היום אנחנו נוסעים לאבו סימבל, אחד המקדשים הגדולים והמרשימים במצרים. אם אתם מתלבטים האם שווה לנסוע שבע שעות כדי לראות עוד מקדש, אז ספוילר - אל. תתלבטו, זאת אומרת. אבו סימבל שווה ביקור, גם אם כבר ראיתם 100 מקדשים. זה מקום מדהים עם מקדשים משוגעים ואגם מטורף. שווה!!!
אבל בואו נחזור להתחלה, כי יש לנו נסיעה של 300 ק"מ עד שם. אחרי דיון עם הייסאם אנחנו מחליטים לצאת בשבע בבוקר, אחרי ארוחת בוקר במלון. הייסאם טוען שרוב הקבוצות יוצאות בארבע בבוקר, כדי להגיע מוקדם ולנצל את השעות הפחות חמות. זה אומר שלא אוכלים ארוחת בוקר, ולוקחים ארוחה ארוזה מהמלון. לא כיף. כיוון שאנחנו בחודשים הפחות חמים של השנה, לא נורא חם באבו סימבל בצהריים, "ואם אתם לא חוששים מהחום, יהיו הרבה פחות תיירים" אומר לנו הייסאם. "אתה הבוס", אנחנו עונים, אולי כי ארוחת הבוקר במלון נשמעת מפוארת, ואולי כי לא בא לנו לקום בשלוש לפנות בוקר. אז בשבע אפס אפס, אחרי ארוחת בוקר מעולה, אנחנו יוצאים לדרך. 300 ק"מ של מדבר מלא כלום וחול.
אנחנו עוצרים לקפה ושירותים באחד מאוהלי האירוח הבדואים שפזורים לאורך הדרך ומגיעים לאבו-סימבל בעשר בבוקר. כבר בכניסה ברור לנו שהייסאם צדק, ריק כאן. אפילו חלק גדול מהמוכרים המעצבנים בשוק המזכרות, שהוא חלק בלתי נפרד מכל אתר תיירות במצרים, הלכו הביתה. אנחנו לבד באבו-סימבל. עוד נס חנוכה. אם אתם נוסעים לאבו-סימבל, אנחנו ממליצים להגיע לשם בעשר בבוקר.
אתר אבו סימבל כולל שני מקדשים חצובים בסלע מתקופת השושלת ה-19 במצרים העתיקה, שנבנו במאה ה-13 לפנה"ס על ידי רעמסס השני. המקדש הגדול מוקדש לארבעה אלים - אמון רע, רע חור אחתי, פתח ורעמסס השני עצמו, שחשב שהוא אל. בחור צנוע. המקדש הקטן יותר מוקדש לאשתו החשובה של רעמסס – נפרטרי - ולאלה חתחור.
המקדשים הוקמו כאות ניצחון המצרים (בעיני עצמם) על החיתים בקרב קדש בשנת 1289 לפנה"ס. למה בעיני המצרים? כי רוב ההיסטוריונים תמימי דעים שהקרב הסתיים ללא הכרעה צבאית, אבל המצרים הציגו אותו כניצחון. הסיבה הנוספת להקמת המקדשים כאן, בדרום העמוק של מצרים, היתה להרשים את שכנותיה הדרומיות של מצרים ולגרום להן לחשוב פעמיים האם זה רעיון טוב לתקוף אותה.
המקדשים היו בסכנת הצפה לאחר הקמת הסכר הגבוה באסואן, ומבצע ההצלה של מקדשי אבו סימבל החל ב-1964, בעלות של כ-40 מיליון דולר. בין 1964 ו-1968, האתר כולו נחתך לחלקים גדולים, פורק ונבנה מחדש באתר הנמצא 65 מטר גבוה יותר ו-200 מטר רחוק יותר מהנילוס. עבודה מטורפת.
שער הכניסה למקדש הגדול נמצא בין ארבעה פסלים עצומים של רעמסס השני, היושב על כס המלוכה, כשבין רגליו מוצגים בני משפחתו בגודל המתאים להם, כי הרי הפרעה נישא מכל אדם. על הקירות ציורי ענק של קרב קדש, המתארים את הניצחון על החיתים, ובהזדמנות זו מראים את רעמסס השני מכה גם בנובים, ליתר ביטחון. הציורים מדהימים, והם השתמרו הרבה יותר טוב מאשר במקדשים אחרים. פשוט מפעים להסתובב במקדש העצום ולראות את הקרב מתרחש מול עיניכם.
בקודש הקודשים של המקדש, המקום בו נטמן המלך, יש ארבעה פסלים של האלים, שהיו מוארים פעמיים בשנה ע"י קרני השמש החודרות מפתח המקדש - ביום הולדתו של המלך וביום פטירתו. היום התאריכים קצת שונים עקב הזזת המקדש, אבל גם היום השמש חודרת לכאן פעמיים בשנה. עוד קסם של הפרעונים הקדומים.
המקדש הקטן הוקדש למלכה נפרטרי (כן, נפרטרי, לא נפרטיטי), אשתו החשובה של רעמסס השני, אך גם בכניסה אליו עומדים ארבעה פסלי ענק של רעמסס השני. צנוע, כבר אמרנו? אבל כאן, בין כל שני רעמססים עומד פסל של נפרטרי, בגודל זהה לגודל פסלי המלך. ממש פמיניסט...
מטורף, כבר אמרנו?
וזה עוד לפני האגם העצום שעל גדתו עומד המקדש, אגם נאצר. זה אגם בגודל חמישית ממדינת ישראל, אבל עליו נרחיב כשנעמוד על הסכר שהביא ליצירתו. בינתיים אנחנו מסיימים שלוש שעות של ביקור מדהים באבו-סימבל ויוצאים לדרך חזרה לאסואן.
עוד יום של כיף גדול עבר על כוחותינו במצרים.
