבעי הקשת והכל מסביב ירוק ושמח. כלניות ורקפות, עיריות ועריונים תורמוסים וצבעונים, שלא לדבר על שלל המצליבים והמורכבים שלא נצליח להזכיר את כולם. תחשבו על צבע....... הוא נמצא כאן. כיף גדול.
שעתיים של טיפוס מאתגר (שיפוע ממוצע של למעלה מ-25%), לפחות לזקנים שכמונו, ואנחנו בפיצול השבילים שבפסגת ההר (כחול ושחור). השביל פונה שמאלה אל הסימון השחור של שביל סובב פסגת הר תבור. אנחנו פונים ימינה, לפי הסימון הכחול, ומתחברים לשביל אחרי שסבב את התבור, כבר סבבנו אותו לא פעם. עכשיו, אחרי המאמץ הגדול, מגיעה לנו ארוחת בוקר קלה. לחם, גבינה מלוחה, זיתים וירקות זה בדיוק מה שצריך כאן על פסגת התבור, עם הנוף המרהיב והאוויר הצלול.
מנוחה קלה ומתחילים לרדת בשביל הירוק והתלול שמסתיים לאחר כ-1.3 ק"מ (כן, שיפוע ממוצע של כמעט 30%!!) בכביש המחבר בין שיבלי לדבורייה. אנחנו הולכים לצד הכביש ונכנסים לכפר שיבלי - יישוב ערבי מוסלמי עם כ-5,300 תושבים (לפי ויקיפדיה), רובם משבט ערב אל סביח, שהגיע לכאן במקור מטורקיה. את המים שלקחנו אתנו לעלייה, סיימנו, וצריך למלא מים להמשך הדרך. אנחנו מחפשים ברז, וליד אחד הבתים פוגשים באישה צעירה שמזמינה אותנו למלא מים בברז שבחצרה. היא גם רצה להביא לנו בקבוק מים קרים מהמקרר, כדי שלא נשתה רק מי ברז...... אמרנו כבר, אבל נחזור על זה שוב – יש לנו ארץ נהדרת.
מכפר שיבלי אנחנו ממשיכים לצעוד חמישה ק"מ במגמת עליה לא קשה, בין שדות וחורש נטוע, עד למצפור התבור המספק תצפית יפה לכיוון דרום-מזרח - הר התבור והכפר דבורייה.
מהמצפור אנחנו ממשיכים עוד כ- 4 ק"מ, הפעם כבר בעליה קצת יותר קשה, בחורש נטוע אורנים ומרופד ירוק ופרחים, עד הר דבורה – שגובהו 437 מטר, הקרוי על שם דבורה הנביאה, שניצחה למרגלותיו (לפי המסורת) את סיסרא, שר צבאו של יבין מלך אשור. את ההר ניתן להקיף מדרום או מצפון, אנחנו מחליטים על צפון (קצת קצר יותר), ופונים ימינה אל הסימון הכחול המוביל למרגלות ההר, ירידה של כקילומטר, או קצת פחות. בקצה הירידה יש אזור פיקניקים הומה ילדים משחקים. יום שישי היום, ורוב תושבי האזור הם מוסלמים, אז למה לבזבז מזג אוויר כזה בבית?
ליד אתר הפיקניקים אנחנו פונים ימינה לשביל האדום ועולים במעלה נחל ברק בן אבינועם. ההליכה קצת יותר קשה כי הסבך יותר קוצני והשיחים הגבוהים מסתירים מעט את סימון השביל, שעד כה היה ממש טוב. מכאן עד סוף המסלול, כשלושה ק"מ, זו עלייה בינונית שמסתיימת בכביש הגישה לכפר עין מאהל. כאן מסתיים יום ההליכה שלנו. בסך הכל הלכנו היום 19 ק”מ, עלינו 1,300 מ' וירדנו 1,100 מ'. לא היום הכי קשה עד כה, אבל בשלישיה הפותחת.
אנחנו תופסים מונית ונוסעים עם "חוטו" חוטובלי, שהוא קרוב רחוק של סגנית שר החוץ, חזרה לשיבלי, שם מחכה לנו הרכב. חוטו, תושב נצרת עילית, די מקטר על ה"שכנים החדשים", אבל בסופו של דבר מסכים שהם "על הכיפאק".
את הלילה אנחנו מבלים אצל מנאר ואחמד, חברים מהכפר משהד, כבר ערבי שהוקם על חורבת העיר גת חפר - עירו של הנביא יונה, שקברו (על פי המסורת) נמצא במרכז הכפר. כיום מתגוררים בכפר כ-7,600 תושבים, רובם ערבים מוסלמים. מנאר ואחמד יוצאים מגדרם להנעים את זמננו.
מנאר מכינה לנו סעודת שבת מדהימה של עלי גפן ממולאים, כבש בתנור ודגים מטוגנים. פאדל ואמיר, התאומים בני השש (כמעט) מתעקשים שאני (כן, אני) אקריא להם סיפורים לפני השינה. אחרי הקפה (תה צמחים לבנות) של אחמד, אנחנו הולכים לישון כואבים אך שבעים ושמחים.
לילה טוב ממשהד. להתראות מחר בדרך לאלון הגליל.