ליום הרביעי

 זהו. נגמר. היום אנחנו חוזרים למורוגורו, אבל את הבוקר אנחנו עדיין מבלים בפארק. אחרי ארוחת בוקר מפנקת בלודג' ופרידה נרגשת מהצוות המקסים שטיפל בנו כל כך יפה, אנחנו נוסעים לבריכת ההיפופוטמים. האמת היא שזאת לא ממש בריכה, זה בעצם עיקול עמוק בנהר רואהה ששומר מים כל השנה ולכן מושך אליו היפופוטמים, תנינים וחיות מים אחרות. זה מקום יפהפה. יש כאן המון היפופוטמים שרובצים להם במים ותנינים שרובצים על גדת הנהר. אפילו סידרו כאן עמדת תצפית שממנה אפשר לראות את כל הבריכה ודייריה. כיף גדול.

בריכת ההיפופוטמים של פארק רואהה

אנחנו מעבירים שעה קלה בבריכה, נפרדים בעצב רב מהפארק המקסים הזה, עושים קצת שטויות עם הפסלים שבכניסה ויוצאים לדרך חזרה.

שעתיים בדרך עפר עד אירינגה, כשהפעם אנחנו נוסעים בדרך הצפונית וזוכים לראות עוד קצת ג'ירפות וקופים.

ג'ירף על הדרך

באירינגה אנחנו עוצרים למנוחה קצרה בנמה-קראפטס, החנות / בית קפה המנוהלים ע"י נכים. הפעם כולנו בריאים, אז אנחנו שותים קפה מצויין ועושים גם קצת קניות של מזכרות ושטויות, בעיקר כאקט של תמיכה בקהילה, אבל גם כי הדברים שלהם ממש יפים.

נמה קראפטס באירינגה

עוד שש שעות נסיעה איטית ומעייפת ואנחנו חזרה במורוגורו. מורוגורו היא עיר עם אוכלוסייה של כחצי מיליון תושבים, הממוקמת כ-200 קילומטרים ממערב לדאר א -סלאם, בלב מה שנקרא המסדרון החקלאי הדרומי של טנזניה. היא שוכנת בבסיס הרי אולוגורו ומהווה מרכז חקלאות אזורי.

אנחנו נפרדים בזריזות מנסטור שממשיך לדר-א-סלאם, יש לו עוד 4-5 שעות נוספות של נהיגה. הוא היה ממש מקסים. אנחנו גמורים מעייפות, אז אנחנו מתרסקים על המרפסת של דימיטרה ב"ממה פירינה" (המלון הכי נחמד במורוגורו), אוכלים ארוחת ערב יוונית ולישון.

 לילה טוב ממורוגורו.

 ליום השישי