מסע פייר פלאנט וחברים לאתיופיה - פברואר 2015 - פרק שלישי

יום שבת – 7/2/2015 – הקרבן הראשון של האוכל האתיופי היא חגית. היא מתעוררת עם בחילות וכאבי בטן. שום דבר שקצת פראמין לא יפתור. את הבוקר אנחנו מתחילים ב" שוק התנינים". זה לא ממש שוק, זה אחד החופים של אגם צ'אמו שבו התנינים רובצים בשמש ונותנים לציפורים לנקות להם את השיניים משאריות הדגים. הצבעוניות של האירוע העניקה לו את השם. אנחנו יוצאים לשם בסירה, ובדרך אולי נראה גם היפופוטמים. אז ככה, למרות שאנדי טוען שמוקדם בבוקר זה הזמן הכי טוב לראות את התנינים פותחים פה לציפורים ואת ההיפופוטמים על החוף, אין היפופוטמים, והתנינים (יש כאן המון) לא ממש פותחים את הפה. אבשל טוען שהוא מבין את המודל של אנדי – הסירות פשוט יותר זולות בשעות הבוקר..... אולי הוא צודק. למרות היעדר ההיפופוטמים, השייט יפהפה. התנינים עצומים, המון ציפורים (גם אם הן לא מנקות לתנינים את השיניים) ויש גם דייגים עם סירות קטנות שפורסים רשתות באגם. כיף של בוקר. טיפ - לא לוותר על השייט. כאן גם המקום לציין את גבורתה של קרן, שלמרות פחד קמאי מתנינים, התגברה והצטרפה לשייט. כל הכבוד קרן!!!

אחרי השייט אנחנו חוזרים לאמא של אנדי לארוחת בוקר. כאן אנחנו נתקלים באחד מהנוראים שבמאכלי אתיופיה – ה"פירפיר" (בפה רפה). יעל אמנם טוענת שהפירפיר ממש טעים, אבל מה יכול להיות טעים בשאריות אינג'ירה מאתמול מעורבבות עם קצת ירקות קרים ביצים ומים. אמנון מתמנה לגזבר הקבוצה. הוא אוסף כסף מכולם והולך לבנק. מנהל הבנק ממש מתלהב מהביזנס, ואמנון חוזר מלא חוויות ועם מתנות מהמנהל – יומן שנה של הבנק וכמה עטים. במונחים אתיופים זו מתנה ענקית. טיפ – אם אתם באים בקבוצה גדולה, אל תנסו להחליף כסף אחד, אחד. זה ייקח לכם שעות. תרכזו את ההחלפה ותזכו בטיפול VIP בכל סניף בנק.

אחרי האוכל אנחנו מעמיסים את כלי הרכב ויוצאים דרומה לכיוון פארק אומו שבו חיים השבטים. השבט הראשון שאנחנו עוברים דרכו הוא קונסו. נספר עליו בהמשך. כל הדרך אנחנו רואים ילדים שרוקדים ריקוד מוזר בכל פעם שאנחנו חולפים לידם. אנדי מסביר שזה "ריקוד האיילנד". המקומיים יודעים שהתיירים לא שותים מים מהברז, ולכן מביאים עימם בקבוקי שתייה. הבקבוקים הריקים הם מוצר יקר ערך כאן בדרום. אם אתה רוצה לקנות חלב, או ארקה (המשקה האלכוהולי המקומי), או אפילו לקחת איתך מים לדרך, אתה זקוק לבקבוק. הילדים רוקדים לתיירים את "ריקוד האיילנד" וקוראים "איילנד, איילנד" כדי שיזרקו להם בקבוקים ריקים. הכל על שם המותג הראשון של בקבוקי שתייה שהגיע לכאן לפני שנים – איילנד. המותג כבר מזמן לא מוכר כאן, אבל השם נשאר. בדרך אנחנו עוברים ליד נחל שבו מתרחץ כפר קטן. אני לא מגזים. יש כאן עשרות רבות של אנשים – גברים, נשים וטף – שמתרחצים בנהר. שבט הקונסו הוא די מודרני, ביומיום הם לבושים בגדי בד, אבל עירום הוא לא משהו שמפריע להם. כולם עירומים ביחד ומתרחצים ביחד בנהר.

אחרי כמה שעות של נסיעה אנחנו מגיעים לדימקה, עיירת המחוז של שבט "האמר". כמו בכל שבט, אנחנו אוספים מדריך מקומי שדובר את שפת השבט. למדריך שלנו קוראים פילמון והוא מדימקה. אנחנו מגיעים בזמן לשעות האחרונות של השוק השבועי של דימקה, אליו מגיעים כפריים מכל הסביבה, למכור ולקנות. שבט ה"האמר" הוא שבט של רועי צאן. הם כמעט לא עוסקים בחקלאות אחרת. יש להם בעיקר עיזים ובקר, וגם קצת כבשים. כל משפחה גרה במתחם משלה, בנוי מבקתות קש המשמשות הן למגורים והן לאחסנה, וגדרות לצאן ולבקר. יש להם שתי עיירות מרכזיות - דימקה וטורמי - בהן מתקיימים ימי השוק ונמצאים משרדי הממשל המקומי והמרכזי. השבט מונה כיום כ- 50 אלף איש, כולם לבושים בבגדי עור ומקושטים בחרוזים צבעוניים. הנשים צובעות את השיער בתערובת של חמר אדמדם וקולעות צמות דקות. אנחנו מסתובבים קצת בשוק ומתחילים ללמוד על יכולות הקנייה של חלק מהבנות. בפינת רחוב אנחנו רואים מישהו מוכר נוזל לבנבן ועכור בקערות עשויות דלעת. אנדי מסביר לנו שזה האלכוהול המקומי, המופק מצמחים, ולא מומלץ לשתייה ע"י לבנים. אנחנו פוגשים שם גם את השיכור המקומי שלוגם ארוכות מהדלעת שלו ונראה מאושר. אחרי עוד קצת קניות אנחנו עוצרים בפאב המקומי, יושבים על שרפרפים נמוכים ושותים יין דבש. עכשיו אנחנו מבינים למה יש כאן כל כך הרבה כוורות. חוזרים לארוחת ערב במסעדה המקומית והפעם אפילו יעל מודה שה"פירפיר" בלתי אכיל.

הלילה אנחנו ישנים בקמפינג, במתחם של אחת המשפחות ליד דימקה. מגיעים בחושך, ממש חושך מצריים. אבל חיש מהר ילדי השבט מדליקים מדורה - מדורת השבט – ואנחנו מתארגנים לאורה, ולאור הפנסים שהבאנו איתנו. אנדי ארגן לנו אוהלים מדוגמים, עם מזרונים ושמיכות, אבל את שקי השינה הבאנו מהבית, יש גבול. אחרי שכולם מאורגנים אנחנו יושבים עם השבט מסביב למדורה ושרים שירים אפריקאיים וישראלים לסירוגין, חוויה. אנחנו מנסים להכיר את המארחים שלנו, אבל זה לא כל כך קל כי הם מדברים שפה משלהם, והמדריך מתרגם אותה לאמהרית שאנדי מתרגם לנו, משהו בטח הלך לאיבוד בתרגום.... היחידה שאנחנו מצליחים להבין את שמה היא "שרדו" שהיא האישה הכי יפה בשבט, ואולי בדרום אתיופיה. לפי כמות הצלקות על גופה, היא גם "ג'דה" רצינית. לא ניכנס לנושא ההכאות, זה לא החלק היפה של אתיופיה, אבל הצלקות הן סימן כבוד אצל המקומיים, ולשרדו יש כנראה הרבה כבוד. השמיים כאן מדהימים, אין טיפה אור, רואים כל כוכב, ושביל החלב ממש זוהר בשמיים. אחרי השירה והריקודים אנחנו מתארגנים לשינה לעיני ילדי השבט שלא מצליחים להבין מה זה המברשות הקטנות שאנחנו דוחפים לפה, ולמה יוצא לנו ממנו קצף.....

לילה טוב מהקמפינג בשבט "האמר". היגייני זה כבר לא יהיה.