אנחנו מתעוררים בשעת בוקר מוקדמת לריח הבישולים מהמטבח של מאריקה, המסעדה של המלון (או אולי להיפך). בחוץ עדיין חושך, אבל ריח הבצל והשום המתטגנים על האש ממלא את המלון. אין ברירה, בשמונה אפס אפס, איך שפותחים את המסעדה, אנחנו מתייצבים לארוחת בוקר הונגרית עם הרבה ביצים, קפה מעולה, מיץ תפוזים ולחם כפרי. יופי של ארוחה.
הגענו לכאן, מטר מסוף העולם, כדי לבקר בעיירה גודולו – Gödöllő – המוכרת כנראה אך ורק בזכות ארמון גרשלקוביץ'. העיירה נמצאת 30 ק"מ צפונית-מזרחית למרכז בודפשט, והיא למעשה פרבר שלה. רבים מ- 30 אלף תושבי העיירה נוסעים כל יום לעבוד בבודפשט. חלק מהעיירה הם בתים עתיקים בני קומה אחת, חלקם אפילו יפים, אבל בתקופה הקומוניסטית נבנו כאן גם בניינים מכוערים רבים ברוח התקופה. כיוון שהארמון נפתח רק בעשר, אנחנו מנסים לבקר במוזיאון החקלאי המקומי המציג אוסף מכונות חקלאיות מעניין, אבל הוא סגור היום לרגל כנס שנערך כאן, אז אנחנו ממשיכים לארמון.
ארמון גרשלקוביץ' (Grassalkovich Kastély) ידוע גם בתור "הארמון של סיסי", היא המלכה אליזבט, מלכתם האהובה של ההונגרים. לא רבים יודעים מי היה גרשלקוביץ' (אתם תיכף תדעו), אבל כולם (לפחות בהונגריה) יודעים מי הייתה סיסי, ודמותה נשקפת מכל פינה בארמון. את הארמון הגדול ביותר בהונגריה, ואחד הגדולים באירופה , בנה הרוזן אנטל גרשלקוביץ' הראשון (Antal Grassalkovich) במאה ה- 18. האורחת החשובה הראשונה בארמון הייתה הקיסרית מריה תרזה, ידידתו הקרובה של הרוזן, שלכבוד ביקורה הותאמו עבורה מספר חדרים בארמון, והוקם פסל שלה בגנים. גני הארמון משתרעים על פני 260 דונם והם ממש מרהיבים, בקיץ, אבל עכשיו חורף והכל יבש.
עם הכתרתם של קיסר האימפריה ההבסבורגית פרנץ י'וזף ואשתו אליזבט כמלך ומלכת הונגריה, הוענק להם הארמון במתנה והוא שימש כארמון הנופש המשפחתי עד שנת 1918. הארמון מפואר בצורה מדהימה. הקירות מכוסים משי בצבעים שונים, עשרות ציורי שמן מספרים את סיפור חייהם של הזוג המלכותי, כולל תמונה מאירוע הכתרתם למלכי הונגריה שהתקיים בכנסיית מטיאש בבודפשט. סיסי נרצחה בידי מתנקש ב-1898, ומאז בעלה פרנץ י'וזף לא שב עוד לבקר כאן.
בין שתי מלחמות העולם שימש הארמון כמעון הקיץ של שליט הונגריה מיקלוש הורטי, מי שהיה האחראי הישיר להצטרפותה של הונגריה לצד הגרמני במלחמה, ובתקופת השלטון הקומוניסטי שימש הארמון למגורים של חיילים הונגרים וסובייטים וכמעון לקשישים. באותה תקופה הוזנח הארמון, הרהיטים הושחתו, וכל סממני הפאר וההדר נבזזו. בשנת 1981 החל שיפוצו של הארמון, אך רק בשנת 1990 עזבו אותו החיילים הסובייטים ושנה מאוחר יותר הסתיימו השיפוצים (תודה לויקיפדיה).
אנחנו משוטטים בין חדרי הארמון. הוא פשוט מדהים. היו להם חיים מרהיבים לקיסרים ההונגרים. הריהוט הכבד, הנברשות העצומות, המוני האחים שחיממו כאן בחורף, פשוט מרהיבים. היו כאן בטח המוני משרתים שדאגו שהמקום יתפקד.
חזרה להווה. קצת קניות, כי הונגריה ממש זולה, ואנחנו ממשיכים לסנטנדרה, עיירת אמנים על גדות הדנובה, קצת צפונית לבודפשט.
זאת עיירה קטנה ונעימה שממש כיף להסתובב ברחובותיה מרוצפי האבן, אפילו בחורף, בין הבתים העתיקים והחנויות עמוסות המזכרות. במאה ה- 17 התיישבו בעיירה סרבים שברחו לכאן מאימת האימפריה העות'מאנית, וארבע משבע הכנסיות שבעיירה הן כנסיות אורתודוקסיות, דתם של אותם סרבים. בתחילת המאה העשרים גילו את העיירה אומנים רבים, שמאוחר יותר גם בנו כאן את בתיהם והפכו את העיירה לעיירת נופש פופולרית.
אנחנו יוצאים לטיול בעיירה למרות הקור. הכיכר המרכזית (Fő tér) ממש יפה, וגם הרחובות היוצאים ממנה. אנחנו יורדים לטיילת שעל גדות הדנובה והולכים לאיבוד בסימטאות. ארוחת הבוקר היתה גדולה, אז במקום צהריים אנחנו שותים קפה ואוכלים עוגת תפוחים (Almás pite) מצויינת בבית קפה קטן.
עוד קצת שיטוט ברחובות, מצלמים את הגרפיטי שעל גדות התעלה היורדת לדנובה, עוד קצת קניות וממשיכים לוישגרד, העיירה שעל ברך הדנובה. הנסיעה לוישגרד עוברת בהרים שמעל הדנובה, יש כאן עדיין שרידי שלג (למרות שמזג האוויר חמים ונעים, 3+ מעלות צלסיוס לפחות), ואנחנו אפילו מבחינים בכל מיני חיות קטנות מתרוצצות ביער שמסביב. התצפית על ברך הדנובה מעל וישגרד פשוט מדהימה, אבל הקור ופתיתי בשלג המעופפים באוויר מבריחים אותנו לאוטו המחומם שלנו.
אנחנו ממשיכים מכאן לוישגרד עם עצירה בסולומון טאוור, או המגדל הנמוך (31 מ'), אחד מסמלי וישגראד, שנבנה כמבצר התחתון של המצודה במאה ה-13. הוא נקרא, בטעות, על שמו של סולומון מלך הונגריה, כי זה (סולומון המלך) לא הוחזק כאן, אלא בכפר סמוך. זה לא הפריע לתושבי וישגרד לאמץ אותו ולפתח פולקלור שלם סביבו. המגדל היה חלק מהטירה התחתונה שתפקידה היה לשלוט על הדרך המחברת בין בודה לאסטרגום ועל הנהר. לא לחינם עובי הקירות מגיע בנקודות מסוימות ל-8 מטרים. זה מבצר אמיתי. בסוף המאה ה-17 הטירה התחתונה כולה נשרפה על ידי הכוחות הטורקים והמגדל הנוכחי הוקם רק באמצע שנות ה-60.
אנחנו נכנסים לחצר המגדל לביקור קצר ופוגשים בצוות הכנה שמארגן את המקום לצילומי לסרט שיהיו כאן מחר. המקום נראה כמו סצינה ממשחקי הכס וזה מוסיף נופך מסתורי למגדל העצום.
אנחנו ממשיכים לארמון המלך בוישגרד, אבל הוא נראה כמו חורבה ולפי המדריכים המקומיים משמש מוזיאון לתולדות ההתישבות בהונגריה (נושא מרתק, אבל לא לטעמנו), אז אנחנו לא נכנסים.
קר לנו ומתחיל להחשיך (בארבע וחצי כבר חשוך בהונגריה בחורף), אז אנחנו מחליטים לנסוע למלון שהזמנו ליד אסטרגום. אנחנו לא מצליחים לאתר את העיירה בה נמצא המלון (Štúrovo) במכשיר הניווט של הרכב, וחיפוש קצר בגוגל מגלה לנו שהמלון נמצא בעצם בסלובקיה. עכשיו ברור לנו למה הוא כל כך זול - 60€ ללילה כולל ארוחת ערב וארוחת בוקר, חצי ממחיר ממלונות דומים בצד ההונגרי של הדנובה. אין ברירה, הרפתקה זו הרפתקה, אז אנחנו חוצים את הדנובה לסלובקיה. כמובן שאין ביקורת גבולות. כמו שאומרת ירדן - אין על אירופה. טיפ - אם אתם מגיעים לאסטרגום, או עיירת גבול אחרת, חפשו מלון בסלובקיה, הרבה יותר זול כאן.
המלון שלנו, לס פאלמס, נמצא כאמור בעיירה קטנה בשם Štúrovo (אל תנסו לבטא את השם אם אתם לא סלובקים), והוא ממש חמוד. פקידת הקבלה מדברת איתנו סלובקית שוטפת, מסבירה לנו בסלובקית איפה מחנים את הרכב ואיך מגיעים לחדר, וכמעט פורצת בבכי הקלה כשהיא מבינה שחגית מדברת הונגרית. היא מסבירה לחגית בהונגרית שוטפת שתושבי Štúrovo חלקם הונגרים וחלקם סלובקים, וכולם מדברים כאן את שתי השפות. חבל שלא חשבו ללמד כאן גם אנגלית. החדרים נקיים ונוחים, ארוחת הערב הכלולה במחיר ממש מצויינת. יופי של מלון. אז מה אם הוא במקרה בסלובקיה…
היה יום מדהים.
ליום הבא
