לתחילת המסע

ליום התשיעי

אחרי המסע הגדול לאבו-סימבל, היום הולך להיות יום רגוע. אנחנו מתחילים בשייט על הנילוס בפלוקה (סירת המפרש המסורתית של דרום מצרים). הסירה שלנו מתאימה לעשרים איש, אבל זה טיול פרטי, אז אנחנו לבד עם הקפטן וסגנו.

הקפטן משיט את הסירה וסגנו עוזר עם המפרשים, שר לנו שירים בנובית ורוקד על הסיפון עם תוף מרים, ואפילו פותח עבורנו שוק מזכרות קטן על הסיפון. שעה של שקט על המים, עם איביסים, שחפים, אנפות, קורמורנים וגם הרבה זבל. הנילוס לא נקי במיוחד.

אחרי שאנחנו נפרדים מצוות הפלוקה, אנחנו נוסעים לביקור במקדש פילה. המקדש נמצא על האי אגילקיה, בין הסכר הנמוך לסכר הגבוה, ומגיעים אליו בשייט קצר בסירת מנוע. במקור שכן המקדש על האי פילה שהוצף כבר עם תחילת בנייתו של הסכר הנמוך בשנת 1902. כדי להציל את המקדש, הוא פורק והוקם מחדש באי אגילקיה.

המבנה העתיק ביותר על האי הוא המקדש לאלה איזיס, שנבנה על ידי המלך נכתנבו הראשון (362-380 לפנה"ס). רוב השרידים האחרים הם מתקופת מצרים התלמיית, בעיקר מתקופתם של תלמי השני (המאה ה-3 לפנה"ס), החמישי והשישי (המאה ה-2 לפנה"ס). בין השאר, מתארים התחריטים שעל קירות המקדש את סיפורו של האל אוסיריס, שנרצח ע"י אחיו סת, בותר לחלקים שפוזרו ברחבי מצרים. איזיס, אשתו של אוזיריס, חיפשה ומצאה את כל החלקים והחזירה את אוזיריס לחיים. בכל מקום בו היא מצאה חלק היא הקימה מקדש, וכאן בפילה היא מצאה את הלב. רומנטיקה של פרעונים.

הייסאם מספר לנו שכאן גם נמצאו ההירוגליפים הכי מאוחרים. זהו המקדש האחרון שהוקם בתקופה הפרעונית שהסתיימה ב-332 לפנה"ס.

אנחנו עוזבים לרגע את מצרים הפרעונית ועוברים למצרים המודרנית - לסכר הגבוה על נהר הנילוס. כבר בעת העתיקה שימשו גדות הנילוס לגידולים חקלאיים, וכאשר גדלה האוכלוסייה שלאורך הנהר התעורר צורך לשלוט בהצפות של הנהר כדי להגן על האדמות החקלאיות. בין 1899 ל-1902 הקימו הבריטים ששלטו כאן סכר שאורכו 1,900 מטרים וגובהו 54 מטרים. תכנונו של הסכר התגלה כבלתי מתאים די מהר והוא הוגבה פעמיים בארבעים השנים הראשונות לקיומו. ב-1946 הוחלט לבנות סכר נוסף, גבוה יותר, במקום להגביה בשלישית את הסכר הישן. הסכר החדש הוקם בין 1964 ל- 1970 בתיכנון וביצוע רוסיים, מה שאומר שבעצם הקימו כאן הר באמצע הנילוס כדי לעצור את זרימתו. אורכו של סכר אסואן הגבוה הוא כ-3.5 ק”מ, רוחבו בבסיס כמעט קילומטר(!!!), רוחבו בפסגתו 40 מטרים וגובהו 111 מטרים. מפלצת.

הסכר יצר מאחוריו אגם עצום (זוכרים, היינו שם בביקור באבו-סימבל) - אגם נאצר - שאורכו 550 ק"מ, ורוחבו במקום הרחב ביותר הוא 35 ק"מ. שטח פניו 5,250 קמ"ר ותכולתו 157 מיליארד קוב. רק לשם השוואה, כמות המים המתאדים מהאגם ביום אחד שווה לצריכת המים היומית של כל מדינת ישראל.

התחנה האחרונה שלנו באסואן הוא האובליסק הבלתי גמור. בלב מחצבת אבני גרניט שוכב מה שנראה כמו אובליסק ששלושה מצדדיו נחצבו ורק חלקו התחתון עדיין מחובר לסלע. זהו אובליסק שחציבתו הופסקה האמצע, אולי בגלל סדק גדול שנבקע לאורך חלקו העליון. האובליסק מאפשר הצצה לטכנולוגיית החציבה הפרעונית, בין השאר ניתן ללמוד על הכלים ששימשו את החוצבים, ועל השימוש הגזעי עץ לצורך הפרדת האובליסק מהסלע. אורכו של האובליסק כ - 42 מטר ומשקלו (המחושב) הוא 1,200 טון (!!!). לו היתה מסתיימת העבודה, היה זה האובליסק הגדול ביותר בעולם. הקמתו הוזמנה כנראה על ידי חצ'פסות במאה ה-14 לפנה"ס.

גילה גילה קוג'ה בודי....…

זהו, תם החלק השני של הטיול, והלילה אנחנו עוזבים את דרום מצרים ועולים לרכבת הלילה לקהיר. הרכבת, כמו הפסים עליהם היא נוסעת, הם מימי השלטון הבריטי, וזה ממש בולט לעין. הקרונות רעועים והתאים ראו ימים יפים יותר, אבל בסך הכל נקי ונוח (מלבד השירותים, אבל גם ברכבות יותר מתקדמות נושא השירותים לא ממש פתור). המחיר הוא 80$ לאדם בתא זוגי מאסואן לקהיר, כולל ארוחת ערב וארוחת בוקר המוגשות לנו בתאים ע"י הדייל שלנו, שגם מעיר אותנו שעה לפני ההגעה לקהיר.

אחרי כ- 12 שעות נסיעה, עם כ-12 תחנות בדרך, אנחנו מגיעים (קצת מעורערים) לקהיר.

להתראות דרום מצרים, אנחנו עוד נשוב.

ליום האחד עשר