"זקנים חסרי מנוח" - סובב אנפורנה אחרי גיל 50 - פרק 15 - הדרך חזרה

השיר אומר "ההרים גבוהים יותר בדרך חזרה", אז זהו, שבאנפרונה הם לא. ככל שיורדים ההרים הולכים ונהיים נמוכים יותר ורחוקים יותר. אבל הם ממשיכים להיות מדהימים.

 התחלנו את היום בטיול בוקר במארפה שכלל עלייה חוזרת למנזר, הפעם לביקור בתוכו בלוויית אחד הנזירים. מקום מרתק המנזר. לא ברור לי איך הנזירים יכולים להתרכז בלימודים (זה מה שהם אמורים לעשות, לא?) עם כל תמונות הקמה סוטרה שמסביבם. כנראה שזו גם דרך לסנן את הרציניים יותר... הנזיר גם הסביר לנו למה יש פעמונים בכניסה למנזרים בנפאל. האלים הבודהיסטים לא אוהבים הפתעות. אתם לא יכולים ככה סתם להתפרץ אליהם הביתה. אולי הם באמצע משהו, כמו להוריד לבן שלהם את הראש.... אתם חייבים להודיע על בואכם, והשיטה כאן היא צלצול בפעמון. ככה הם יודעים שמישהו מגיע ויכולים להעניק לו את תשומת הלב הנדרשת. יש גם פעמון ביציאה, אבל זה כבר סיפור אחר. אחרי המנזר עשינו קצת קניות בחנויות בכפר. קנינו פעמונים, צעיפים, מנדלות, וכל מיני שטויות. המחירים מגוחכים, אבל אנחנו בכל זאת מתמקחים כדי לא לתת למקומיים הרגשה לא טובה. יכול להיות שבפוקרה נשיג את הכל בזול יותר, אבל זאת גם הדרך שלנו לתמוך קצת בכלכלה המקומית.

לקראת הצהריים אנחנו מעמיסים שוב את התרמילים (על הפורטרים כמובן) ויוצאים לתחנת האוטובוסים לקחת אוטובוס לגאסה, שממנה לוקחים אוטובוס לטאטופאני, שהיא מטרתנו הסופית להיום. אם חשבתם שבין מארפה לטאטופאני נצטרך שני אוטובוסים (ככה אנחנו חשבנו) אז גם אתם טעיתם. הדרך ממוקטינאת לבני (הנקודה אליה מגיע הכביש מפוקרה) עוברת במקביל לנהר הקאליגאנדקי. הנהר זורם בעוצמה רבה ואוסף אליו נחלים ויובלים בלי סוף. מפעם לפעם גורמים המים למפולות בוץ שחוסמות את הדרך. כיוון שאין לחץ, נפאל זה כנראה לא שוויץ אחרי הכל, תיקון הדרך בעקבות מפולת יכול לקחת חודשים (ולפעמים שנים). אז בין גאסה לטאטופאני יש מפולת שכזאת, שיבה מכיר אותה מהעונה שעברה, ולכן הנסיעה מתחילה במארפה, החלפה בגאסה, נסיעה עד המפולת, מעבר רגלי של המפולת עם התרמילים, ואוטובוס נוסף לטאטופאני. כל אוטובוס והרפתקאותיו. כל אוטובוס וסיפוריו. בחלק מהדרך אנחנו שוב פוגשים מכרים (ומשפחה) שבהם פגשנו במהלך המסע. בקיצור, חוויה.

לטאטופאני (מים חמים בנפאלית) אנחנו מגיעים עם ערב. הגשם חזר ואנחנו שוב מתעטפים בניילון. המלון שלנו (Himalaya) הוא מלון חביב עם חדרים נוחים ומים חמים בשפע, כיאה לעיירה שזה שמה. העיירה מפורסמת בזכות המעיינות החמים שבה. כיוון שלילה, ומאוחר, ואנחנו מתים מעייפות, הבנות מחליטות לוותר, אבל עידו ואני לא. אנחנו כאן פעם בחיים (פעמיים אם נהיה אמיצים) ואנחנו לא מוותרים בקלות על מעיינות חמים, בטח לא אחרי כל כך הרבה ימי הליכה. וטוב שכך!! הרחצה במעיינות החמים היא חוויה הזויה. אני אנסה לתאר חזותית אז תתרכזו בבקשה -; אתם ברחבה קטנה בין ההר מצד אחד לקאליגאנדקי הזורם בעוז מצד שני. באמצע הרחבה שתי בריכות, אחד קטנה (5X6 מטר) והשנייה קצת יותר גדולה (10X10 מטר), בין הבריכות מקלחת, מצד ההר מסעדונת קטנה שבה גם גובים את דמי הכניסה המופקעים (60 רופי = 3 ₪), ומצד הנהר כמה כסאות וסככה. בתוך הבריכות עשרות רבות של מתרחצים, שכולם מלבד 4 נפאלים -; ישראלים!!! הזוי כבר אמרנו???

בגדי ים, ולמים החמים. טמפרטורת המים נעה בין 35 ל- 40 מעלות (זה ממש חם) אבל יכולה להגיע להרבה יותר כי המים יוצאים מהמעיין ב- 70 מעלות (בדקנו וקיבלנו כוויה....). הטמפרטורה מווסתת ע"י הוספת מים קרים מהקאליגאנדקי, ואם האחראי לוויסות הלך לנוח הבריכה יכולה להגיע גם ל- 50 ו-60 מעלות. תיזהרו כשאתם נכנסים. אנחנו שכשכנו לנו במים החמים, עברנו מבריכה לבריכה, קשקשנו קצת עם הילדים הישראלים, בקיצור כיף לא רגיל. אם אתם מגיעים לטאטופאני, לכו למעיינות גם אם אתם גמורים מעייפות. שווה!!! המקום פתוח בין שש בבוקר לתשע בערב, אבל רצוי להגיע מוקדם בבוקר או אחרי השקיעה, אחרת עלול להיות שם חם וצפוף.

אחרי הרחצה במעיינות עלינו חזרה לכפר, חוויה קשה בפני עצמה כי צריך לטפס במדרגות אבן חלקלקות בחושך מוחלט ולהיזהר מהסרפדים שצומחים מסביב. ארוחת הערב במלון הייתה אחת הטובות שאכלנו בסובב אנפורנה (!!). אוכל הודי מדהים - אלו-גובי כהלכתו, צ'יקן טיקה מסאלה, נאן ממולא בכל טוב, ארוחה ממש מעולה. לא יכולנו לעבור על זה בשתיקה, וביקשנו להודות אישית לטבח שלא כל כך ידע מה לעשות, אבל שיתף פעולה וסיפר לנו שהוא אמנם נפאלי, אבל בישל במסעדה הודית הרבה שנים.

למחרת עלינו שוב על האוטובוס, הפעם לבני, משם נמשיך בהסעה פרטית לפוקרה. גם בדרך לבני יש מפולת ולכן הנסיעה מורכבת מאוטובוס עד המפולת (בעצם שתי מפולות סמוכות שצריך לעבור ביחד), מסע רגלי של 40 דקות (מי אמר שלא עשינו חלק מהג'ומסום טרייל ברגל??) אל מעבר למפולות, ולקינוח ג'יפ לבני. כל הסיפור לוקח כחמש שעות, ברגל היינו עושים את זה בשבע..... המעבר של המפולות הוא עוד קטע הזוי. מטפסים בהר לגובה 50-60 מטר מעל הדרך, עוברים כמה מפלים ויורדים במדרגות לצד שני. כמות העבודה שהושקעה בפריצת המעבר להולכי רגל (ובעלי חיים) לא פחותה לדעתי מהעבודה הדרושה לפרוץ את הדרך למעבר כלי רכב. אלא מה? מה יעשו כל הסבלים ונהגי הפרדות, החמורים והסוסים אם יפרצו את הדרך? תיאורית הקונספירציה שפיתחנו אומרת שהממשלה כאן לא ממהרת לפרוץ דרכים שנחסמו כדי לייצר עבודה למקומיים.

בני היא כבר עיירה גדולה ומפותחת, כמו בסיסהר שבתחילת המסלול, כי היא נמצאת על הכביש הראשי שמוביל לפוקרה. לא התעכבנו בה, אין בשביל מה. הג'יפ שהזמנו חיכה לנו בקצה הכביש, ליד מפלון מים קטנטן שבו התרחצה קבוצה שלמה של עולי רגל הודים. וכשאני אומר התרחצה, אני מתכוון התרחצה, כולל כביסה, חפיפה, וכל השאר. זה היה קצת מוזר לראות אנשים מבוגרים מתקלחים במפלון.

הדרך לפוקרה עברה די במהירות, למרות שלקרוא לדבר שעליו נסענו כביש זה קצת מוגזם. כמה חציות של נחלים גועשים, הפסקת סמבוסק לצהריים (עדיין לא השתמשנו באימודיום....), כמה הפסקות פיפי בצד בדרך (כמו כולם כאן) ואנחנו בעיר הגדולה.

זהו!

נגמר!

סיימנו את סובב אנפורנה ואנחנו בחיים!

מי אמר שאין חיים אחרי גיל חמישים? אם הצלחנו להקיף את האנפורנה, השמיים הם הגבול. מחר נבלה קצת בפוקרה, ננוח, נעשה קצת קניות, וזהו, הביתה.