זהו. היום מתחילים לחזור. יש לנו עוד יומיים על הנהר והתעלה, אבל זו כבר "הדרך חזרה". והנהר באמת מהיר יותר בדרך חזרה, כי מפליגים עם הזרם....
בוקר אפרורי משהו מקדם את פנינו. אני צועד לבולנג'רי הקרוב לקנות את הבגט של הבוקר. למה צועד? שאלה טובה. כי האופניים שלי מפונצ'רות, וממש לא בא לי להתעסק עם תיקון פנצ'ר. אני בחופש. הבולנג'ר (אני מניח שככה קוראים לאופה בצרפת) מקדם את פני בחיוך רחב ושפם צרפתי מטופח. אין, אין על הצרפתים. בגט חמים, פאן-או פום (מאפה תפוחים) וקרואסון-או-רזין (מאפה צימוקים), ואני חוזר לסירה עם חיוך לא פחות רחב. איך שאני חוזר לסירה, חגית עוד בהתעוררות, מופיע מוריס – מנהל המעגן. הוא חיפש אותנו אתמול אבל לא היינו. בטח. נחכה לו עד שיגיע.... היינו בעיר, זוכרים – קניות, כביסה, שוקולד. הבחור שופע סיפורים. הוא בעצם מדריך טיולים במסווה של מנהל מעגן. הוא מספר לנו שהגיע לכאן מפריז בגלל העבודה, אבל התאהב במקום והחליט להישאר. אז קצת סיפורי Nerac על פי מוריס:
כאן נולד וגדל הנרי הרביעי. ורק בשנות העשרה שלו עבר לפריז. הייתה לו כאן אהבה גדולה – נערה מקומית, בת הגנן, בשם פלורט. לאחר שעזב אותה לטובת המלכות היא התאבדה בקפיצה מהגשר לנהר. עד היום יש ביטוי בצרפתית שמשמעותו "לעשות מעשה כמו שעשו לפלורט", ביטוי שהתגלגל לאנגלית ומשם לעברית – פלירט – לאהוב ולעזוב. אז המילה פלירט בעברית מקורה ב-Nerac. ידעתם? אנחנו לא.
בבגרותו הגיע לכאן אותו הנרי וגר כאן תקופה עם משפחתו בטירה הנקראת "שאטו הנרי ה-4", כמה מפתיע, והמשמשת כיום כמוזיאון. הוא גם הקים גן ענק לזכר פלורט ובמרכזו פסל שלה. הגן והפסל נמצאים כאן עד היום. "טרה רומנטיק" אומר מוריס. יש דברים שנשמעים יותר טוב בצרפתית.
במקור (במאה השלוש עשרה) עיקר העיסוק של תושבי Nerac היה ייצור עורות. עד היום רואים את בתי הבורסקאים עם המרפסות הגדולות ששימשו לתליית העורות לייבוש. בהמשך התפתחה כאן תעשיית קמח ענפה ועד היום יש כאן הרבה טחנות עתיקות שהשתמשו במי הנהר.
הנהר, על פי מוריס, רגוע בדרך כלל, אבל בינואר 1977 היה כאן שיטפון והמים עלו כשני מטר מעל הרציפים. איזה מזל שלא היינו כאן אז...
מוריס גם שאל אם היינו ב-La Cigale, השוקלטייר המקומי המפורסם. כמובן, אנחנו עונים. ובעיירה Vianne הייתם? כמובן. מה הקשר ביניהם? הוא שואל. מאיפה שנדע. את הסרט הצרפתי המפורסם "שוקולד" עם ז'ולייט בינוש ראיתם? כן, אנחנו עונים. אז הסופרת שכתבה את הספר שעליו מבוסס הסרט היא מ-Vianne, ו-La Cigale שימש לה השראה לכתיבת הספר. לא כל כך רומנטי כמו בסרט, אומר מוריס, אבל.... וכאן מגיעה תנועת ידיים רחבה שמביעה את דעתו בנושא.
אנחנו נפרדים ממוריס, מניעים את הצימר ויוצאים לדרך חזרה. השמיים מתקדרים ומתחיל לטפטף. גם הטבע בוכה שאנחנו מתחילים לחזור. לא נורא. יש עוד יומיים של חוויות. לאחר שני מנעלים אנחנו מגיעים ללברדק, העיירה שהשארנו ל"דרך חזרה", זוכרים? עיירה קטנה וטיפוסית, עם כנסיה גדולה, רובע עתיק וחלק מודרני. לא משהו לכתוב עליו הרבה מילים. בטח אם אתם מגיעים כמונו בשתיים עשרה וחצי, כי אז כל העיירה סגורה. הספרדים אולי המציאו את המונח "סייסטה", והגרמנים את ה"שלאף שטונדה", אבל את אמנות הפסקת הצהריים עצמה המציאו בצרפת. כל החנויות, כולל כולן, סגורות בין 12:00 לשתיים. העיירה נראית נטושה.
זה גם המקום לספר שחצי דרום צרפת למכירה. בכל כפר, עיירה או עיר שבהם ביקרנו ראינו עשרות רבות של שלטי "למכירה" על בתים, חנויות ודירות. באחד הכפרים בדקנו מחירים בסוכנות נדל"ן – אפשר לקנות בית עתיק לשיפו,ץ על 10 דונם בכפר, בחמישים אלף אירו, או בית משופץ על שטח דומה ב- 200 אלף אירו. בתים בעיירות עצמן באזור הזה עולים בין 100 ל-300 אלף אירו. מציאה...
לפי המלצת מוריס, ההוא מהמעגן ב-Nerac, אנחנו הולכים (פנצ'ר, זוכרים) לכפר הסמוך Barbaste, שם נמצאת טחנת קמח מבוצרת. טחנות קמח גדולות היו תמיד מטרה נוחה לשודדים, אז תושבי האזור החליטו לבנות טחנה מבוצרת. יש לה 4 מגדלי שמירה והיא נראית ממש כמו מבצר. אפשר גם לבקר בה אם אתם לא מגיעים כמונו בין 12 לשתיים..... לא נורא, ברבסטה היא עיירה חביבה והטיול היה מקסים. חזרה לסירה ואחרי עוד כמה מנעלים והמון נוף מדהים אנחנו עוזבים את נהר Baise, עולים חזרה לתעלה וחוזרים ל-Buzet. כאן אנחנו נישאר ללילה, ואולי אפילו נאכל במסעדה לשם שינוי. המליצו לנו על מסעדה טובה בכפר הזה.
המסעדה המומלצת - Auberge du Goujon qui Fretille – או בעברית (בערך) פונדק הדג המפרכס – סגורה בימי חמישי. היא גם יקרה להחריד, ה-Menu de jour מתחיל ב- 25 אירו. אז לא התלבטנו, אין מה, המסעדה גם יקרה וגם סגורה כי היום יום חמישי, והמשכנו למסעדה השנייה של הכפר – Le Vigneron – הכורם. מומלצת בחום!!! התפריט היומי ב- 15 אירו כולל מרק, מנה ראשונה שבין השאר אפשר לבחור בין מולים ברוטב שמנת ובר מנות ראשונות עם מבחר עצום (אכול כפי יכולתך), מנה עיקרית – ברווז או בקר או הודו או דג, כל אחד בבישול המתאים לו עם התוספת המתאימה, וגולת הכותרת – עגלת קינוחים עם כ-20 סוגי קינוחים, רק תגידו מה אתם רוצים. וכל זה – כזכור – ב-15 אירו. עם היין (קראף יין בוזה) והקפה, אכלנו ארוחת ערב מהוללת ב-40 אירו. בסופר זה עולה יותר.... רק צריך לזכור (טיפ) ששעות וימי הפתיחה של המסעדות בצרפת זה משהו מורכב ביותר. רוב המסעדות בכפרים נפתחות לארוחת ערב בין 7 ל-8 ואין משמרת שנייה. מי שלא מגיע בזמן נשאר רעב. רובן גם סגורות יומיים או שלושה בשבוע, אז חייבים לבדוק לפני שמגיעים, או להמשיך לחפש.
חוזרים לאט לאט לסירה, חושך ואנחנו קצת שיכורים, וככה מסתיים לו עוד יום מדהים בדרום צרפת. לילה טוב מ-Buzet-sur-Baise.
