אם פספסתם את היום הקודם, הוא כאן
את היום אנחנו מתחילים בקפה קטן במאהל שלנו, אותו נשאיר כאן ונחזור אליו בערב, כי אני בלי מקלחת לא הולך..... אנחנו נפרדים מדרור והדר, השכנים שלנו מימין. אב ובתו מגדרה, שהולכים ביחד חלקים מהשביל. איזה כיף. עוד נפגוש אותם בהמשך היום. המסלול שלנו מתחיל כקילומטר ממזרח לקיבוץ סאסא, כ-20 מ' מהכביש אנחנו עוברים שער בגדר בקר ועולים על בשביל רחב בין אלונים, אלות וחרובים.
אנחנו עולים בחורש במעלה ההר, לכיוון בית ספר שדה הר מירון. המסלול בעלייה, אבל הוא לא ארוך, כ-2.5 ק"מ, ואנחנו עולים אותו בקלות עד חורבת חממה. ליד החורבה יש היום דוכן של רשות הטבע והגנים (סוכות היום), ובחורה חמודה שמסבירה לנו על המסלול ומעניקה לנו מפה. מכאן אנחנו לוקחים את השביל השחור שמוביל אל פסגת הר מירון. מכאן ואילך אנחנו עולים באמת. העלייה לא ממש תלולה, השביל רחב ונוח, ובכל רגע אפשר לעצור בצל העצים ולנוח.
שקט כאן בדרך לפסגה, למרות שסוכות היום, אין הרבה מטיילים ואנחנו נהנים מהשקט. כמה דקות של הליכה, ואנחנו צופים על בית ספר שדה הר מירון מלמעלה. עוד כמה דקות של טיפוס ואנחנו מול בית ג'אן. כחצי שעה מתחילת הטיפוס העלייה מתמתנת מעט ורוח הנעימה מייבשת לנו את הזיעה. השביל מגיע לחורשה של ארזי לבנון, שעל פי ד"ר גוגל נטעה כאן הקק"ל בשנות ה-1950 בניסיון לאקלם את המין הזה בארץ. עוד כמה מאות מטרים ואנחנו במצפה נריה (1,123 מ'), מרפסת אבן ועליה לוחות תצפית המסבירים לנו מה אנחנו רואים. ורואים!!! רואים את אפיק נחל דישון, את סאסא, את רמת הגולן, את יישובי כביש הצפון. נוף מרהיב, ואנחנו מנסים לעקוב אחרי המסלול שעשינו ביומיים האחרונים.
עוד חצי ק"מ והשביל השחור שלנו נפגש עם שביל אדום המקיף את פסגת הר מירון - "שביל הפסגה". אנחנו מקיפים את הפסגה ונהנים מהמוני סתווניות הפורחות משני עברי השביל. כנראה שהגיע הסתיו.....
על שביל הפסגה, הנקודה הגבוהה ביותר בשביל ישראל – 1,200 מ' - יש שתי תצפיות מרהיבות, אחת לצפון ממנה רואים את החרמון, את אגם החולה ואת כל רכס רמים, והשנייה למזרח - הר כנען, צפת, נחל עמוד והכינרת. מכאן אנחנו יורדים אל חניון הפסגה. יחסית ליום חג, שביל הפסגה לא היה צפוף מאוד, אבל זה המקום היחיד בינתיים בו פגשנו מטיילים.
אחרי דיון קצר אנחנו מחליטים להמשיך לנחל מירון. השעה 12:00, אז יש לנו עוד הרבה זמן. מחניון הפסגה, אנחנו ממשיך לפי סימון שביל ישראל מערבה. שימו לב, יש כאן הרבה סימונים, אל תלכו עם אף אחד אחר, רק עם סימון שביל ישראל. אחרי כחצי ק"מ במגמת עלייה, השביל שלנו פוגש שביל ירוק שעולה לחרבת ב"ק ובית היערן. אנחנו ממשיכים בשביל ישראל שעובר בין החלקות המעובדות של הדרוזים.
עוד שעה קלה של הליכה ואנחנו מגיעים ל"הוטה" בעומק של 11 מ' (על פי השלט, לא ממש מדדנו). אם אתם לא ממש מבינים, כמונו, את מקור השם "הוטה", להלן האגדה (תודה לפרופ' גוגל) – בימי הטורקים, מספרים בבית ג'אן. תושבי הכפר שהיו עניים לא ממש אהבו את גובי מס הטורקים, ומפעם לפעם, כשלא יכלו לשלם יותר את המס האכזרי, הם דאגו לכך שהגובים ייעלמו מהשטח. אחד מצעירי הכפר, כך מספרים בבית ג'אן, פיתה את גובה המיסים המקומי בסיפורים על אוצר זהב הטמון בהרים. לקח הצעיר את הגובה אל פתח ההוטה ואמר "שם, למטה, נמצא האוצר". הגובה התכופף מעט, כדי לראות את האוצר, ואז דחף אותו הצעיר דחיפה קטנה. כאשר נפל הגובה לתוך הבור שמעו אותו צועק הוווווו..... טח! ומכאן נולד, לגרסת ותיקי בית ג'אן, השם הוטה. או כך לפחות מספרת האגדה… במרחק 500 מ' מההוטה אנו מגיעים למצבת אבן ומעליה מתנוסס דגל חמשת הצבעים של העדה הדרוזית. זוהי אנדרטה לזכרו של סמל קאסם טאפש, שנהרג בלבנון באפריל 1992 ונקבר בחלקה הצבאית בכפר. משפחתו הקימה כאן אנדרטה לזכרו, מול נוף הלבנון. ליד האנדרטה אנחנו רואים טרקטור שמעבד את השטח. הוא קצת הזיז את סימון השביל, אז מפעיל הטרקטור מסביר לנו בדיוק מאיפה צריך ללכת. הוא גם מספר לנו שהוא מתכנן לטעת כאן כרם ענבי מאכל.
כמה מאות מטרים אחרי האנדרטה אנו עוזבים את השביל הירוק ופונים שמאלה עם סימון שביל ישראל. אחרי עוד 300 מ' אנחנו חולפים על פני גת חצובה בסלע, שעל פי השילוט (של שביל מים לים דווקא) אפשר לראות כאן לפעמים סלמנדרות, ומגיעים להוטה נוספת, הפעם בעומק של 43 מ'. אנחנו ממשיכים עוד כמה דקות לרגלי מצוק הצנירים יפהפה ומגיעים לעין זבד – עץ בודד נטוע על מעיין שבחורף שופע מים ועכשיו הוא יבש.
בעין זבד אנחנו פוגשים את דרור והדר במנוחת צהריים. אני ממש מקנא. הם החליטו לעשות רק מסלולי ירידה, אז יש להם זמן למנוחת צהריים. רעיון מעניין. אנחנו אוכלים כאן ארוחת צהריים, שותים לגימת קפה שדרור מכין על הגזיה ומתארגנים להמשך ההליכה. לפתע מגיח מתוך נחל מירון בחור מבוגר, עם אשתו ובתו, ונראה מבולבל לחלוטין. הם לבושים לטיול אחר צהריים בפארק, כפכפים וכאלה, ואין להם מושג איך הם הגיע לכאן. הם מרמת ישי, והם אמורים לחזור לחניון הפיתול, שם השאירו את הרכב ויצאו ל”טיול קטן”. זה עוד שעה וחצי טובות של הליכה, ואין להם טיפת מים. אנחנו עושים ספירה זריזה. יש עלינו עוד שבעה ליטר מים, אז אפשר לתת להם שלושה, הרי אנחנו לא רוצים אירוע התייבשות על מצפוננו. אנחנו נפרדים מה"רמת ישי"ים ומאחלים להם הצלחה. השביל ממשיך בין עצי אלון צפופים מעל מושב מירון עד לסלע עצום המתנשא מעל לנוף.
זהו "כיסא אליהו". למה אליהו? האברכים מהסביבה משוכנעים שכאן יופיע אליהו הנביא באחרית הימים, ישב על הסלע ויתקע בשופר. את אליהו והאברכים לא ראינו, אבל פגשנו כאן את יסמין וזיו, שני ילדים (היא לקראת גיוס והוא עוד בשמינית) אותם הכרנו בלילה הקודם בבית ספר שדה הר מירון. הם שורפים טונה, מסתבר שזו הדרך המקובלת כיום לאכול טונה בקופסה, לארוחת צהריים. אנחנו ממשיכים בשביל עד חורבת שמע, שלא קרויה על שם שמאי הזקן (החצי הקשוח של הילל ושמאי) כי היא נמצאת כאן מאז תקופת הברונזה הקדומה. אומרים שהמבנה היה מרשים, ובחפירות שנערכו כאן נחשף בית כנסת עתיק ובו בין השאר שער מעוטר במנורת שבעת הקנים, ספסל אבן ששימש את המתפללים, עמודים גדולים, ומדרגות היורדות אל האולם הראשי. ליד חורבת שמע יש מבנה עצום מאבנים ענקיות שאין לי מושג ירקרק איך הצליחו להביאן לכאן, ובו על פי המסורת קבורים שמאי הזקן ואשתו.
השביל ממשיך לרדת אל אפיק נחל מירון, ואחרי כחצי ק"מ אנחנו מגיעים לחניון מירון, או בשמו הפופולרי יותר, חניון הפיתול, על כביש מספר 866. כאן אנחנו מסיימים את הצעידה להיום, כ-13 ק"מ של עליה קשה וירידה נעימה בחורש מקסים. קצת אחרינו מגיעים החברים מרמת ישי, מתנשפים אך בריאים ושלמים.
טלפון לפסקל ואחרי רבע שעה אנחנו במונית לתחילת המסלול. איש מקסים, כבר אמרנו? בעליה לבית ספר שדה הר מירון אנחנו מזהים את דרור והדר צועדים בצד הכביש, ומצטופפים כדי לקחת אותם עמנו. הם סיימו את המסלול ועולים כדי להתרחץ ולאסוף את הרכב בדרכם למרכז. הדר היא מורת דרך, ואנחנו שואלים אותה על מסעדה טובה באזור. היא לא מהססת ושולחת אותנו למסעדת נלצ'יק בריחניה. לא תתאכזבו, היא אומרת.
אחרי קפה ומקלחת אנחנו יוצאים לריחניה. כפר צ'רקסי קטן ליד מושב דלתון. מסעדת נלצ'יק נראית כמו דיינר אמריקאי משנות השישים. שולחנות זכוכית, כורסאות "עור" אדומות ותמונות רטרו. לא מקום שהיינו נכנסים אליו, מה גם שהוא ריק לחלוטין. אבל הדר המליצה. מה שיהיה, יהיה. והיה!!!! אם לסכם במילה אחת – מדהים!! המקום שייך למשפחה צ'רקסית שמנהלת אותו ועובדת בו. הסבתא מכינה את כל האוכל, אבא ואמא עובדים במטבח, והבנות ממלצרות. סנדי, המלצרית שלנו, לומדת בכיתה י' בבית הספר בסאסא, ועוזרת להורים בסופי שבוע ובחופשים. היא מקסימה. כיוון שאנחנו לא מכירים את האוכל הצ'רקסי, היא עוזרת לנו לבחור את המנות, ופוגעת בול!! מהחומוס שסבתא מכינה בעצמה בבית, דרך מחית העדשים המבושלות, ועד לכיסונים ממולאים גבינה צ'רקסית וחומוס, הכל טעים ברמות. תודה הדר!!! אנחנו חוקרים את סנדי על איך זה להיות צ'רקסי בסביבה יהודית (עידו חוקר, זאת אומרת) ומבינים שזה לא קל. עם זאת, זוהי חברה מוסלמית פתוחה ומתונה, שמרגישה ישראלית יותר מהרבה ישראלים שאני מכיר. התאהבנו, בסנדי ובצ'רקסים. עוד נחזור לכאן. לקינוח אנחנו אוכלים כנאפה מעולה ונפרדים מהמשפחה בחיבוקים. לא לפספס את נלצ'יק בריחניה – 04-6990548.
חזרה לבית ספר שדה הר מירון. מחר יורדים את נחל עמוד.
.jpeg?width=64&height=64)
.jpeg?width=818&height=1604)
.jpeg?width=818&height=1604)
