זקנים חסרי מנוח 2014 – שייט על תעלת הגרון בדרום צרפת – פרק 7 – יום אחרון על המים שמתחיל ב-Buzet ומסתיים עם רמברנדט

בוקר היום האחרון של השייט. מחר מחזירים את הסירה. עצוב משהו, אבל שבוע שלם של שייט מאפשר מיצוי של החוויה. אני יוצא על האופניים של חגית (איך לא חשבתי על זה אתמול) להביא את הבגט של הבוקר וחלב. בסופר בכפר חולף בי הרהור כפירה – למה צריך ללכת לבולנג'רי אם אפשר לקנות בגט בסופר ולגמור את הקניות במכה. אלא שאז אני נזכר איפה אני, קונה חלב וממשיך לבולנג'רי. זקנה חביבה מקדמת את פני בבונז'ור גדול. אני שמח שלא ויתרתי לעצמי. חזרה לסירה לקפה של בוקר. היום עושים הכל לאט. יש לנו בסך הכל חמש-שש שעות שייט עד נמל הבית.

יש כאן אינטרנט, אז אני חוקר קצת את תעלת Garonne. כבר במאות החמש-עשרה והשש-עשרה חשבו הצרפתים איך לקצר את הדרך מהחוף האטלנטי של צרפת לחוף הים התיכון. עד אז (ושנים רבות אחר כך) ימאים צרפתים היו צריכים להקיף את ספרד, 3,000 ק"מ של ים סוער ושודדים, כדי להגיע מערי החוף האטלנטי לערי הים התיכון. רק במאה ה-17 הצליחו לבנות את תעלת Midi שמחברת את טולוז לים התיכון. הקטע שממשיך עד לאטלנטי היה אתגר הנדסי גדול מידי. מטולוז לאטלנטי הפליגו על נהר Garonne עצמו, אבל רק בעונות שזה היה אפשרי מבחינת מפלס המים. רוב התעבורה הימית המשיכה להקיף את ספרד. הבעיה העיקרית הייתה מהיכן יגיעו המים. כדי למלא את התעלה (לא, אי אפשר להשתמש במי הים, הם לא מגיעים להרים שמפרידים בין הימים) צריך מיליונים רבים של מטרים מעוקבים של מים. רק בתחילת המאה ה-19 הצליח מהנדס צרפתי להגות רעיון שמנצל את המים של מספר נהרות באזור והעבודה יצאה לדרך ב- 1839 עם תקציב ממשלתי של 40 מיליון פרנק. הבנייה ארכה כ-20 שנה ולא מצאתי נתונים על חריגות התקציב... עד שנות בשבעים של המאה שעברה היה השימוש העיקרי של התעלה מסחר. רק ב-1973 התחילו להשתמש בה למטרות תיירות ונופש. כיום עוברות בתעלה אלפי סירות תיירים (גם מאורגנות וגם כמונו, בנהיגה עצמית), וההכנסה השנתית מתיירות התעלה מוערכת ב-25 מיליון אירו. מה יהיה עם תעלת הימים שלנו? מתי כבר יחפרו אותה?

נחזור לתעלת Garonne. אנחנו יוצאים לדרך במזג אוויר קיצי. אני אפילו עובר למכנסיים קצרים. עוצרים כמה פעמים לנוח (עובדים קשה בנופש הזה), מנקים קצת את הסירה כדי לא להחזיר אותה מטונפת, ועוגנים לבראנץ' ליד La-Mas-d'Agenais, עוד עיירה שהשארנו לדרך חזרה. בלה מאס יש כנסיה עתיקה – St. Vincent – שמכל המקומות בעולם, דווקא בה יש ציור מקורי של רמברנדט. כמובן שעלינו לעיירה לראות את הרמברנדט. העיירה עצמה ממש חמודה. יש בה הרבה בתים עתיקים, חלקם משופצים (וחלקם למכירה), חנויות, מסעדות ואפילו B&B. הכנסייה ריקה מאדם, וקשה לא לשאול את עצמך איך הרמברנדט הזה לא נשדד עד היום. נכון, הוא מחובר לקיר בקופסת זכוכית סטייל מונה ליזה, ויש כנראה מערכות הגנה נוספות, אבל גם אם זה יצפצף, מי יגיע? אנחנו בסוף העולם. טוב, נעזוב את המחשבות הקרימינאליות לקרימינולוגים ונחזור לרמברנדט. הוא נרכש עם עוד 7 ציורים שלו ע"י משפחת אצולה מקומית. הציורים נתרמו ע"י המשפחה לכנסייה ורק אחד נשאר בלה מאס. השאר הגיעו איכשהו לגרמניה, ולא אכנס למחשבות הפרטיות שלי איך ולמה. הציור שנותר עבר ב-1970 שיקום בלובר ואז גם נבדקה ואושרה מקוריותו.

חזרה לסירה, עוד כמה מנעלים ואנחנו עוגנים ללילה ליד כפר קטן שאת שמו קצת קשה לי לבטא. התפריט לארוחת ערב כולל חזה ברווז, רביולי גבינה ובזיליקום וסלט פירות. וכמובן, יין מאזור Buzet. מי שבסביבה מוזמן, נשאר לנו המון אוכל.

טיפ קטן לסיום – אל תנסו לבשל ברווז כמו עוף, הוא לא. עוף זאת אומרת. הוא מתבשל יותר כמו בקר. הייתה ארוחה טעימה, אבל לא נשאר כלי נקי אחד אחרי שסיימתי לבשל. חגית רוחצת כלים ואני כותב שורות סיום לעוד יום מדהים על תעלת Garonne.

לילה טוב מהתעלה בדרום צרפת. מחר חוזרים ליבשה.