ירדן לא מכירה את פריז כמונו, אז נצטרך להראות לה את פריז של התיירים. אבל בדרכנו שלנו, בלי לחץ. הבוקר אנחנו יוצאים לגדה השמאלית. המטרה היא רחוב מופטארד (טיפ) שהוא, לפי הגדרה של אחד המדריכים של פריז, "שוק רחוב ורחוב שוק". רחוב קטן שמוביל מ-Place de la Contrescarpe ל- Square Saint-Médard. בחלקו הוא אפילו מדרחוב. האווירה כמו לקוחה ישירות מ"עלובי החיים", שבאמת נכתב על הרחובות הללו, עם הסמטאות הצרות והבתים הקטנים והציוריים. בדרך לרחוב אנחנו עוברים בפנתיאון, אחת הכנסיות הגדולות בפריז. על הפנתיאון נכתבו ספרים, ואנחנו נחזור אליו אחרי הצהריים, אז עכשיו רק נאמר שהמבנה מדהים והכניסה עולה €8. חזרה לרחוב מופטארד. אנחנו משוטטים בין הבתים המקסימים, נכנסים לכמה בוטיקים, טועמים יין וגבינות בכמה מעדניות (הכי נחשבת היא הסניף המקומי של חנות הגבינות The House of Androuet במספר 134), ומתאפקים מאוד מול חלון הראווה של חנות השוקולד Jeff de Brugesבמספר 112, היצירות בה מדהימות, אבל המחירים גם. יש כאן גם המון מסעדות, בארים ובתי קפה, בקיצור, רחוב שכיף להסתובב בו. השוק פועל כאן כל יום מלבד יום ב', והאקשן מתחיל אחרי 10 בבוקר, אז אין מה לבוא מוקדם מידי.
אחרי השוק אנחנו לקחים אוטובוס ל-"Pont Neuf" ויוצאים לסיור היכרות (של ירדן) עם "איל דה לה סיטה" האי הגדול יותר שעל הסיין בלב פריז. Pont Neuf, למרות שמו ("הגשר החדש") הוא למעשה הגשר הוותיק ביותר בעיר והראשון עליו לא נבנו בתי מגורים. אנחנו חוצים את הגשר ומצלמים את הנהר והעיר כמו כולם. מצדו השני של הסיין אנחנו מגיעים לפסל של המלך הנרי ה-4, שהיה רודף נשים לא קטן ואהב ללבוש בגדים בצבע ירוק. אולי מכאן שמו של הגן הקטן שמאחוריו - Square Vert Galant (כיכר האביר הירוק). ממשיכים לכיכר דופין (Place Dauphine), בה חיו בין השאר איב מונטאן (Yves Montand) ואשתו סימון סיניורה (Simone Signoret) ויש בה מספר בתי קפה ומסעדות נחמדות. אנחנו חולפים על פני הקונסיירז'רי וסן שאפל, אין זמן להכל, אבל לא שוכחים לעצור להתפעל מהשעון הנפלא שנמצא ב- Tour de l'Horloge שבפינת Boulevard du Palais. זהו השעון הראשון שהוצב פריז עוד במאה ה-14. השעון הנמצא כאן היום נבנה בשנת 1585 לכבודו של המלך הנרי ה-3. שעון בן למעלה מ-400 שנה שעדיין עובד, הוא בטח שוויצרי.
אנחנו ממשיכים לנוטרדאם. הנוטרדאם דה פריז כמובן, כי יש המון כנסיות נוטרדאם בעולם, אבל רק אחת היא הנוטרדאם. היא באמת מדהימה הכנסייה הזאת. לא סתם כתבו עליה ספרים וצילמו בה סרטים. אני לא אכנס לפירוט כי ספרים על הנוטרדאם יש אינספור, ואם אתם לא בעניין ספרים אז גם וויקיפדיה שופעת מידה עליה. אנחנו אוהבים סתם לשוטט בה. היא כל כך גדולה שאפשר פשוט לשוטט. 140 מ' אורכה, 48 מ' רוחבה ו-112 מ' גובהה. גדולה, אמרנו? אם אתם קצת יותר אמיצים, תתגנבו בשקט לאזור מושבי התפילה (תמיד אתם יכולים להגיד שבאתם להתפלל) ושבו בשקט עם המתפללים האמיתיים. חוויה. טיפ – אם אתם רוצים לעלות להשקיף על פריז ממרומי מגדלי הנוטרדאם, חוויה מדהימה בפני עצמה, בואו ממש מוקדם. התור לעליה למגדלים שנמצא משמאל לחזית הכנסייה, והוא תור עצמאי, לא קשור לתור הכניסה, יכול להגיע לממדים מפחידים. כיוון שהעלייה תלויה במזג האוויר, העלייה יכולה להיפסק באמצע, במיוחד בשעות אחר הצהריים. אז בואו מוקדם. אנחנו מוותרים הפעם על המגדלים, כי יש לנו סיור מודרך ברובע הלטיני עם מדריכה של – Discover Walks – חברה שמוציאה סיורים מודרכים בהרבה ערים באירופה (טיפ) על בסיס טיפים בלבד. אהבתם, שלמו כמה שבא לכם, לא אהבתם, אל תשלמו. רצוי להירשם לסיורים שלהם באתר שלהם - [email protected], כי הם מגבילים את מספר המשתתפים בכל סיור, אבל לא חובה. הסיור החינמי ברובע הלטיני יוצר בכל יום בשעה 14:30 מפסל הסוס שליד הנוטרדאם, סביר להניח שאם תגיעו תוכלו להשתתף.
סופי, המדריכה שלנו, היא סטודנטית למשפטים באוניברסיטת פריז וגרה ברובע הלטיני. היא מתחילה את הסיור בסיפור על הרובע הלטיני והחיים כאן בימי הביניים. מאחורינו נמצא בית החולים הראשון של פריז, Hotel Dieu (בית האלוהים), וסופי מספרת לנו שבתקופה ההיא היה נהוג לשים שם 3 חולים בכל מיטה (וזה עוד נחשב טוב ביחס לבתי חולים אחרים בעיר). הסרקסטיים אומרים שבכל מיטה היו שמים אדם אחד חולה, אחד גוסס ואחד מת (מה שמעיד אולי על איכות שירותי הרפואה של תקופת הרנסנס). בכל מקרה, בית החולים עדיין פעיל, ומספרים שהיום יש שם חולה אחד בכל מיטה. אנחנו יוצאים לעבר הרובע הלטיני, לא לפני שעוצרים ליד אחד המוסדות הספרותיים הוותיקים בפריז – חנות הספרים Shakespeare & Company שדורגה בין 20 חנויות הספרים היפות ביותר בעולם והופיעה בסרטים כדוגמת חצות בפריז ו"אחרי השקיעה". סופי מספרת לנו שהחנות הוקמה לראשונה על ידי סילביה ביץ' ב-1916, במבנה שהיה בעבר חלק ממנזר, ובשנות העשרים והשלושים של המאה העשרים משכה אליה שורה ארוכה של אנשי רוח אגדיים, ביניהם ג'יימס ג'ויס, ארנסט המינגוויי ופבלו פיקאסו. עם פלישת המשטר הנאצי נסגר המקום ורק ב-1951 החזיר ג'ורג' וויטמן לחנות את הילת הזוהר שלה. "שייקספיר אנד קומפאני" המחודשת משמשת מפלט לסופרים ולתולעי ספרים גם יחד. מדפים עמוסים ממלאים את הקירות הגבוהים מן הרצפה ועד לתקרה – והספרים שלא הצליחו להידחק למדפים עומדים בערימות בפינות. יש כאן גם כוכי שינה קטנים, ומספרים שאם אתם סופרים, ומתחייבים להשקיע את כל זמנכם בכתיבה וגם לקרוא ספר אחד לפחות בכל יום, אתם יכולים לגור שם בחינם. שווה בדיקה. אנחנו ממשיכים לכנסיית סן ז'וליאן לה פוברה (Saint Julien le Pauvre), אחת מהכנסיות העתיקות בפריז, אשר לצערה עומדת בצילה של כנסיית הנוטרה דאם ולכן איננה מתויירת כמוה. מחוץ לכנסייה יש גן מקסים (Square Rene Viviani) ובו העץ העתיק בפריז, עץ שיטה שנראה שלא יהיה כאן עוד הרבה זמן. אנחנו ממשיכים ברחובות הצרים של הרובע וסופי מלמדת אותנו להבחין בין הבתים המקוריים שנבנו בימי הביניים (בתים קטנים ברחובות צרים) לבין הבתים החדשים שנבנו כאן בזמן השיפוץ הגדול של פריז באמצע המאה התשע עשרה (בתים גבוהים עם חזיתות רחבות ברחובות רחבים). ברחוב Galand מספר 42 אנחנו עוצרים לראות את הגרפיטי הראשון של פריז. תחריט קיר המתאר את בואו של ז'וליאן (לפני היותו קדוש ולפני היותו עני) לפריז. בתחריט רואים את ז'וליאן ואשתו (אולי) מעבירים מישהו את הסיין בסירה (זה מה שהוא החליט לעשות למען עניי העיר). האגדה אומרת שזהו ישו שבא לבחון את אמונתו של ז'וליאן. גרפיטי מהמאה ה-14!!! פלא שיש כל כך הרבה גרפיטי בפריז?
אנחנו ממשיכים לאזור האוניברסיטאות, הרובע הלטיני הוא הרובע הסטודנטיאלי של פריז, יש כאן כמה אוניברסיטאות שהחשובה בהן היא הסורבון. מסופי אנחנו לומדים שכל מי שיש לו תעודת בגרות בצרפת יכול להתקבל לסורבון, הבעיה היא שרק אחוזים בודדים עוברים לשנה ב'. זה צריך להיות מדהים ללמוד באוניברסיטה ששוכנת במבנים כאלה ושבה למדו ויקטור הוגו, אדגר דגה, אונורה דה בלזאק, מארי קירי ועוד רבים ומפורסמים. עוד כמה אתרים פחות מרכזיים ואנחנו חוזרים לפנתיאון. סופי מסבירה לנו שהפנתיאון, שנבנה במקור במאה ה-18 ככנסייה, הפך לאנדרטה לכבודם של אנשי מעלה שנטלו חלק משמעותי בהיסטוריה של צרפת. בפנתאון קבורים, בין השאר, וולטר, ויקטור הוגו, ז'אן-ז'אק רוסו, אלכסנדר דיומא, אמיל זולא, פייר ומארי קירי ורבים אחרים. כל נשיא צרפתי זכאי להעביר לכאן דמות משמעותית בהיסטוריה הצרפתית. כאן אנחנו נפרדים מסופי. שווה הסיור הזה. מקבלים פרספקטיבה נחמדה של פריז בעיניים מקומיות. ולציניקנים שביניכם, כן, השארנו טיפ.
עכשיו הזמן לקצת שאנז אליזה. צריך לקחת את הילדה לשדרה הכי יפה בעולם, לא? אנחנו נוסעים למרכז השדרה, בין הקונקורד לשער הניצחון וחוצים אותה, רק כדי לראות אותה טוב יותר לכל אורכה.
פעם ניתן היה לראות מכאן גם את האובליסק וגם את שער הניצחון, היום תקוע שם הגלגל הענק המכוער שעיריית פריז החליטה להקים בגני טיולרי. לא ברור לי למה דווקא שם. אתם זוכרים מה צריך לעשות עם מי שהחליט להקים את מגדל מונפרנאס? אז זה תופס גם לגבי מי שהקים את הגלגל הנורא הזה. חבל, אבל השדרה עדיין מדהימה. במספר 26 אנחנו הולכים לעשות פיפי. תשאלו למה פיפי בפריז צריך להגיע לבלוג ב"למטייל"? שאלה מעולה, אבל מי שהיה בפריז ושילם בין חצי יורו ליורו עבור שירותים סבירים במקרה הטוב ופחות מסבירים במקרה הרע, יעריך את הטיפ הבא: בתוך פסאז' קטן הנמצא בשאנז אליזה 26 תוכלו למצוא את Point WC, מקום קטן אבל מושקע. ביקור בשירותים עולה שני יורו (!!), אבל אנחנו (בעיקר הבנות שבינינו) חושבים שזה ממש שווה את המחיר. אלו הם שירותים שכל תא בהם עוצב על-ידי מעצב אחר, המקום נקי עד ברק, ריחני ונעים, יש נייר טואלט צבעוני ומנקים לכם את האסלה לפני הביקור ואחריו. בקיצור, חוויה. סוגרים ב-20:00, אז אם אתם צריכים פיפי בשאנז אליזה בין 11:00 ל-20:00, אנחנו ממליצים.
חזרה לשדרה הכי מדהימה בעולם. נכון, בשדרה החמישית הבניינים גבוהים יותר, ב"אונטר דן לינדן" יש יותר עצים וירק וב"רמבלס" יש יותר אקשן, אבל אין, פשוט אין שדרה אלגנטית יותר מהאליזה עם המרחבים העצומים שלה. אנחנו מטיילים בנחת על המדרכות הרחבות ומרימים ראש לראות את הבתים (חלקם ארמונות ממש) שמסביב. ובעיקר סופגים אווירה פריזאית. אנחנו מתקדמים לאט לכיוון כיכר אטוואל ושער הניצחון. לא ארחיב בפרטים כי גם על שער הניצחון נכתבו ספרים, רק אציין כי השער נבנה בפקודתו של נפוליאון הראשון, שמינה את האדריכל ז'אן שלגרן לתכנון ובניית השער לאחר נצחונו (של נפוליאון כמובן) בקרב אוסטרליץ. הבנייה החלה בשנת 1806 ונסתיימה רק 30 שנה לאחר מכן, בשנת 1836. גובהו כ-50 מ', ורוחבו כ-45 מ' והוא השני בגודלו בעולם כי ב-1984 החליטו שליטי קוריאה שהם חייבים יותר גדול. יש עליו עיטורים המתארים קרבות מפורסמים, וחקוקים עליו שמות 128 הקרבות החשובים בתולדות צרפת. השער ניצב במרכזה של כיכר שארל דה גול, לשעבר כיכר אטואל (Place de l'Etoile), ומהגג ניתן לראות את כל 12 השדרות הרחבות היוצאות ממנה. טיפ – העלייה (284 מדרגות) היא בתוך רגל אחת של השער, והירידה (גם כן 284 מדרגות) דרך הרגל השנייה. בחלק מהאתרים תקראו שיש כאן מעלית. זה נכון, אבל זאת מעלית לצוות בלבד, המבקרים עולים ויורדים רק ברגל. אז אם אתם לא בכושר מתאים ל- 284 מדרגות, אל תנסו. השער ממוקם בקצה השאנז אליזה (Champs-Élysées), הגישה אליו היא דרך מנהרה תת-קרקעית, והעלות 8 יורו (יש הנחה לנוער ולפנסיונרים). בכל ערב מודלק ליד קבר החייל האלמוני שלמרגלות השער נר זיכרון. אירוע המלווה תהלוכה של חיילים וגמלאי צבא וסגירה חלקית של השטח שמתחת לשער (תודה לוויקיפדיה).
ירדן ואני מחליטה שעולים להשקיף על העיר וחגית נשארת להשגיח על השדרה. 284 מדרגות אחר כך אנחנו כושלים לרחבה שעל גגו של השער, ואפילו אני, שהייתי כאן אי אילו פעמים, נדהם מחדש למראה השדרות הרחבות של פריז הנמתחות לשניים עשר כיוונים. אין מראה כזה. באמת. שווה 284 מדרגות. רואים מכאן את כל המבנים והאתרים החשובים בפריז, מהאייפל ועד מגדל מונפרנאס (שאת מי שאישר את הקמתו יש להוציא להורג עוד היום), מהנוטרדאם ועד הסאקראקר, הכל פרוש כעל כף ידנו. מרהיב, אמרנו?
מכאן אנחנו מתפצלים – הבנות לקניות ואני למנוחת צהריים מאוחרת. אנחנו נפגשים לארוחת ערב באחת המסעדות המומלצות ביותר בפריז (מספר 32 בטריפ-אדוויזור) שנמצאת ממש מטרים בודדים מהדירה שלנו, ברחוב 14 Rue des Tournelles – L'Oullet. טיפ – אכלנו כבר בכמה מסעדות בחיינו, וזאת נכנסת בקלות לעשיריה הראשונה. מקום קטנטן (אולי 7 שולחנות), עם מלצר אחד, ברמן ותפריט צרפתי קצר אך מדויק. לא נלאה את מי שלא בעניין של אוכל, ובטח לא את שומרי הכשרות שבין הקוראים, אבל האוכל כאן מדהים!!! לא זול, השארנו 116€ לארוחה לשלושה (עם יין), אבל שווה כל גרוש.
לילה טוב מפריז, להתראות מחר.