עם שחר, אחרי ארוחת בוקר מעולה במלון, מגיע אמיל, המדריך שלנו שהוא גם הנהג, ברכב ספרי גדול וירוק, ומצוחצח, לאסוף אותנו מהמלון. אמיל ממש חמוד. יש לו המון ידע והוא ממש שמח לשתף אותנו בו. הוא מסביר לנו שקיגלי, או צ׳יגלי בקיניארואנדה (השפה המקומית), נקראת כך כי המלך הראשון שבהגיע לכאן אמר שהאיזור הוא רחב ידיים, או צ'יגלי בקיניארואנדה.
אנחנו נוסעים מזרחה על כביש מדהים ועוצרים בכל מיני מקומות מעניינים. שדה אורז, שהוא אחד הגידולים החשובים ברואנדה. הם אוכלים הרבה אורז.
שוק פירות וירקות בצד הדרך, עם עגבניות יפות, בצל, פלפלים והמון פירות טרופיים, מאננס ועד בננות.
עמדת מילוי מים כפרית. מכאן המקומיים סוחבים את המים לבתיהם במיכלים של 20 ליטר. אמיל מאוד גאה שבכל כפר יש לפחות עמדת חלוקת מים אחת לרווחת התושבים. אנחנו לא מבינים למה אם הגיעו עד כאן, לא יכלו להמשיך עוד טיפה ולהביא את המים לבתים. אפריקה.
אחרי כשעתיים נסיעה אנחנו מגיעים לכניסה לפארק הלאומי אקג'רה.
הפארק הלאומי אקג'רה הוא אזור טבעי מוגן במזרח רואנדה המשתרע על שטח של 1,122 קמ"ר לאורך הגבול עם טנזניה. הפארק הוקם בשנת 1934 ויש בו בתי גידול טבעיים שונים, ביניהם סוואנות, יערות, ביצות ועוד. הפארק קרוי על שם נהר קג'רה הזורם לאורך גבולו המזרחי, ומהווה גם את הגבול בין רואנדה לטנזניה. מערכת הביצות בפארק מהווה למעלה משליש משטחו, וזהו שטח הביצות המוגן הגדול ביותר במרכז אפריקה (תודה לוויקיפדיה).
אמיל, והמדריכה של הפארק שעושה לנו תדריך לפני ביקור, מספרים לנו שאקג'רה של היום רחוק מאוד מאקג'רה של רק לפני 20 שנה, אז היה הפארק על סף אבדון. בשנות ה־90, בעקבות רצח העם והמאבקים והמלחמות שהתחוללו כאן לאחר מכן, הגיע הפארק למצב קטסטרופלי. פליטים רבים שחזרו לרואנדה לאחר רצח העם היו מחוסרי כל, מה שגרם לרבים מהם לצאת לפארקים ולשמורות בחיפוש אחר מזון ואפילו לצוד בעלי חיים על מנת לשרוד. בעקבות המצב, האריות שהיו בפארק נכחדו לחלוטין, הקרנפים נעלמו, וחיות הבר בפארק נאלצו לנדוד מבתיהן עקב עדרי צאן גדולים שהובאו לאזור. המגוון הביולוגי בפארק כמעט ואבד לנצח, ואיתו גם התיירות והתעסוקה באזור.
אך סיפור התחייה של פארק אקג'רה הוא אחד המדהימים שידעה אפריקה. בשנת 2010 הזמינה המועצה לפיתוח רואנדה את חברת African Parks מדרום אפריקה לנסות לשקם את הפארק. הם העבירו חוקים וביצעו ניהול אפקטיבי, אסרו על ציד, הגדילו את שטחי הבר לבעלי החיים ואף שיקמו את האוכלוסיות השונות של בעלי החיים בפארק. ב-2017 יובאו לכאן 18 קרנפים, לאחר היעדרות של 10 שנים. ב-2019 יובאו חמישה קרנפים נוספים מגני חיות באירופה היישר אל הפארק, וכיום האוכלוסייה מתחילה להתבסס ולשגשג. אריות הובאו לפארק מדרום אפריקה החל משנת 2015 ומאז אוכלוסייתם הולכת וגדלה (יש כאן היום כ-60 פרטים). לאחר שאוכלוסיית הקרנפים והאריות שוקמה, הפארק הפך לפארק היחיד ברואנדה המשמש ביתם של "חמשת הגדולים" של אפריקה – The Big Five - אריה, נמר, באפלו, קרנף ופיל. בנוסף, חיים כאן זברות, ג'ירפות, אנטילופות, קופים וכ־490 מינים שונים של ציפורים. בקיצור – גן עדן לחובבי חיות שכמונו.
אנחנו מתחילים בארוחת צהריים בלודג' האוהלים שלנו - Ruzizi Tented Lodge - עם היפו חביב שבא לבקר ליד האוהל שלנו. המילה אוהל קצת מטעה, כי יש לזה אמנם קירות וגג מברזנט, אבל מיטת האפיריון, הכורסאות הנוחות, חדר השירותים המפנק והאינטרנט החופשי, לא ממש אומרים "אוהל". הלודג עצמו ממש מדהים!! תשעה "אוהלים" מפוזרים בחורש הסבוך על גדות האגם, מקושרים בגשרי עץ מדוגמים אל מבנה מרכזי המשמש קבלה, מסעדה, חנות מזכרות ומטבח. אוהל זה לא.
אנחנו יוצאים לנסיעת ספארי (או באנגלית Game Drive, כי ספארי זו המילה לנסיעה, כל נסיעה, בשפה המקומית) של אחרי הצהריים. בנסיעה ממש כיפית, ואת פנינו מקבלת להקת בבונים עצומה. אמיל מסביר לנו שזו לא משפחה אחת, אלא להקה המורכבת מכמה משפחות ויכולה להגיע ל-200 פרטים.
אחרי קצת אכזבות, הרי אנחנו בוגרי הפארקים של טנזניה אחרי הכל, והמון עופות, אנחנו מוצאים שלושה קרנפים לבנים!!!! אבא, אמא וגור. בכל ביקורינו בפארקים אפריקאים עד היום (והיו עשרות כאלה) ראינו קרנף אחד בלבד, וכאן, שעה אחרי שנכנסנו לפארק – שלושה!!!!!
אנחנו מבלים זמן איכות עם משפחת קרנף, וממהרים לסיור הלילה עם צוות הריינג'רים של הפארק. זה סיור נחמד, יש לנו את הפארק לגמרי לעצמנו, כי לאף אחד מלבד הריינג'רים אין אישור לנוע בפארק אחרי החשיכה, אבל הרבה חיות לא רואים כאן. קצת אנטילופות, כמה ארנבות, חתולי בר, נמיה לבנת זנב וצבוע מנומר, אבל לא הרבה יותר.
לקראת הסיום אנחנו מצליחים לפגוש היפופוטם שיצא מהמים ללחך קצת עשב. בסך הכל זה סיור נחמד, כמו שאמרנו, אבל לא יותר.אנחנו חוזרים ללודג' לארוחת ערב מפוארת בסגנון הודי ולישון.
היה יום ארוך וכיפי
