ליום 18 - ממאיר שפייה לג'סר-א-זרקה
את היום חילקנו לשני מקטעים, עם הקפצה רכובה באמצע, כדי לדלג על קטעי הכביש הרבים שבין קיסריה לחדרה. את הקטע הראשון התחלנו ממש ביציאה מג'סר א זרקא, ליד תחנת המשטרה. אנחנו יורדים לחוף, לשפך נחל תנינים, ומשם עד קיסריה זה חמישה ק"מ של הליכה כיפית על קו המים. אנחנו עוברים דרך מפרץ הדייגים של ג'סר, ושואלים את עצמנו למה צריך להרחיק עד סוף העולם כדי לראות כפרי דייגים? יש לנו אחד יפהפה ממש מתחת לאף. מפרצון קטן עם סירות דייגים, שחפים, ענפות, חופמאים. ממש חוצלארץ.
אנחנו צועדים לנו על קו המים ונהנים ממזג האוויר האביבי שנפל עלינו למרות שרק תחילת מרץ. פה ושם יש אפילו אמיצים שנכנסים לים. אנחנו לא.
בערך 45 דקות בתוך הכיף הזה אני צועק ש@#ט! המפתח! כאן המקום להסביר שהפעם, להבדיל מבדרך כלל, אנחנו עם שתי מכוניות, אחת בתחילת מסלול ואחת בסופו, כדי לעשות הקפצות ולחסוך זמן. הרכב שלנו בסוף הקטע הזה (בקיסריה) והמפתח נשאר ברכב של מיכל ועידו, בתחילת המסלול. גאון. אז כמו שסבתא שלי היתה אומרת: "מה שלא עושים בראש, עושים ברגליים". אני משאיר את החבר'ה להכין קפה, וחוזר כל הדרך למשטרת ג'סר א זרקא להביא את המפתח. לא נורא, נזכרתי די בהתחלת המסלול, אז כל הסיפור לוקח לי חצי שעה של הליכה מהירה. הקפה עדיין חם כשאני חוזר.
ממשיכים על קו המים עד חוף האקוודוקט. מדהים הצינור הזה. בן 2,000 שנה ועדיין עומד. עשו עבודה טובה הרומאים. לחשוב שמערכת המים הזאת הוקמה בימי הורדוס, והובילה מים לעיר קיסריה עד המאה ה-13, אז הרסו אותה הממלוכים. כן ירדן, הממלוכים.
עוד הליכה קצרה ואנחנו בעתיקות קיסריה. שנים שלא ביקרנו כאן (הילדות גדלו....) והמקום התפתח לבלי היכר. פסלים, בריכות מים, בית כנסת ואפילו נמל עתיק גילו כאן במהלך השנים. שווה ביקור גם שלא במסגרת שביל ישראל. אנחנו מנצלים את השירותים הנקיים, ממלאים מים וממשיכים למגרש החניה עם המפתח האבוד.
בסך הכל זה היה קטע קצר – 5 ק"מ בשעתיים, כולל החזרה להביא את המפתח.
את הקטע השני אנחנו מתחילים בתחנת הרכבת של חדרה. מקצה מגרש החניה של התחנה יוצא שביל ישראל לתוך יער חדרה. קצת מטונף כאן, אבל ככל שמעמיקים לתוך היער (לא ממש יער, יותר חורשת אקליפטוסים) הזבל הולך ונעלם. אנחנו צועדים מטר מחדרה, אבל בתוך שדות ירוקים מלאים פריחה של סוף החורף – נוריות, פרגים, חרציות וסביונים. אפילו הרקפות עדיין פורחות כאן.
לאט, לאט השדות מפנים מקום לחולות, כן, יש כאן עדיין קצת חולות, אבל הפריחה ממשיכה ללוות אותנו גם כאן. אנחנו עוצרים לקפה קטן מתחת לעץ חרוב ענק. כיף גדול, כבר אמרנו?
את פסי הרכבת אנחנו חוצים על המסילה (בזהירות, יום שישי היום, הרכבות נוסעות) כי המעבר מתחתיה מתאים לילדים עד גיל שנתיים, וממשיכים לנחל אלכסנדר. הליכה נעימה לצד פסי הרכבת בצל עצי אקליפטוס.
נחל אלכסנדר, כנראה ע"ש אלכסנדר ינאי מבית חשמונאי, זורם מאיזור שכם ומרכז השומרון עד מישור החוף. הוא אכזב בחלקו העליון, אבל כאן הוא זורם כל השנה, ומאז שיקומו בשנת 2003, הוא פשוט יפה. צמחיית מים סבוכה על שתי גדותיו, עצי אקליפטוס גבוהים והמון צבי מים.
נחל אלכסנדר הוא ביתם של צבי מים מסוג “צב רך מצוי”. יש כאן המונים מהם. אמנם לפני חמישים-שישים שנה הם היו בסכנת הכחדה, אבל עבודה יפה של רשות הטבע והגנים ומספר אירגונים אחרים, הצליחה להחזיר את הצב הרך לנחלי מישור החוף. איזה כיף לעמוד על אחד הגשרים שנבנו כאן ולהביט בזוחלים העצומים הללו שוחים לאיטם במי הנחל. מרהיב!!!
אנחנו נפרדים מהצבים (לא היה קל) וממשיכים לאורך הנחל עד לשפך. שם אנחנו חוצים את הנחל וממשיכים דרומה על החולות עד לסוף המסלול בחניון של חוף בית ינאי (10 ₪ ליום חנייה).
הלכנו 10 ק"מ בשלוש שעות (ברוטו). ובסך הכל הלכנו היום 15 ק"מ בחמש שעות.
.jpeg?width=818&height=1604)
.jpeg?width=64&height=64)
.jpeg?width=818&height=1604)
