היום אנחנו יוצאים לטיול פוסט-טייפון עם יושינובו, מדריך מתנדב של אירגון Shinagawa Goodwill Guide Club, שאיתו אנחנו מתכתבים כבר כמה חודשים. האירגון מספק מדריכים לסיורים פרטיים בטוקיו, אבל צריך להזמין אותם ממש הרבה זמן מראש. עקב הטייפון בוטלו חלק מהאירועים שבהם תיכננו לבקר, אבל אנחנו נעשה מה שאפשר.
אנחנו מתחילים בסיור קצר בשינג'וקו שהוא אחד מ-23 הרובעים של טוקיו ומהווה מרכז מסחרי, בידורי ותעבורתי חשוב, וגם אזור מעולה לקניות. אנחנו הולכים לתחנת שינג'וקו נהחשבת לתחנת הרכבת העמוסה ביותר בעולם. מלמעלה צופים בנו כמה מגורדי השחקים המרשימים ביותר של טוקיו. זה מרגיש קצת כמו השדרה החמישית בניו-יורק, אבל רק קצת. אנחנו חוצים את קאבוקיצ'ו (Kabukicho), רובע האורות האדומים העיקרי של טוקיו, בו תוכלו למצוא כל סטייה שתוכלו לחשוב עליה, אבל את זה נשאיר לבלוג אחר. ליד התחנה נמצאים קניונים, חנויות ובתי כלבו. בין השאר נמצאים כאן יוניקלו, ביק-קמרה, איסטאן, אוקאקיו, ואחרים. היום אנחנו חולפים על פניהם במהירות, קניות נעשה ביום אחר.
יושינובו לוקח אותנו להצצה לשומבן יוקוצ'ו (Shomben Yokocho), הידוע יותר בשם “פיס אלי” (Piss Alley) - סימטה של מסעדות וחיי לילה. כרגע שקט כאן, אבל בלילות נפתחים בסימטה עשרות ברים ומסעדות, והאלכוהול זורם כמים.
אנחנו חולפים גם במקדש הגדול ביותר של שינג'וקו, מקדש האנאזונו (Hanazono Shrine), בעיקר כדי להוסיף חותמת בגושווין שלנו שהולך ומתמלא.
הנקודה הבאה אליה אנחנו מגיעים עם יושינובו היא מקדש מייג׳י. זהו מקדש שינטו המוקדש לנשמות של הקיסר והקיסרית שוקן שנפטרו בשנים 1912 ו- 1914. כאמור, בדת השינטו כל אחד וכל דבר יכול להיות אל, ושני בני משפחת המלוכה האלה הוגדרו כאלים. הם אמנם קבורים בקיוטו, אבל מקדש מייג'י הוקם כדי שגם אנשי טוקיו יוכלו לחלוק להם כבוד. מסביב למקדש יש יער בן 100,000 עצים (70 דונם) ובו עצים מכל רחבי יפן והעולם. בכניסה למקדש ניצב טוריי עצום מעץ, שכדי להקימו הביאו גזעי עצים בני מאות שנים במיוחד מתאילנד.
יושינובו מספר לנו שהבת שלו נישאה במקדש הזה ואנחנו קצת מתפלאים, כי קודם הוא סיפר לנו שהוא בודהיסט. אז מסתבר שהדת ביפן היא לא משהו קשיח. אתה יכול להיות בודהיסט, אבל להתחתן במקדש שינטו (כי הטקסים שלהם הרבה יותר יפים). בראש בשנה היפני אתה הולך למקדש, ובראש השנה האזרחית אתה הולך לכנסיה. יושינובו מסביר לנו שמבחינתו הדבר החשוב היחיד זה להיקבר כבודהיסט, כנראה כי הבודהיסטים מאמינים בגלגול נשמות.
אנחנו מסתובבים קצת במקדש, מעריצים את עבודות הגינון, מחתימים את הגושווין ונהנים. כמו במקדשים גדולים אחרים, גם כאן, כיוון שסוף שבוע היום, מסתובבות משפחות לבושות קימונו עם ילדים בגילאי שבע-חמש-שלוש הבאים לכאן לטקס המפורסם (ע"ע).
בשלב מסויים מופיעים מספר נזירים ויוצרים מעבר במרכז הרחבה הגדולה של המקדש. אנחנו עוצרים לבדוק מה קורה ומגלים שעוברת כאן תהלוכת חתונה. כמובן שאנחנו מתייצבים עם כל הקהל ומוחאים כפיים לחתן ולכלה, ומצלמים בלי הרף.
כיוון שאנחנו ברובע האראג'וקו, שהוא לא רק אזור קניות, אלא גם שמו של סגנון אופנה של נערות יפניות צעירות, אנחנו משוטטים קצת ב"טאקשיטה דורי" - מדרחוב מלא בבוטיקים אופנתיים ומקומות בילוי עבור בני הנוער היפניים. סוף שבוע של אחרי טייפון היום, אז הרחוב צפוף מאוד, צבעוני ורועש.
מכאן אנחנו נוסעים ל- Kagurazaka. אם לא שמעתם על Kagurazaka, זה בסדר, אף אחד לא שמע, גם לא יושינובו. Kagurazaka הוא לא איזור מפורסם, אבל פעם בשנה הוא מתעורר לחיים בפסטיבל Bake Neko (בתרגום חופשי "חתול מפלצת"). הפסטיבל מתרחש ברחוב הראשי של Kagurazaka, והוא בעצם תהלוכת תחפושות לקראת Halloween, אבל עם טוויסט – כל המשתתפים חייבים להתחפש לחתולים.
אתם שואלים, למה דווקא חתולים ולמה דווקא ב-Kagurazaka? שאלה מצויינת. אחד הסופרים היפנים המפורסמים ביותר (מסתבר) - Natsume Soseki – מיקם בסיפרו "אני חתול" (יצא בעברית בהוצאת אסטרולוג) את ביתו של החתול גיבור הספר בשכונה הזאת של טוקיו. אחלה סיבה לפסטיבל. אנחנו מגיעים בדיוק בזמן כדי לרשום את יובל ואור לפסטיבל (לא סתם יובל מסתובבת כל היום עם כובע עם אוזני חתול), והטירוף מתחיל. אלפי יפנים (וכמה לבנים) נלהבים צועדים במעלה ובמורד הרחוב מחופשים לחתולים, לקול מוזיקת מצעדים מטורפת שמנגנות להקות קצב המובילות את קבוצות הצועדים.
יש כאן תחפושות משוגעות, ולא רק של חתולים. רמת ההשקעה של היפנים בתחפושות ממש מעוררת התפעלות. וזה לא תהלוכה לילדים, רוב המשתתפים מבוגרים, חלקם מאוד, וכולם עליזים ומאושרים. איזה כיף.
לסיום היום יושינובו מנסה להראות לנו קצת מ-Kagurazaka, אבל כמו שאמרנו, זו לא ממש שכונה ששווה ביקור אלמלא הפסטיבל. לפחות אנחנו לומדים למה האריות / נמרים / כלבים / דרקונים, השומרים על הכניסה לכל מקדש ביפן, ניצבים כשאחד מהם (הם תמיד בזוג) עם פה פתוח והשני עם פה סגור. יושינובו מסביר לנו שבסנסקריט (המקור לשפה היפנית) האות הראשונה היא “אה” והאחרונה “אום”, והשומרים בעצם אומרים "אה" ו-"אום" המסמלים התחלה וסוף, מאלף ועד תו בסנסקריט, ומייצגים את השלמות של האל. מעניין.
אנחנו נפרדים מיושינובו אחרי יום ארוך ומעניין במתנה קטנה (ע"ע), וחוזרים הביתה.
לילה טוב מטוקיו.