שביל ישראל – יום 12 - ממשהד לאלון הגליל - זקנים חסרי מנוח 2017

ליום 11 – הר תבור-משהד

נכון, התחזית אומרת שמ-11 בבוקר צפוי גשם, אבל אנחנו מאמינים בשביל ולא בתחזית. קפה ומאפה אצל אחמד ומנאר, ואנחנו נפרדים בחיבוקים ובתודות. אחמד משביע אותנו שאם אנחנו חוזרים לטייל כאן, אנחנו אורחים שלו. בשמחה!! תודה אחמד ותודה מנאר.

בדרך לתחילת מסלול אנחנו עוצרים בחנות מכולת קטנה ממש בכניסה לכפר. אנחנו עוד לא מספיקים להגיד בוקר טוב כשבעלת המקום מזמינה אותנו לקפה קטן על חשבון הבית. הקפה ממש טעים והאווירה נעימה וידידותית. אנחנו מצטיידים בפיתות, גבינה, זיתים תוצרת בית וקצת ירקות, ויוצאים לדרך. את הרכב אנחנו משאירים ממש בקצה הכפר, במקום שנוכל להגיע אליו עם המונית בערב.

הצעידה מתחילה ביער האורנים החובק את משהד, עצי אורן פיני גדולי ממדים שניטעו כאן ע"י הקק"ל בשנות החמישים, כשעוד חשבו שככה צריך ליער את הארץ. היום יפה, השמש זורחת והתחזית ממש לא מדויקת. איזה כיף. פעם אחת תחזית שגויה זה דווקא חיובי. דרך הכורכר הרחבה יורדת קלות ועוברת למרגלות המושב הושעיה, על גבול הפארק הלאומי ציפורי. אף שהספר מציע להיכנס לפארק, אנחנו מוותרים הפעם. באנו לצעוד בשביל, לא לבקר בפארקים. הושעיה הוא ישוב דתי שהוקם בשנת 1980 כהיאחזות נח"ל, ואוזרח ב-1983. 2,000 תושבי הישוב הם דתיים-לאומיים, ובימי שישי ניתן להשתתף כאן בקבלת שבת להולכי השביל, בעלות סמלית של 15₪ (נכון למרץ 2017). העמק כולו נטוע זיתים עתיקי יומין, עם גזעים חלולים ומפותלים. ביניהם מרבדי חרדלים צהובים מנוקדים סגול של צנונים, אדום של כלניות וורוד של עיריות. מרהיב, אמרנו?

ליד השער האחורי של הישוב אנחנו פונים שמאלה עם סימון שביל ישראל, אל כביש משובש העולה לכיוון ציפורי, כששני נערים רכובים על סוסות ערביות יפהפיות חולפים על פנינו בדהרה קלה. אנחנו נכנסים לבית הקברות של ציפורי, שם, על פי חלק מהמסורות, נמצא ציון הקבר של רבי יהודה הנשיא שהיה תנא בדור החמישי, נשיא הסנהדרין ועורך המשנה במאה ה-2 לספירה (שוב תודה לויקיפדיה, מה עשינו לפניה?). במבנה הקבר יש ספריה קטנה, שבין השאר יש בה ספר בנושא OCD, מעניין למה.

ברחבה שליד ציון הקבר אנחנו אוכלים את ארוחת בוקר שקנינו במשהד - פיתות טריות, גבינה מלוחה וזיתים, טעם של ארץ ישראל. לא צריך יותר. מבית הקברות הדרך יורדת קלות בין חלקות מעובדות ונכנסת לשמורת יער הסוללים. כאן אנחנו מתחילים בטיפוס בין אורנים גבוהים עד למצפה ריש לקיש (241 מטר) על שם ריש לקיש או רבי שמעון בן לקיש (רשב"ל), שהיה מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השני, במחצית השנייה של המאה השלישית. תלמיד, חבר ובר פלוגתא של גיסו, רבי יוחנן (ויקיפדיה). העליה לא קלה, אבל היער כאן מרופד עשב ירוק, זרוע פרחים בכל צבעי הקשת – כלניות אדומות ולבנות, רקפות ורודות, ותורמוסים כחולים שמשכיחים את המאמץ.

יער הסוללים של ימינו הוא שריד של היער הגדול שחלש בעבר על כל אזור רמות מנשה ומערב הגליל. כיום גודלו של היער כשלושה קילומטרים מרובעים, והוא משמש בית גידול למגוון מיני עצים, פרחים ובעלי חיים. החלק המערבי של היער, אליו אנחנו נכנסים אחרי מצפה ריש לקיש, הוא ברובו אלוני תבור ענקיים. עץ מדהים אלון התבור (ואני ממש לא משוחד), הוא הגדול באלוני ישראל, ויכול להגיע לגובה של 10 מ'. הוא גם האלון היחיד העומד בשלכת, ועכשיו הוא ירוק רענן של עלים צעירים. כאן אנחנו פוגשים לראשונה כלניות סגולות בין מרבדי האדומות והלבנות הפורחות מסביב.

הגשם שהבטיחו לנו בתחזית מתחיל לרדת אחרי הצהריים, אבל ממש לא מפריע לנו ליהנות מהנוף המדהים והפריחה המרהיבה. אנחנו אחרי הכל בוגרי אנפורנה ואיסלנד..... שם באמת יורד גשם. עוד כ- 3 ק"מ במגמת ירידה ואנחנו על כביש 77, מול אלון הגליל, שם נתחיל את היום הבא.

הלכנו היום רק 11 ק"מ, עלינו 135 וירדנו 326 מטרים. יום קצר אבל מדהים ביופיו. גם מחר צפוי גשם, אבל אנחנו כבר ממש לא מאמינים לתחזית ומחליטים להמשיך לצעוד. את שארית השבת אנחנו מעבירים אצל אחותי, יעל, בקיבוץ משמר העמק (שוב תודה אחותי!!). אין כמו מקלחת חמה וכוס קפה עם אזני המן (פורים מחר) כדי לסיים יום הליכה מופלא בשביל המדהים שלנו.

לילה טוב ממשמר העמק, להתראות מחר.