הפעם, קוראי היקרים, אתם תהיו גאים בנו. אני יודע שאנחנו מאוד גאים בעצמנו. לא עבר חודש, מהביקור הקודם שלנו בשביל, ואנחנו שוב כאן, אמנם רק ליום אחד, ואמנם רק ל-13 ק"מ, אבל יחסית לרווחים בין הטיולים שלנו עד כה, זה שיא חדש!!!
הפעם אנחנו הולכים מטבריה לכינרת, מסלול קצר ונעים, רובו במגמת ירידה, ורובו אפילו סלול. יש הרגשה שזה "כביש ישראל", אבל יש גם קטעים כאלה בשביל. וידוי קטן לפני ההתחלה, ויתרנו על הקטע מהמושבה מצפה ועד תחילת המסלול היום. זה קטע שהולך בצמוד לכביש 77 ונכנס בשדרות ספיר לתוך שכונה "פלוס 200" בטבריה. אז אנחנו חייבים לשביל בערך קילומטר וחצי.
אנחנו מתחילים ללכת מהחניון שבקצה שדרות ספיר. הדרך, כמו שציינתי, סלולה, והיא שומרת על קו גובה בינות עצי אקליפטוס ונטיעות קק"ל חדשות של חרובים צעירים. מאחר שהשביל כאן מצטרף לשביל סובב כנרת, לשביל צופה כנרת ולסינגל יער שוויץ שהוקם כאן לטובת רוכבי האופניים הטבריינים, יש כאן הרבה תנועה. יער שוויץ פותח וטופח לאחרונה ע"י קק"ל. יש בו תצפיות יפהפיות על הכינרת והגולן, חניוני לילה ושולחנות פיקניק לרוב.
מזל שתקופת החגים חלפה, אחרת היו כאן בטח מאות מבקרים. אנחנו צועדים בשמש החמימה וברוח הקרירה ונהנים מהנוף וממזג האוויר. קצת חבל שבאמצע נובמבר הכל חום וחרב, נראה שעדיין לא ירד כאן בכלל גשם השנה. אנחנו ממשיכים עוד כמה מאות מטרים ומגיעים אל "חניון שווייץ" עם תצפית יפה וכמה פינות ישיבה נעימות. מעט אחרי חניון שווייץ חוצה השביל את הכביש המוליך אל אכסניית הנוער פורייה השייכת לאנ"א – איגוד אכסניות הנוער בישראל, כן, יש דבר כזה, ויורד לכיוון הכנרת. אנחנו אתו.
הסימון מצוין, חידשו אותו לאחרונה (תודה לוועדת השביל) לאחר תלונות של מטיילים רבים שהלכו כאן לאיבוד. במעבר של כביש 7677, המוביל מפורייה עילית אל חוף הכינרת, אנחנו פוגשים קבוצת רוכבי אופניים מפוריידיס. הם בדיוק סיימו את סינגל יער שוויץ ומעמיסים את האופניים על המכוניות. כבוד לרוכבי המגזר. עוד קילומטר וחצי בין מטעי מנגו ושסק, ואנחנו בחניון פורייה, הנמצא מעט ממזרח לבתים הקיצוניים של פורייה עילית. יש כאן דקלים טרופיים, גשרוני עץ קטנים על תעלות מים המגיעים מהמעיין, וספסלים שמהם נשקף נוף הכינרת במלוא הדרו. מקום מעולה להפסקת אוכל קצרה וקפה זריז.
אחרי האוכל אנחנו יורדים עם השביל בעיקולים רחבים לתוך המושבה כנרת. ממש בכניסה יש ספריית שביל מתוחזקת היטב שאחריה אנחנו מוצאים את עצמנו בלב המושבה, בין בתי ראשוני הישוב – טריידל (עליו נכתב בשיר "ארמון רב תפארת"), מזרחי, שאולוב, וכל שאר המשפחות שהקימו את כנרת.
בקצה הרחוב נמצאת "חצר כינרת" המפורסמת, שהוקמה ע"י ד"ר ארתור רופין בשנת 1908 כדי להכשיר לעבודה חקלאית את הילדים המפונקים שעלו לארץ מאירופה במסגרת העלייה השנייה. היום שבת, אז המקום סגור. אבל לא נורא, נבוא פעם אחרת לביקור בחצר. אחרי הכל, מהחצר הזאת יצאו מקימי אום-ג'וני, היא דגניה – הקיבוץ הראשון בישראל, ובעצם בעולם כולו.
אנחנו חוצים את כביש טבריה-צמח ונכנסים לבית הקברות של המושבה כנרת. מלבד רחל המשוררת, אפשר למצוא כאן את דור המייסדים של תנועת העבודה הציונית - משה הס וברל כצנלסון, נח נפתולסקי ודב בר בורוכוב, ורבים, רבים אחרים. שיעור היסטוריה של ממש. לידם, אפשר לראות את הייאוש והקשיים שהיו מנת חלקם של בני דור החלוצים ההוא – ילדים רבים קבורים כאן, חלקם בני חודשים ספורים בלבד. חברי קבוצת "התימנים של כנרת", שהתיישבו כאן בתחילת המאה העשרים ונאלצו לעזוב לאחר 20 שנות מלחמה בקדחת לה איבדו חלק גדול מחבריהם. צעירים שנטלו את חייהם מייאוש, אכזבות ולבבות שבורים. על חלומות ואידיאולוגיה שילמו כאן מחיר יקר.
אחרי הביקור בבית הקברות אנחנו חוצים שוב את כביש צמח-טבריה וצועדים בין מטעי התמרים ובריכות הדגים לכיוון אתר הירדנית. בדרך אנחנו עוצרים להביע את הערכתנו ל"בובה" הפרדה המיתולוגית שחרשה את שדות בעמק וקבורה כאן, בין בריכות הדגים.
בהמשך אנחנו קוראים בוויקיפדיה (המצאה מדהימה, לא?) על "התימנים של כנרת" – קבוצה של עולים מתימן שהגיעו לארץ מתוך אידיאולוגיה ולא בגלל רדיפות, והתיישבו כאן ב-1912. המתיישבים הוותיקים, רובם ככולם אשכנזים, לא קיבלו אותם, הקשו על חייהם, ובסופו של דבר גרמו להם לעזוב ב-1932 ולהקים את "כפר מרמורק" מספרים שמקימי מרמורק היו קשורים מאוד למורשת ההתיישבות בכנרת, ולכן נטעו דקל במרכז הישוב החדש וקראו לרחוב הראשי שלו רחוב כנרת. היום מרמורק היא שכונה ברחובות, ולרחוב הראשי שלה קוראים .....רחוב כנרת.
ליד "בית המוטור", ששימש שנים רבות לשאיבת מי השקיה מהכינרת, אנחנו פוגשים קבוצת מטיילים דתיים (מאיפה הם הגיעו בשבת?) שרים שירי רחל. את המסלול אנחנו מסיימים ב"חורשת האקליפטוס" ששימשה השראה לשיר בעל אותו שם שכתבה נעמי שמר, שדרך אגב, גם היא קבורה בבית הקברות של כנרת. החורשה נמצאת ממש מול אתר הירדנית, אתר הטבילה הנוצרי המפורסם.
הלכנו היום 12.7 ק"מ, ירדנו 630 מטר ועלינו 220 (תודה לשעון המשוכלל של עידו). מתחילת המסלול הלכנו כבר 120 ק"מ בתשעה ימים. מתחיל להסתמן שנסיים את השביל יום אחד.
