הפארקים של דרום טנזניה - היום הראשון – ממורוגורו למיקומי

למה טנזניה? הרי יש שם קורונה. הייתם שם כבר מלא פעמים. ראיתם כבר את כל החיות הגדולות. מה איבדתם שם? אלה רק קצת מהשאלות והתגובות שנתקלנו בהן בזמן ההכנות. אז לפני שגם אתם שואלים -  יש לנו ילדה בטנזניה, היא מנהלת פרוייקט סיוע חקלאי שאתם יכולים לראות אותו כאן, חגית ואני מחוסנים שלוש פעמים ואנחנו משוגעים על טיולי ספארי, ולכן למרות הקורונה ולמרות האזהרות ולמרות שכמעט היינו צריכים להיות בבידוד בדרך חזרה, החלטנו לטוס לטנזניה.

אז אחרי שנה וחצי בלי טיולים בחו"ל, שתי בדיקות קורונה (בארץ וכאן), 23 שעות בדרכים ולילה אצל דימיטרה ב"מאמה פירינה" שבמורוגורו, טנזניה, אנחנו יוצאים בשבע בבוקר עם נסטור הנהג למסע (ספארי בסווהילית) של חמישה ימים בפארקים של דרום טנזניה. 

אנחנו (חגית, יובל ואני) נוסעים ברכב ספארי מדוגם שמתאים לשבעה מטיילים, כזה עם גג נפתח ומלא כיסים לאיחסון ציוד. אנחנו מעמיסים מים באחת החנויות בעיר כי המים בטנזניה לא מתאימים לקיבה העדינה שלנו, ויוצאים לכיוון פארק מיקומי, פארק לאומי קטן הנמצא כשעתיים נסיעה ממורוגורו. כשאנחנו אומרים נסיעה בטנזניה זה לא אומר 120 קמ"ש על כבישים מהירים, זה אומר 50 קמ"ש בממוצע, כי הכבישים צרים, עמוסי משאיות ועוברים בתוך כפרים שבהם יש הגבלת מהירות והמון שוטרים שאוכפים אותה. אז המאה ק"מ שבין מורוגורו למיקומי לוקחים שעתיים.

בערך 30 ק"מ לפני שער הכניסה לפארק מתחיל "ספארי תרמילאים". הכביש הראשי (טנזניה מספר 1) נכנס לפארק הלאומי מיקומי ונוסע בתוכו כ-70 ק"מ. משני צידי הכביש אפשר לראות המון חיות – אנחנו ראינו ג'ירפות, אנטילופות, קופים, זברות וחזירי בר. לפי הסיפורים של החבר'ה במורוגורו, אפשר לראות כאן לפעמים אפילו פילים. הרבה תרמילאים, שמחירי הכניסה לפארקים בטנזניה קצת כבדים עליהם, לוקחים את האוטובוס ממורוגורו לאירינגה (10 דולר לכל כיוון), מחליקים איזה 10 ש"ח לנהג שיסע לאט ליד החיות, ונהנים מטיול ספארי זול במיוחד.

 לצד הדרך יש שילוט שמפרט מה הקנס על פגיעה בחיות הבר. אם אתם דורסים פיל, למשל, אתם צפויים לקנס של 15,000$. אז סעו בזהירות.

בתשע בבוקר אנחנו בכניסה לפארק. כנראה שהקורונה באמת משפיעה על התיירות, כי יש כאן רק שלושה רכבי ספארי ו- 10 אוטובוסים של תלמידי בית ספר בטיול שנתי. איזה כיף זה טיול שנתי לספארי? אנחנו נוסעים למצדה, והילדים של דאר-א-סלאם נוסעים לספארי במיקומי. כמובן שהתיירים הלבנים, אנחנו, הרבה יותר מעניינים מהחיות, ואנחנו מצטלמים עם עשרות תלמידי כיתה ד' נלהבים. לדעתי כשההורים ישאלו איך היה בטיול, התשובה תהיה – הצטלמנו עם תיירים לבנים, ואה, כן, גם ראינו פילים. 

בתשע וחצי אנחנו נפרדים מילדי כיתה ד' ונכנסים לשבילי הפארק. הפארק הלאומי מיקומי הוא פארק לא גדול, "רק" 3,200 קמ"ר, והוא די חדש, הוא הוקם בשנת 1964. יש בו כמעט את כל חיות הספארי שכולנו מכירים, אבל אין כאן קרנפים. גם מספר הטורפים כאן אינו גדול, מה שמביא לפריחה של אוכלי עשב – אנטילופות, זברות, ג'ירפות, וכמובן יש כאן פילים והיפופוטמים. בקיצור, פארק ממש כיפי. מיד בכניסה נסטור נוסע לאחד הלודג'ים - ״וויילדלייף קמפ״ – כדי להזמין ארוחת צהריים. יש כל מיני אופציות בפארק, אבל הנוף מ"וויידלייף קמפ" עושה אותו לאלטרנטיבה המובילה – סוואנה אפריקאית פרושה מאופק לאופק עם בופאלו, זברות, אנטילופות וג'ירפות לרוב. עד שנסטור מזמין את הארוחה אנחנו ממלאים כרטיס זיכרון.

השעות הקרובות עוברות עלינו בנעימים בין חיות הספארי השונות. אנחנו עוצרים ב-Hipo-pool, בריכת מים שגרים בה כמה עשרות היפופוטמים ותנינים עצומים. חונים איזה שעה ליד בור המים הגדול של הפארק ומתענגים על עדרי הפילים, הבופאלו והגנו המגיעים לשתות ולהתרחץ בבור.

טלפון מחבר מריץ את נסטור לצד השני של הפארק, כרגיל ללא הסבר (כדי לא להעלות ציפיות). אנחנו מגיעים לגשר שעליו שני רכבי ספארי. אחרי דיון קצר, נסטור יורד עם הרכב מהשביל וכולם אחריו (זה אמנם לא ממש חוקי, אבל מיקומי הוא פארק די גדול, ומספר הפקחים בו די קטן, אז נסטור מחליט להמר). מתחת לעץ שיטה אנחנו פוגשים לביאה שרובצת בסמוך לאנטילופה שהיא בדיוק סיימה לאכול. הלביאה די עייפה מהאוכל ולא ממש מתרגשת מאיתנו, אז אפשר להתקרב ממש קרוב אליה.

קצת צילומים ואנחנו נוסעים לצד השני של הגשר. כאן מחכה לנו הפתעה – ארבעה גורי אריות חמודים מנמנמים בצינורות שמתחת לגשר. זה כיף גדול, כי אנחנו עדיין לא ראינו גורי אריות בטיולי הספארי שלנו.

עוד קצת שיטוטים בחיפוש חיות מעניינות והגיעה שעת הפסקת הצהריים. אנחנו נוסעים ל"וויידלייף קמפ" לארוחת צהריים ממש טעימה עם עוף וציפס ואפילו רפ צמחוני מלא בכל טוב. אני חייב לציין שמגישים כאן ארוחות רק למי שמזמין מראש. קבוצה של 4 צרפתים שהגיעו ביחד איתנו נאלצו לחפש מקום אחר לאכול כי הם לא הזמינו מראש.

אנחנו ממשיכים בנסיעה ברחבי הפארק ועוברים ליד מנחת המטוסים המקומי. נסטור מסביר לנו שזה מנחת לעשירים, שתמורת כמה מאות דולרים לאדם מגיעים למיקומי בטיסת בוקר ליום ספארי וחוזרים בטיסת ערב לדאר-א-סלאם או אפילו לזנזיבר. קונספט מעניין. צריך לבדוק אותו פעם, כשנהיה עשירים.

 אנחנו נוסעים למנוחה קצרה ליד עץ באובב עצום. יש הרבה כאלה בפארק, אבל על הבאובב הזה מותר לטפס. זה בעצם אתר פיקניק עם שולחנות ושירותים ואפילו מים זורמים. יש כאן שמירה כדי שחיות הטרף לא יתקפו את התיירים, ואפשר לבלות כאן בשעות החמות. אנחנו מטפסים על העץ (יובל וחגית) ורודפים (אני) אחרי חסידת מארבו שמסתובבת כאן.

עוד קצת נסיעה בין חיות הספארי, עצירה ליד נחש פיתון עצום (!!!) המציץ מתוך מחילה לצד הדרך ואנחנו מחליטים לסיים את הספארי ולהמשיך ללודג' שלנו בכפר מיקומי הנמצא כ-10 ק"מ מדרום לשער הכניסה לפארק. הכפר כולו נמצא בתוך הפארק הלאומי, אבל כיוון שגרות בו כמה מאות משפחות החיות נמנעות מלהגיע אליו.

קמפ באסטיאן נמצא ממש בפאתי מיקומי והוא מדהים. בקתות גדולות מפוזרות ברחבי גן עצום ויפהפה. הביקתה שלנו יכולה להכיל כפר קטן. יש בה סלון ענק, ארבעה חדרי שינה גדולים ומרפסת הצופה לגן. אנחנו מספיקים לטבילה קצרה בריכה המדהימה של הלודג', שלדברי יובל, היא יותר גדולה מכל הבריכות במורוגורו (ביחד). אנחנו מזמינים קוקטיילים מהבר של הבריכה ונהנים מהשקיעה היפהפיה . מה עוד צריך אחרי יום ספארי מפרך...

יובל ואני אוכלים ארוחת ערב מצויינת במסעדה של הלודג', חגית שסובלת מבעיות בטן (שלא נרחיב עליהן כאן) מוותרת.

היה יום נפלא, נקווה שגם ההמשך יהיה כזה.

לילה טוב ממיקומי, טנזניה.

ליום השני