אנחנו קמים מוקדם, כי היום יוצאים ברבע לשבע למרכז המבקרים של הפארק, ממנו יוצאים הסיורים. ליד מרכז המבקרים אנחנו עוצרים באתר השיום של הגורילות. יש כאן פסלי קש עצומים של גורילות (ועוד כל מיני חיות בלתי חשובות), שלידם עורכים מידי שנה את טקס השיום. לאחר שסופרים את הגורילות שנולדו במהלך עונת הרביה, מתאסף כאן עם רב, ולקול שירה וריקודים מכריזים על שמם של התינוקות החדשים. זה צריך להיות טקס מרהיב. אנחנו מצטלמים וממשיכים למרכז.
אחרי תדריך קצר עם מאות המבקרים שנכנסים היום לפארק, אינוסנט, המדריך הראשי שלנו, וצוות הטרקרים והפורטרים מובילים אותנו לתוכו. הטרקרים כאן כבר מהזריחה, והם אמורים לאתר עבורינו את הקופים. יש כאן 4 משפחות (כ-500 פרטים בסך הכל) של גנון זהוב, שהוא מין של קוף אנדמי לאזור הרי געש באוגנדה, קונגו ורואנדה. הגנון חי ביערות סבוכים, לרוב בסביבות במבוקים עבים, והוא מצוי כיום בסכנת הכחדה עקב השפעות של הרס בית גידולו המיוער ועקב מלחמות שהתחוללו באזור וגרמו למותם של קופים רבים. כיום, המין קיים רק בזכות הפארקים המגוננים עליו מפגיעה.
חצי שעה של צעידה בנוף כפרי מעובד מביאה אותנו לכניסה לפארק. כאן מחכים לנו הטרקרים, כי להקת הקופים שנבלה איתה היום החליטה לרדת ממש עד הכניסה לפארק. זו משפחה של כ-80 קופים ואנחנו ממש לא מעניינים אותם. הם קופצים לנו מעל הראשים בחיפוש אחרי העלה המושלם של הבמבוק אותו הם רוצים לאכול. הם די בררניים ואוכלים רק את העלים הצעירים והטעימים של הבמבוק. אנחנו מבלים עם הקופים בדיוק שעה. ככה זה עובד כאן, כדי לא להרגיל את הקופים יותר מידי לבני אדם, הוחלט שכל משפחה מקבלת ביקור אחד בן שעה ביום. הם ממש נחמדים הזהובים הללו, ואנחנו מבלים שעה בצילום כל אחד מ-80 הקופים.
אחרי שאנחנו נפרדים, בצער רב, מהקופים שהפכנו לחלק מהמשפחה שלהם, אנחנו נוסעים לביקור במוזיאון דיאן פוסי בקיניגי. דיאן פוסי הייתה פרימטולוגית אמריקאית שחקרה ביסודיות מספר קבוצות של גורילות הרים, כאן בפארק שבין רואנדה, קונגו ואוגנדה. היא התבוננה בהן מדי יום, במשך שנים (לאורך כל שנות ה-70 ועד 1985). במהלך מחקריה הייחודיים התקרבה פוסי לגורילות באופן יוצא דופן. שמה נודע למרחקים והיא זכתה להערכה רבה. בנוסף למחקר פעלה רבות לשימור הגורילות וסביבתן. היא נרצחה כאן ב-1985 ע"י ציידים שביקשו לנקום בה על מלחמתה בתופעת הציד הבלתי חוקי ובפגיעה בשטחי המחיה של הגורילות.
המוזיאון, שהוקם ע"י אלן דג'נרס, הוא עדות למאמציה הבלתי פוסקים של דיאן פוסי ולמסירותה להגנה ושימור של גורילות ההרים. המוזיאון לוקח אתכם למסע מרתק בעיקבות גורילות ההרים, ובעיקר בעיקבות המאמצים הכבירים לשימור החיה המדהימה הזאת. טיפ– זה יעד חובה למי שרוצה קצת יותר מחוויה. הביקור כאן מציע הזדמנות ייחודית להתעמק במורשת של דיאן פוסי, מספק הצצה לחייה וליצירתה, מציג פריטים אישיים, תצלומים ומחקר פורץ דרך שלה. אנחנו מבלים כאן שעה קלה ותורמים בנדיבות לקרן לחקר ושימור גורילות ההרים.
אנחנו חוזרים למלון לפוט מסאז׳ מדהים על חשבון הבית, ונפרדים בדמעות. יש סיכוי לא רע שנחזור לכאן.
אנחנו יורדים חזרה למוסנזה, ובדרך נתקלים בתופעה ייחודית - מדינה על אופניים. כל ההובלה הקטנה ברואנדה מתבצעת על אופניים. תוצרת חקלאית, אוכל, טקסטיל, ריהוט, וכל מה שצריך להעביר ממקום למקום, נוסע באופניים. אנחנו עוצרים ליד בחור צעיר שמוביל 150 ק״ג תפ״א בירידה. כיוון שהמשקל עצום והאופניים לא בנויות לבלום בירידות הקשות עם מטען כזה, הוא נועל מעצור עשוי מגומי של צמיג על אחת הנעליים, ובולם בעזרתו. רואנדה !!!
אחרי הפסקת צהריים קלה ב- Migano Cafe במוסנזה, אנחנו נוסעים לגיסני, עיר קטנה (כ-100 אלף תושבים) על גדות אגם קיוו (Lake Kivu), האגם הגדול ברואנדה והשישי בגודלו באפריקה – 2,700 קמ"ר. האגם נמצא בגובה 1,460 מ' מעל פני הים, ועומקו המרבי - 475 מ' - מציב אותו כאגם השמיני בעומקו בעולם. בתחתית האגם מצטברות כמויות אדירות של מתאן ושל פחמן דו-חמצני מהרי הגעש הנמצאים בסביבתו. שחרור פתאומי של הגזים עלול לגרום לענן פחמן גדול שיכסה את סביבת האגם ויגרום לחנק של האנשים המתגוררים בסביבתו. לאחרונה, בעיקבות הצלחת ניסיונות שאיבת גז ממעמקי האגם והפיכתו למקור הפקת חשמל (בטכנולוגיה ישראלית), החלו לפעול כאן 4 תחנות שאיבה ליצור חשמל.
אנחנו מתמקמים במלון גלקסי על גדות האגם. זה לא הוגן להשוות למלון הקודם שלנו, אבל החדרים גדולים ומרווחים, ויש ואמבטיה בתוך החדר.
אנחנו יוצאים לדייג עם דייגים מקומיים בסירות מסורתיות. הם דגים ככה מאז 1910. זאת מערכת מסובכת של 3 סירות קנו מחוברות במקלות וחבלים. הם דגים בעיקר סמבזה, דג דמוי סרדין הגדל כאן באגם. פידל המדריך מספר לנו שהדייגים הם חבר׳ה שנשרו מבית הספר בגיל צעיר, הם מרוויחים דולר ליום, ועושים זאת מספר שנים מצומצם, כי זו עבודה פיזית קשה מאוד. הם חותרים ללב האגם, מרחיקים את שלוש הסירות אחת מהשניה, ופורסים רשת בגודל מאה על מאה מטר (כן, בדקנו כמה פעמים, זאת רשת עצומה) בעומק של כ-50 מטר. הם מפתים את הדגים העזרת מנורות שהם מורידים לתוך המים. לאחר 3 שעות המתנה הם מעלים את הרשת, אוספים את השלל (שיכול להגיע לעשרות ק"ג, אבל לפעמים הוא ק"ג בודדים), מחליפים מיקום וחוזרים על התהליך. כל לילה הם עושים שלושה מחזורי דייג. קשה, אמרנו?
טיפ– למרות שזה נשמע מלכודת תיירים, השייט הזה ממש אותנטי ומעניין. אנחנו מבלים עם הדייגים עד לסוף הפרישה הראשונה, אז הם הולכים לישון בסירות, ואנחנו ממשיכים לארוחת ערב על החוף במסעדה ממש טובה בשם אמליזה. ברור שהזמנו סמבזה.
הולכים לישון במלון גלקסי בגיסני (רובבו בשמה החדש) - 7
