שביל ישראל - יום 22 - מהרצליה לתל-אביב - זקנים חסרי מנוח 2018

ליום 21

נכון, כבר כמה שנים שאני מסרב לצעוד מסוף מאי עד סוף ספטמבר, חם מידי. ונכון, אין סיכוי להוציא אותי לשביל כשהטמפרטורות החזויות הן מעל 30 מעלות. אבל הפעם הצליח להם. לא ברור לי איך, אנחנו כבר עמוק בתוך חודש יוני, הטמפרטורות החזויות הן 32 מעלות, ואנחנו מחנים את הרכב ליד המרינה של הרצליה, ויוצאים לדרך בשעה חמש וחצי בבוקר. אולי זה ה”הולכים רוב הדרך על חוף הים”, או ה”זה מסלול ממש קצר, נתחיל מוקדם ונסיים לפני שיהיה חם”, משהו עבד, ואנחנו באמת צועדים ביום חם של חודש יוני. ובנוסף לכל הצרות, היום מתקיים טריאתלון תל-אביב, חצי מהכבישים סגורים, והחצי השני פקוק. לא נורא, אם כבר יצאנו, בואו לפחות נהנה מזה.

החלק הראשון של הצעידה, מהרצליה לחוף הצוק, הוא על המצוק. הולכים ברוח בוקר נעימה, על נוף הים הכחול, ובשלב זה, ממש נהנים. לאורף המצוק חונים כמה עשרות רכבי בית. רכבים שהוסבו למגורים, ובעליהם פשוט עוברים ממקום למקום בארץ, מחנים את הרכב וגרים בו. קצת מוזר בארץ קטנה כמו שלנו, מתאים יותר לאמריקה. עדיין מוקדם, אז כולם עוד ישנים ואין לנו את מי לראיין בנושא.

בחוף הצוק הצפוני אנחנו יורדים לקו המים, וממשיכים דרומה לחוף הצוק הדרומי, ומשם לחוף תל-ברוך על קו המים.

זוהי עונת הפריחה של חבצלת החוף, פרח מקסים שהפך די נדיר במחוזותנו בשנים האחרונות. כאן החבצלות פורחות בעוז ומפיצות ריח נפלא. איזה כיף.

מכאן אנחנו (וחצי עם ישראל) ממשיכים עם הטיילת של צפון תל-אביב עד לנמל. לא ברור אם זה הטריאתלון, או מזג האויר הנעים (לדעת חלק מהאנושות), או סתם בגלל שזו מדינת תל-אביב, מאות אנשים הולכים, רצים, או נוסעים על אופניים לאורך הטיילת. עוד לא שבע בבוקר והמקום עמוס כמו טיים סקוור ברביעי ביולי. כל הכבוד למדינת תל-אביב.

אנחנו עוברים את אתר השאיבה של רידינג (מפחיד משהו), וחוצים את הגשר ממש על שפך הירקון לים. כאן אנחנו עוצרים לקפה קטן וארוחת בוקר טעימה על נוף הים התיכון. אין כמו קפה של בוקר מול הים.

זהו, אנחנו נפרדים מהטריאתלוניסטים שממשיכים לתןך הנמל, ופונים מזרחה לאורך הירקון. מכאן השביל ממשיך בתוך פארק הירקון, בצל האקליפטוסים הנטועים לאורך הנחל. הפארק ממש יפה. מסודר ומשולט למופת.

אנחנו צועדים לנו בשבילי הפארק, עוברים מתחת לנתיבי איילון, ליד אתר שבע טחנות, וליד הכדור הפורח שממנו אפשר לראות את כל תל-אביב, עד איצטדיון רמת גן, שלידו השארנו את הרכב.

בסך הכל צעדנו כ-14 ק”מ בקצת יותר מארבע שעות. אפילו אני נאלץ להודות שלא היה כל כך נורא.

להתראות באוקטובר.