לפני שניכנס לפרק השלישי של המסע, אני חייב לשתף אתכם בכמה הרהורים על כוסברה. תיכף תבינו. ירדן רגישה לטעם הכוסברה. לא, לא כמו חלק מכם שלא אוהב כוסברה, ירדן היא חלק מהחלקיק הקטן באוכלוסייה הנושא גן הגורם להם לחוש טעם של סבון בכל פעם שהם מכניסים כוסברה לפיהם. אני לא מבין זאת, אני ממש אוהב כוסברה, אבל גם ירדן, גם יובל בתנו הבכורה וגם אמי ואחותה נושאות כולן את הגן הזה, ופשוט לא מסוגלות לגעת בתבשיל המכיל כוסברה. עלה כוסברה בסיר מרק, והן מרגישות בו. ניסיתי. מנגד, ההודים מתים על כוסברה. מלבד מתוקים, כמעט כל מאכל הודי מכיל את הירק הזה, ואם אין כוסברה בתבשיל עצמו, אז יפזרו לכם חופן נדיב של כוסברה טרייה, קצוצה דק, מעליו. אז איך מגשרים על שני הניגודים הללו? התשובה הקצרה – אי אפשר. התשובה הארוכה כוללת שורה של אמצעי הגנה כגון – no coriander please, או no cilantro please, זה השם המקובל בארה"ב, או אפילו please do not put any green leaves in the food. זה עובד בחמישים אחוז מהזמן, ובחמישים הנותרים או שמזמינים מנה חדשה ומנסים שוב, או ששולים את הירק הנראה לעין ומקווים לטוב, או שנשארים רעבים. לא פשוט לטייל בהודו אם אתם רגישים לטעם של כוסברה. תשאלו את ירדן, היא עושה זאת כבר חודשיים כמעט. זהו, הייתי חייב להוריד את זה מהלב, ועכשיו אפשר להמשיך.
היום אנחנו יוצאים לארבעה ימים בעמק נוברה. עמק נוברה נמצא בין רכסי קראקורם ולדאק העצומים (עד 6,500 מטר גובהם), והיה בעבר אחד החלקים המאתגרים והמסוכנים ביותר של דרך המשי – נתיב המסחר העתיק, שחיבר בין לדאק ל סין ממערב, הודו מדרום, ומרכז אסיה ממזרח. כיום חיים כאן רק כמה אלפי תושבים, והערך העיקרי של המקום הוא אסטרטגי, עקב מיקומו בין הודו, סין ופקיסטאן. טיפ – ארגנו את כל החבילה דרך סוכנות נסיעות בשםThe Nomadic Way שסונם, בעל המלון המליץ עליה, וגם הטריח את דדול, בעל הסוכנות, לבוא לסגור אתנו את התוכנית. דדול יוצא מגדרו לארגן בדיוק מה שאנחנו רוצים, ואנחנו יוצאים עם מחמוד-חוסיין הנהג (שהוא במקור מאזור טורטוק) לכיוון דיסקיט, ברכב טויוטה אינובה חדש ונח. זה רכב מאוד נפוץ כאן, מין ג'יפון עם מקום לשישה אנשים בנוחות יחסית ושבעה דחוסים. אנחנו שלושה, אז יש שפע של מקום. כדי לטייל בעמק נוברה (טיפ) אתם תצרכו פרמיטים אותם ניתן לארגן ישירות במשרד המתאים ב-לה בעלות של 500 רופי לאדם, או (בתוספת 100 רופי לאדם) דרך כל סוכנות נסיעות. אם תרצו פרמיטים ליותר משבוע ימים, תשלמו עוד 100 רופי לאדם. בדרך יש 6 נקודות ביקורת שבהן צריך להירשם, אז אנחנו לוקחים אתנו 6 עותקים של הפרמיטים שדדול הוציא עבורנו. הדרך מתפתלת במעלה ההר והנוף של לה וההרים מסביבה מרהיב, והוא הולך ומשתפר ככל שעולים.
בנקודת הביקורת הראשונה, בגובה 4,700 מטר אנחנו פוגשים לראשונה יאקים. זה הגובה בו הם חיים. מכאן עד הפס בגובה 5,380 מטר לפי האייפון שלי, למרות שלפי השלטים זה למעלה מ- 5,600 מטר, הדרך היא דרך עפר משובשת באיכות משתנה, בין גרועה לבלתי נסבלת. בפס אין הרבה, מלבד נוף מרהיב, והודים שמהם יש כאן המונים. טיפ - אל תבנו על השירותים כאן, אפילו ההודים משתמשים בטבע.
נוף ההרים עוצר נשימה, וכך גם הגובה, אבל אנחנו כולנו בסדר ומכאן מתחילים לרדת (10 ק"מ ראשונים על אותה דרך משובשת) לעמק נוברה שגובהו הממוצע 3,000 מטר בלבד. קטן עלינו. עם זאת, חובה לציין שאי אפשר לרדת מעמק נוברה. מי שמרגיש רע חייב לצאת דרך אחד הפסים, מה שאומר לעלות. אז (טיפ) תעשו טובה ותשקיעו כמה ימי התאקלמות ב-לה.
אנחנו עוצרים לצהריים במסעדה קטנה בכפר עוד יותר קטן בשם Khalsar שאמצע שומקום זו מחמאה עבורו, וממשיכים לדיסקיט, הכפר הגדול בנוברה. כאן נמצאים משרדי הממשל. בכפר עצמו (כ-3,000 תושבים) אין מה לדווח, אבל מולו, וקצת מעליו נמצא מנזר דיסקיט, מבנה מרשים, שהוקם במאה ה-15 (!!!), צבוע בצבעי אדום ולבן, ונראה כמו דבוק לצלע ההר.
אבל גם לא בגלל המנזר עצרנו כאן. עצרנו בגלל הגומפה עם פסל בודהא, ההוא העתיד לבוא, בגובה, אתם יושבים? 32 מטר!!! כן, גובה של בניין בן 10 קומות. הוא עצום!! רואים אותו מכל העמק. בקושי אפשר לצלם את כולו. הוא נחנך לכבוד ביקור של הדלאי לאמה בעמק נוברה בשנת 2010 ולקח 4 שנים להקימו.
הכניסה למתחם הבודהא והמנזר עולה 30 רופי לאדם (לבן כמובן). הנוף ממתחם הפסל, הנמצא על גבעה גבוהה, הוא מרהיב - נהר השיוק הרחב זורם בעמק בצבע אפרפר, ממש דומה לצבע דיונות החול שמסביבו. לפעמים קצת קשה לזהות איפה נגמר הנהר ואיפה מתחילות הדיונות, ומעבר להם ההרים העצומים המושלגים.
אנחנו ממשיכים לכפר הונדר (אנחנו קוראים לו הודור, ע״ש הודור הי״ד). כפר קטנטן עם כמה עשרות בתים שכולם (ואני לא מגזים) גסטהאוסים, מחנות אוהלים, מלונות או הום סטיי (הגרסה המקומית ל-B&B). לא ברור מי מאכלס את כל החדרים כאן, כי לא ראינו המוני תיירים. חדר לשלושה ב״דרגון גסטהאוס״, כולל ארוחת בוקר וערב, מים חמים ואפילו מגבות, עולה לנו 3,200 רופי (180₪ במונחי יולי 2017). המקום ממש חמוד. חדרים גדולים ומרווחים וגינת ירק עצומה עם כל מה שתרצו, מתפוחי אדמה וגזר, ועד כרוב, כרובית, פלפל, עגבנייה וחסה. מעניין מה יבשלו לנו לארוחת ערב?
אחרי מנוחת צהריים קצרה אנחנו יוצאים לאטרקציה של הונדר - דיונות החול ורכיבה על גמלים דו דבשתיים. כאן אנחנו מוצאים את כל התיירים שכנראה מאכלסים את הונדר. מאות! והרוב המוחלט הודים. כולם כאן בגלל הגמלים הדו דבשתיים.
איזה חיה מוזרה זה גמל דו דבשתי!!! ממש כמו הגמלים אצלנו, רק עם שתי דבשות. הרבה יותר נוח לרכוב עליהם כי לא צריך אוכף, פשוט יושבים באוכף הטבעי שבין שתי הדבשות. מסביב דיונות חול עצומות - לבנות אפרפרות - והרים כמו באזור ההר הגבוה בסיני (מי שזוכר), רק עם פסגות מושלגות כל השנה. אנחנו ב-3,200 מטר, וההרים מסביב מעל 5,000 מטר, אז אין פלא שיש עליהם שלג ביולי. מדהים כאן. היה שווה לנסוע שש שעות. דיונות חול עצומות, נהר רחב ידיים, הרים מושלגים ושיירות גמלים. סוריאליסטי. ד״א, הסבירו לנו שיוני-יולי זה הקיץ כאן, ובאוגוסט כבר מתחיל להתקרר. תפריט הרכיבה על הדו-דבשתיים (טיפ) כולל:
- תמונה על גמל - 100 רופי
- 10 דקות רכיבה - 200 רופי
- 20 דקות - 250 רופי
- חצי שעה "ספארי חולות" - 300 רופי
אנחנו רק הצטלמנו. ז״א ירדן רכבה על גמל ואנחנו צילמנו. אחר כך ישבנו קצת בחול והתגעגענו לסיני.
הכפר הונדר מלא עוד כל מיני יזמויות תיירותיות חמודות - קליעה למטרה בחץ וקשת, צילום בתלבושות לדאקיות מסורתיות, טיולי טרקטורונים, ועוד. אנחנו ויתרנו, אבל אפשר להעביר כאן כמה שעות בכיף.
ארוחת הערב היא על טהרת הגינה (כמעט) - אורז ומרק עדשים, אלו-גובי מתפ״א וכרובית מהגינה, צלחת ירקות חתוכים מהגינה וצ׳פאטי. היה שווה לחכות, האוכל טרי וטעים.
לילה טוב מהודור