ה"זקנים" במדגסקר - קיץ 2018 - היום השמיני והיום התשיעי

ליום השביעי
הבוקר טסים לאנצירננה, הידועה יותר בשם דיאגו-סוארז, בקצה הכי צפוני של מדגסקר. עיר קטנה (120 אלף תושבים) שמשמשת כבירת חבל דיאנה, החבל הכי צפוני באי. יש כאן את אחד מנמלי המים העמוקים הגדולים באי, אבל המיקום הרחוק, והדרך המשובשת המובילה לכאן, גורמים לכך שהנמל משמש בעיקר את התעבורה המקומית, ואינו משמש נמל בינלאומי.

פלאבי, המדריכה שלנו לימים הקרובים, וקלמו הנהג מחכים לנו בשדה. האוטו שאירגנו עבורנו קצת קטן, אז הציוד על הגג ועידו בטלפון עם סריקה, הנציגה של אסקפייד, להחליף אותו. פלאבי היא מורה לאנגלית במקצועה, וזה ניכר הן באנגלית הטובה והן בחיתוך הדיבור שלה, קצת מורתי לטעמנו. אבל היא מלאה רצון טוב וידע.

אנחנו מבלים את אחר הצהריים בשלשת המפרצים - מפרץ סקלווה, מפרץ היונים ומפרץ הדיונות. הרוח מטורפת (!!!) ופלאבי מסבירה שככה זה תמיד באזור דיאגו. המפרצים נחמדים, אבל ברוח הנוראית קצת קשה להעריך את היופי (לא יותר מ-6). צהריים אנחנו אוכלים בכפר קטן בשם רמאנה, ממש על שפת האוקינוס. הספורט הלאומי כאן זה למכור קונכיות לוואזות (אנחנו), מסביבנו מלא ילדים עם מגשי קונכיות, ובכל פינה יש דוכן לממכר קונכיות. לא קנינו. אנחנו לטובת האוקינוס.

יש כאן באזור הרבה באובאבים, ואחד מהם פשוט עצום. זה עץ הממין Adansonia madagascariensis הגדל רק כאן במדגסקר. הוא בן 600 שנה, והגיל ניכר בו. זה המקום לספר שמתוך 9 מיני באובאבים הידועים בעולם, שישה (6) אנדמיים למדגסקר וגדלים אך ורק כאן (!!!). שלושת הנותרים גדלים בשאר מדינות אפריקה ובאוסטרליה, ושניים מהם נמצאים גם כאן. לכו תסבירו את זה.

הצמח הכי נפוץ כאן הוא מין קוצני של פאכיפודיום, והוא נמצא ממש בכל פינה.

פלאבי מספרת לנו על דיאגו וסוארז – שני נווטים פורטוגזים שגילו את האזור במאה ה-16. לדעת וויקיפדיה, מדובר בנווט פורטוגזי אחד - Diego Soares de Melo – שעשה כאן סיבוב בשנת 1543 בשליחות משפחת דה-סוסה מספרד, שאחד מבניה אבד בים באיזור. מספרים שהוא חזר בלי הרבה מידע, בטח לא על האח האבוד, אבל עם המון כסף (המתכת) ועבדים. תבחרו אתם איזה סיפור אתם אוהבים, הרי אין באמת אמת היסטורית כשזה נוגע למאה ה-16 באפריקה.

לקראת סוף הטיול הקצר שלנו, פלאבי נעצרת ליד מתחם מבוצר, עם בונקרים ותותחים עתיקים.

מסתבר שהצרפתים ששלטו כאן בזמן מלחמת העולם השניה, היו ממשטר וישי (הרעים), וכאשר הבריטים הגיעו לכאן בזמן המלחמה, הם (הרעים) התכוננו להילחם בהם ובנו מתקני הגנה חופית כדי להדוף את הפלישה. רק שהבריטים הגיעו מהצד השני (תעלת מוזמביק) ולא מהאוקינוס, וכל התותחים נותרו מיותמים. צרפתים.

מלון סוארז, בו נגור ביומיים הקרובים, נמצא במיקום מדהים, ממש מול ה- Sugar Loaf – איון קטנטן וציורי במפרץ של דיאגו-סוארז. כמו הרבה מקומות כאן, גם האי הזה “קדוש”. לא ברור למי ולמה, אבל קדושת המקום מונעת מהמקומיים לעלות עליו. המלון שייך לשוויצרי שחי כאן, ומנוהל ע"י בחורה צרפתיה - אודרי - שנשואה לזמר מקומי. הבונגלוס גדולים ומפנקים, עם מזגן ומיטה נוחה, מים חמים ומרפסת הפונה לנוף. יש בריכה (אבל קר מידי אז אנחנו מוותרים על הרחצה), בר עם מבחר משקאות (המוחיטו והקייפיריניה שלהם מעולים, וב-10 ₪ למשקה, אנחנו דוגמים את רוב ההיצע של הבר), ואוכל מצויין. בגינה מתגוררת נקבת למור כתר, שקצת מציקה בזמן הארוחות, אבל מוסיפה נופך מלגשי למקום. 10 בסולם ה״זקנים״.

בחדר שלנו גרות שתי שממיות ירוקות ענקיות, ואנחנו מזמינים את צוות המלון לגרש אותן. אחר כך התרגלנו, ועם השממיות שנכנסו אלינו בהמשך הסתדרנו. ארוחת ערב מעולה ולישון. מחר יום ארוך ביער הגשם של הרי הענבר (Amber mountains).

אם שאלתם את עצמכם למה חיברתי יומיים, תיכף תבינו.
בוקר בהיר עולה על דיאגו-סוארז. יש סיכוי שגם בהרים יהיה יפה. פלאבי מגיעה לאסוף אותנו ביונדאי סטאראקס גדול ומפנק. כנראה שהלחץ של עידו על סריקה עבד. גם הנהג חדש – ארמונד.

היום אנחנו עולים לפארק הרי הענבר, לטיול ביער גשם טרופי. בדרך אנחנו עוצרים בסוג של מסעדה / קייטרינג בג׳ופרוויל (עיירה קטנה בכניסה לפארק), להזמין ארוחת צהריים, אותה ארמונד יביא לאתר הפיקניקים ביער. בפארק הזה (להבדיל מכל שאר הפארקים במדגסקר) לא חייבים מדריך מקומי, פלאבי תהיה המדריכה שלנו גם בתוך היער. מתחיל טפטוף קל, אבל זה לא ממש מפתיע, אנחנו ביער גשם אחרי הכל.

בעמדת הרישום עומדים מספר מדריכים מקומיים, לכאלה שבאים בלי פלאבי מהבית, ומביטים בנו במבט מרחם. אחד מהם מסביר לנו שכבר יומיים יורד גשם ביער, ובגשם לא רואים חיות, ובטח שלא נוף - שני הגורמים לביקור מוצלח ביער.

אנחנו מחליטים שאי אפשר לבטל ביקור ביער גשם בגלל גשם (מה גם, שהוא ואני בני שישים השנה), ויוצאים לדרך. היער יפהפה. מלא עצי שרך, שרכי קן ציפור תלויים, סחלבים (לא פורחים בעונה הזאת), והמוני עצים ופרחים. הטפטוף קל הופך לטורדני. מעמדת התצפית - ״הנוף מהמם כשאין גשם״ - לא רואים כלום. אנחנו יורדים איזה 500 מדרגות לאגם כלשהו ש״נראה מדהים בימים יפים״. הטפטוף הטורדני הופך למבול, ואנחנו מחליטים ש-”די, אנחנו לא בנויים לטיול בגשם, רוצים הביתה”. פלאבי קצת מתאכזבת מאיתנו, ובקולה המורתי מנסה להסביר לנו שזה טבעי שיורד גשם ביער גשם. אחרי שאנחנו מסבירים לה שזה לא היא, זה אנחנו, היא מתרצה, אבל בדרך החוצה עוד לוקחת אותנו למפל הקדוש, ש”נמצא ממש בדרך”. מפל יפהפה (בימים יפים), עם בריכה גדולה והמון שרכים וטחבים. היום קשה לו להתחרות בכמויות המים שנופלות מהשמים.

אין תקשורת ביער, אז מחכים לארמונד באתר הפיקניקים. אנחנו יושבים בסככה דולפת, נוטפים מים ורועדים מקור. אין ממש איפה להתחבא מהמבול הזה. פלאבי עדיין במוד טיול, ומנסה לחפש לנו פעילויות - חיפוש זיקיות, מרדף אחרי שני למורי פולבוס שחורים שמישהו איתר לא רחוק. חגית ועידו מנסים לשתף פעולה, מיכלי ואני נשארים בסככה הדולפת קשות שמגינה עלינו קצת מהגשם. על הדשא לפנינו מתרוצצת נמיה זנב טבעת, ואחריה כמה עשרות תיירים. אחרי הכל, זאת החיה הראשונה שרואים כאן היום.

ארמונד מגיע בשעה היעודה, ולמרות שהוא הביא את האוכל, אנחנו אוכלים את ארוחת הצהריים במסעדה בג׳ופרוויל. אנחנו לא בנויים לפיקניק בגשם. ג׳ופרוויל, ע״ש המרשל ג׳ופרי, שהיה מושל האזור בתקופה הקולוניאלית, היתה פעם עיירה קולוניאלית יפהפיה. עדיין ניתן לראות את בנייני הממשל המפוארים, השדרה המרכזית הרחבה ובתי המגורים דמויי הארמונות הצרפתיים. היום ההזנחה שולטטטטת. חבל.

חזרה למלון למנוחה ליד הבריכה עם קוקטיילים טעימים. מגיע לנו איזה חצי יום חופש אחרי 9 ימי טיול, לא?

גם היום ארוחת הערב מעולה. אין ספק שעד עתה זה המלון הכי מוצלח שלנו.

לילה טוב

ליום העשירי