זקנים חסרי מנוח - סובב אנפורנה אחרי גיל 50 - פרק 7 - הגענו

זהו!!! הזקנים באנפורנה!! יושבים לנו במסעדה קטנה במלון בצ'אמצ'ה ומחכים לארוחת ערב. בחוץ מבול. בפנים נעים ואנחנו בעננים, תרתי משמע.

אבל נתחיל בהתחלה. יצאנו לדרך ביום חמישי בטיסת טורקיש לאיסטנבול. שתי מוצ'ילות, שני תיקים עם ציוד שיישאר בקטמנדו לימים שאחרי הטרק ואנחנו. רק בשדה גילינו ששקית החטיפים, כן, זאת שסיפרתי לכם עליה בפרק 6, נשארה בבית. אתם לא מבינים את עגמת הנפש. קנינו עשרות חטיפים, מרקים, חלבות, והכל נשאר בבית. זה כנראה סימן שלא היינו צריכים לקחת אותם איתנו. הטיסות עברו נפלא. שעתיים באיסטנבול, שעתיים בדלהי ואנחנו בקטמנדו ביום שישי, שמונה וחצי בבוקר זמן מקומי. עכשיו נותר רק להתפלל (יש כאן המון אופציות) שכל התרמילים יגיעו. אני מהמר נגד, עידו אופטימי. שלושה תרמילים גיעו תוך דקות, התרמיל השלישי (המוצ'ילה של עידו ומיכל) לא. לקח לה יותר מחצי שעה ואנחנו כבר התחלנו להריץ תסריטים. אבל בסוף היא הגיעה. המעבר במשטרת הגבולות היה ממש חלק, הנפאלים היו ממש חביבים, כל השמונה שטיפלו בנו במהלך הכנת הויזות שלנו. בשימחה וריקודים אנחנו יוצאים מהטרמינל ומחפשים את שיבה. אין מה לחפש. הבחור עומד עם שלט ענק (בריסטול שלם) עם השמות של ארבעתנו וחיוך ענק. יחד איתו בחור צעיר וצנום שמסתבר שיהיה הפורטר השני שלנו -; קם (Kem). הבחור הקטן הזה ירים את המוצ'ילה שלנו? לא נראה לי. נראה.

מסתבר שקטמנדו בשביתה. המאואיסטים החליטו על מחאה עממית, ובנפאל כשהמאואיסטים אומרים, כולם עושים. העיר סגורה ומסוגרת. אין מכוניות ברחובות. בטאמל אין אף מכונית, כמעט. כי משטרה, צבא, אמבולנסים והסעות של תיירים מורשים לנוע, ואנחנו מגיעים לחבר של שיבה שיש לו מלון בטאמל בדקות ספורות. התארגנות זריזה, ארוחת צהריים ראשונה בנפאל ומחכים לסוף השביתה. שתים עשרה בצהריים השביתה נגמרת אנחנו בדרך. כאן המקום לציין שהג'יפ שעליו דיברנו עם שיבה התגלה כמיניוואן. מרווח, נקי, מסודר, אבל עדיין מיניוואן. נחזור אליו בהמשך. מתחילים לצאת מקטמנדו והתנועה פרועה. כל הנפאלים שלא יכלו לנסוע עד 12 נמצאים על הכביש. ביציאה מקטמנדו משתרך פקק ארוך של מכוניות, שיבה מסביר לנו שזו עמדת ביקורת של המשטרה. התנועה מתקדמת בגלים, כל כמה דקות משתחרר גל ואז שוב עומדים. הנהגים הנפאלים מנסים לעקוף את הפקק מימין ומשמאל, אבל לקראת המחסום כולם חוזרים לטור. כאן הבעיה, והיא מחריפה כשהרכב שמאחורנו משפשף את הרכב שלנו כשהוא מנסה לחזור לטור. מילא לשפשף, אבל מתחת לאף של השוטרים? כאן מתחילה סאגה של קרוב לשעה שבה משתתפיםהנהג שלנו, הנהג הפוגע, כמה שוטרים ושיבה שמנסה לזרז את העניינים כי יש לנו שש שעות נסיעה עד בסיסהר. בסוף הוחלט שהנהג הפוגע ישלם לנהג שלנו 20 אלף רופי (כ-900 ש"ח) וכולם לוחצים ידים.

הדרך לבסיסהר זורמת, ואנחנו מגיעים בלי תקלות ועם הפסקת תה אחת ושש הפסקות פיפי (בצידי הדרך כמובן) לבסיסהר לקראת ערב. בדרך מתפתח דיון האם הנהג שלהו יכול להמשיך איתנו לבולבולה, הכפר שממנו אנחנו רוצים להתחיל ללכת. שיבה אומר שההסכם עם הנהג היה עד בסיסהר ולכן נצטרך הסכם חדש. אנחנו לא ממש יודעים איך לאכול את זה, אנחנו אחרי יומיים ללא שינה, אז אנחנו הולכים לישון במלון קטן בשם מונגוליאן גסט האוס. לא לפני שאנחנו מגלים שמישהו פתח לנו את המוצ'ילה מתישהו בין תל אביב לקטמנדו ולקח לנו את תיק כלי הרחצה המושקע שלנו. זה ממש לא נעים להיתקע בבסיסהר ללא כלי רחצה. אז מגובבים קצת סבון ממיכל ונראה מה נמצא מחר.

בארוחת הבוקר שיבה מציע שלוש אופציות -; להתחיל ללכת, לקחת אוטובוס לבולבולה או שינגה (Syange) ולהתחיל משם, או להמשיך עם האוטובוס עד צ'אמצ'ה. אנחנו מחליטים על שיאנגה. האוטובוס מתגלה כמיניבוס 4X4 של טאטה, עם 25 מקומות וכ- 35 נוסעים (האחרונים ישבו על הגג). מתוך 35 נוסעים, 10 ישראלים. זה פשוט מופרע. היו שם יותר ישראלים מנפאלים.

שתי המלצות לגבי האוטובוס-; 1) בואו מוקדם לתחנה שנמצאת ביציאה מבסיסהר, כי המקומות מסומנים, ו- 2) אם אתם בעלי לב חלש, לכו ברגל. אם בכל זאת החלטתם לקחת את האוטובוס תעשו כמו הנהג, במקומות המפחידים תעצמו עיניים. הנסיעה לשיאנגה אורכת כ- 4 שעות ומורידה לכם 4 שנים מהחיים. השביל מתפתל בין ההרים, עולה עליות חדות ויורד ירידות מפחידות. במקומות מסויימים השביל צר כל כך, שהגלגל החיצוני בולט החוצה לכיוון התהום. המתכננים של טאטה שהגו את הרכב הזה, לא חלמו בחלומותיהם הפרועים ביותר שהוא יעבור בשביל העיזים הזה. ואנחנו חשבנו לנסוע כאן עם ה"ג'יפ" שהביא אותנו מקטמנדו.... מצחיק מאוד. אבל למרות כל זאת, הנהג שלנו, שנראה לכל היותר בן 16, מצליח להביא אותנו בשלום לשיאנגה. ארוחת צהריים זריזה (דאהל באט כמובן) בגסט האוס מקסים בשם Anju  בכניסה לכפר, ויוצאים לדרך. עוד המלצה -; אם אתם מתכננים להישאר לילה בשיאנגה, המקום ממש מומלץ. בדקנו את החדרים, המקלחות והשרותים והכל ללא דופי. 

שיבה וקם מסתדרים לא רע עם המוצ'ילות ואנחנו מתקדמים בקצב מצויין. הנופים מ ד ה י מ י ם, אבל זה היה צפוי. מים יש כאן בכמויות בלתי נתפסות עבור ישראלים שצריכים לחשוב על כל טיפה. אנחנו עוברים את ג'אגאט (אין מה לדווח) ולקראת ערב מגיעים לצ'אמצ'ה. משיאנגה לצ'אמצ'ה לקח לנו כמעט 4 שעות, השעה האחרונה בגשם ממש חזק שאילץ אותנו לשלוף את המטריות ששיבה קנה לנו בבסיסהר. המלצה חמה -; אם אתם בעונה שיש חשש לגשם, קחו איתכם מטריות. הרבה פחות מחמם ממעילי גשם, והרבה פחות מסובך לסחוב.

 בצ'אמצ'ה מצאנו בית הארחה קטן וחביב בשם המקורי Hotel Chyamche שנמצא ברחוב הראשי של הכפר, עם חדרים נקיים, מים חמים ולפי שיבה, גם אוכל מצויין.

 היום עלינו מגובה 800 לגובה 1,385 מטר. עד כאן להיום. האוכל מגיע (דאהל באט כמובן). נראה איך הוא יהיה, כי עד כאן שיבה פגע בול בהכל, אוכל, נסיעות, מלונות ומסלולים. אולי היום הוא יפספס.