היום אנחנו נוסעים ללמאיורו, המנזר הכי מפורסם של עמק נוברה. הדרך מתפתלת לאורך נהר האינדוס רחב הידיים, ועוברת במפגש שני הנהרות הגדולים באזור – אינדוס וזאנסקאר, בנוף מדברי מדהים עם סלעים בכל צבע אפשרי. בדרך אנחנו אוספים את ירדן בטינגמוסגאנג, בגסטהאוס נחמד שמנוהל ע"י שתי נזירות - Yangdol Schangpukpa (נראה אתכם אומרים את זה 10 פעמים מהר), כאן היא בילתה את הלילה אחרי היום השלישי של הטרק. בס"ה היה לה יום כיף עם הבלגים והמדריך שלהם, נורבו, שהוא ממש בחור מקסים. מי שמחפש מדריך לטרקים בלאדאק - מומלץ בחום.
Norboo Tsering; [email protected]; Tel - 9419881484
נורבו הוא בוגר תואר ראשון במדעי המדינה, נמצא על וואטסאפ ויש לו אנגלית מצוינת
העליה ללמאיורו קצת מפחידה. הכביש מתפתל בנקיק צר ועולה לגובה רב בפיתולים בלתי אפשריים. כשלפתע, אנחנו על הירח. קצת לפני המנזר יש עמק שנקרא עמק הירח, והדרך היחידה לתאר אותו זה באמת מכתש על הירח. הצבע אולי קצת יותר חם, מבטיח לעדכן את הבלוג ברגע שאגיע לירח, אבל התצורות – ירח.
מנזר לאמאיורו (טיפ) הוא אחד המנזרים העתיקים ביותר בלדאק, בערך מהמאה ה- 10 לספירה. הוא בנוי לבני חמר, ומעבר לגילו המפואר יש בו ציורי הקיר וטהאנגקות (האריגים המצוירים, זוכרים?) לרוב. כמו כל המנזרים בלדאק, או אפילו בעולם, הוא ניצב על ראש ההר והנוף ממנו מרהיב.
אנחנו לא מצליחים לבקר בכל המקדשים, כי זה מנזר ענק, עם המון מבנים ודרכים המתפתלות ביניהם. באחד המקדשים אנחנו נתקלים בנזירים מתפללים. זה די מהפנט לשבת להקשיב להם מדקלמים מנטרות מהמגילות. בעודנו יושבים במנזר, מאזינים לנזירים ונהנים מהאווירה, נכנס בחור אירופאי (לנו הוא נראה נורווגי) משתטח לפני פסל הבודהא בכוונה רבה, ומתיישב בישיבת לוטוס על אחד הספסלים. מעניין מה חושבים הנזירים על הבודהיסטים הלבנים?
בקיצור, אם יש לכם זמן למנזר אחד באזור לאדאק, אנחנו ממליצים בחום על לאמאיורו. פתוח מזריחה ועד שקיעה, כניסה 50 רופי.
מכאן אנחנו ממשיכים לאלצ׳י (טיפ) – עיירה קטנטנה בדרך ל-לה, עם מנזר טיפה יותר חדש מלאמאיורו, הוא נבנה בין השנים 1020-1033. גם כאן הכניסה עולה 50 רופי לאדם ופתוח מזריחה עד שקיעה. יש כאן מספר מקדשים, שבמרכזי שביניהם יש שלושה פסלי בודהא ענקיים. כ- 10 מטר גובהם. הצלחנו להבין שאלה הם בודהיסטאווה – "זה שבהווייתו הארה", מייטריה – הבודהא העתיד לבוא, ומנג׳ושרי – הבודהא של החוכמה. המבנה ממש ישן, עשוי רובו מעץ, והקירות מצופים לחלוטין בשטיחי קיר מצוירים.
במקדש ווירוצ׳אנה יש פסל בודהא נוסף – ווירוצ׳אנה (מין הסתם) – הבודהא הקדום. גם הוא ענק. כאן הקירות מצוירים בכל מיני סיפורים מהאמונה הבודהיסטית. זוג זקנות כפריות מניחות לפני הפסל כסף שהן מוציאות משקית ניילון. אחת מהן מנשקת לו את הרגליים. בכניסה למנזר יש שוק מזכרות עצום. עשרות רבות של דוכנים המוכרים פסלים, תכשיטים, בגדים, מגילות תפילה וכל מה שתרצו. לא ברור למה דווקא כאן יש שוק כזה גדול. מספר התיירים שהיו בשוק של אלצ'י ביום בו אנחנו ביקרנו בו, ממש לא הצדיק כמות כזאת של דוכני מזכרות. להודים הפתרונים. בכל אופן, אלצ'י מומלצת מאוד.
בדרך חזרה ל-לה, ליד כפר קטן בשם נימו, אנחנו עוצרים לראות את התמזגות הנהרות אינדוס וזאנסקאר. הצבע שלהם שונה, ואפשר לראות את המים השונים זורמים במקביל לפני שהם מתערבבים. נחמד, אבל לא חובה לבוא במיוחד. אם אתם באים, בואו בבוקר, אז ממש ניתן לראות את הזרמים השונים של הנהרות.
יום שישי היום, אז את ארוחת שישי החלטנו לאכול במסעדה המדורגת מספר אחת בטריפ אדווייזור ב-לה - The Tibetan Kitchen (טיפ). זה ממש מקום יוקרתי, למרות המיקום המאוד אחורי. באנו בשמונה והיה מלא. חיכינו בחוץ, עם עוד כמה מאחרים, על כיסאות שהוציאו עבורנו. אחרי כ-20 דקות הוזמנו להיכנס. המקום מעוצב יפה, המלצרים זריזים והתפריט מגוון. הלכנו על אוכל טיבטי (איך לא) - מומו מטוגן, טוקפה וסאבאגלב.
הכל היה פשוט מעולה. קינחנו בבננה מקורמלת עם גלידה, ושילמנו 1,200 רופי (לפני 10% שירות) שזה 60₪ במונחי יולי 2017. יקר מאוד במונחי הודו, אבל שווה. המקום די עמוס, אז בואו מוקדם (שבע) או מאוחר (תשע וחצי). פתוח עד 22:30 כל ערב.
הלילה אנחנו שוב במנטוקלינג, סונם שמר לנו חדר.
הבוקר אנחנו הולכים לשמוע הרצאה של הדלאי לאמה. כן, מסתבר שהוא מופיע כאן ב-לה, ואנחנו לא מתכוונים להפסיד אירוע כזה. נוסעים במונית לאתר שנמצא כמה ק"מ מחוץ לעיר, ומבינים למה העיר נראית כל כך ריקה הבוקר, ולמה כל הכפריים שנסעו אתנו שלשום באוטובוס היו לבושים כל כך יפה. אלפים רבים של הודים, לבושים במיטב מחלצותיהם, ישובים בשקט מסביב לבימה עצומה עליה יושב הדלאי לאמה ומדבר, בטיבטית כמובן.
הכל מועבר במערכת הגברה עם עשרות רמקולים. ליד הבמה יש אזור מגודר, אליו ניתן להיכנס רק אם אתם תיירים לבנים, או נזירים. כמובן ששמנו פעמינו לשם. האזור מרוצף מחצלות קנבס, כדי שהזרים לא ילכלכו את הישבן, ובצד הבמה יש רמקול שמעביר את התרגום של ההרצאה באנגלית משובשת ביותר. מדהים לראות את האלפים שבאו מכל הסביבה, גם מכפרים מרוחקים, רק כדי לשמוע את הדלאי לאמה. כשיוצאת השמש כולם פותחים מטריות צבעוניות והעמק נראה כמו פיצוץ של קופסת צבעים.
מסביב לאירוע יש עשרות (אולי מאות) דוכנים שמוכרים הכל, ואני מתכוון הכל. מבננות, דרך מטריות וכריות ישיבה, ועד ז׳קטים מעוצבים לגברים (לא ברור לי למה, אבל ניסו להלביש אותי בז׳קט). לידם עשרות דוכני התרמה של כל המנזרים בלאדאק, וכמובן מלא קבצנים. חוויה מדהימה. טיפ - אם הדלאי למה מופיע בסביבתכם כשאתם בהודו, לכו.
זהו, סיימנו שבועיים ב-לה, והיה מהמם – נוף הרים קשוח ומרהיב, אנשים קשי יום, אבל חמים וחברותיים, מנזרים, גומפות, סטופות, מקדשים ואוכל מעולה. שבועיים זה זמן טוב (אם כי קצת קצר) להכיר את לאדאק. ואם אתם כבר כאן, אל תוותרו על עמק נוברה, תעשו איזה טרק קטן, בקרו בכמה מנזרים ותספגו את אווירת המדבר המדהים הזה. אה, כן, ואל תשכחו שאתם בגובה 3,500 מטר, אז תתאקלמו, בסדר?
להתראות לה – אנחנו עוד נשוב