זקנים חסרי מנוח - סובב אנפורנה אחרי גיל 50 - פרק 9 - הטפוס ממשיך

הפרק הזה נכתב יומיים לאחר הפרק הקודם. תשאלו למה? טוב ששאלתם. היום השני (זה עם ה-11 שעות הליכה) היה מספיק קשה בשביל הזקנים, וכשראינו את מזג האוויר הנורא שקיבל את פנינו בבוקר ראש השנה החלטנו לעצור ליום אחד. אנחנו זקנים, מותר לנו. את היום בילינו במלון בדאנקיו - ספרים, תה, בטן גב, ושיחות ארוכות עם שיבה על נפאל. למדנו שרוב האוכלוסיה בהרים בודהיסטית, בעוד בעמקים הרוב הינדו. שיבה הוא הינדו מהברהמינים, המעמד העליון שממנו יצאו כל אנשי הרוח והכוהנים. להינדו יש שלושה מעמדות עיקריים -; העליון (כוהנים ואנשי רוח), הבינוני (לוחמים וסוחרים) והנמוך (פועלים פשוטים). יש גם את מעמד ה-untouchables של פועלי הזבל ושורפי הגופות. המעמדות לא מתחתנים ביניהם, כי אם זה קורה, בעל (או בעלת) המעמד הגבוה, יורדים מעמד, וכך גם ילדיהם. הנפאלים כבר לא שורפים את האישה יחד עם גופת בעלה (באמת יפה מצדם, לא?) אבל לאלמנות אסור ללבוש אדום. את עניין הלבוש האדום העלנו כי כל הרחובות בכפרים שאנחנו עוברים בימים האחרונים מלאים נשים לבושות אדום. שיבה הסביר לנו שיש השבוע חג שבו כל הנשים יוצאות לרחובות לרקוד ולשיר כשהן לבושות אדום. לא בדיוק הבנו מה החג, אבל השירים הם מזמורי קיטור על הבעל, ההורים, השכנים, הבוסים, וכל העולם. שבוע בשנה יכולות נשות נפאל לצאת לרחובות ולקטר כמה שהבוס מעצבן, השכן מסריח, הבעל לא בבית, ועוד, ועוד. אחרי זה שנה שלמה הן בשקט. חג מעניין, לא?

אז אחרי שנחנו קצת יצאנו למסע מדאנאקיו לצ'אמה בב' ראש השנה. היום התחיל יפה, קצת מעונן אבל ללא גשם. הדרך מתחילה בעליה תלולה לכיוון כפר קטן וציורי בשם טימאנג (Timang). בדרך חוצים כמה גשרים תלויים שאתם לא יכולים שלא להרהר ברמת הבנאים שבנו אותם, עוברים ביער מחטניים מדהים עם עצים ענקיים, וכמובן חוצים כמה מפלים (אם אין מפל זה ......., לא נפאל, נכון). שעתיים וחצי מדאנאקיו אנחנו בטימאנג (גובה 2700 מטר), לא לפני שאנחנו מגיעים לעמק שאותו יש לחצות ומסתכלים בעצב רב על הירידה הארוכה שבסופה עליה ארוכה לא פחות. טימאנג הוא כפר מקסים. יושב על נוף מדהים של עמק ירוק מצד אחד והרים מושלגים מצד שני. מומלץ מאוד לעצור כאן ללילה. לדברי שיבה יש כאן כמה וכמה גסטהאוסים מצויינים.Thanchuk) בו אנחנו עוצרים לארוחת צהריים זריזה (ממש זריזה, שיבה ישב להם על הראש והאוכל הגיע תוך 20 דקות -; שיא אנפורנה חדש). איך שאנחנו מתיישבים לצהריים אנחנו שומעים רעש של מסוק מתכונן לנחיתה. שיבה אומר שזה פינוי רפואי (המסוק צבוע באדום ולבן), אבל כנראה לא עקב מחלת גבהים. זה עדיין נמוך מידי. שוב אנחנו מתחילים להרהר במה יהיה, אבל מהר מאוד מפסיקים, כי מחשבה בוראת מציאות (נכון, רייפמן?) ואנחנן נעשה זאת. אחרי הארוחה אנחנו יוצאים לדרך, לקול המסוק הממריא לקטמנדו, כנראה. הכפר לא משהו, סתם עוד כפר. הגשם מתחזק, ואנחנו קונים בכפר ניילונים של פורטרים נפאלים ומתעטפים בהם היטב. השביל הופך מ"שביל קליפות החמורים" ל"מעלה ג'יפה" (הזקנים בטח זוכרים את המעלה המפורסם בסנטה קטרינה) ואנחנו משתדלים לדרוך רק במקומות נקיים, יחסית. עוד שעה וקצת והזקנים בצ'אמה. כפר גדול עם "מרכזי קניות" כפי ששיבה קורא לחנויות הקטנות שמוכרות ציוד חורף, ציוד לטיולים, וקצת מזכרות. יש כאן אינטרנט קפה בכל פינה, אבל עם מהירות גלישה של 128 קילובייס (כן, קילובייס) אין כל כך מה לעשות. אנחנו מתמקמים בשאנגרי לה -; גסט האוס נחמד עם בעלים חביבים ושירותים בחדרים. מים חמים אין, כי לא היתה שמש, אז מסדרים לנו דלי מים רותחים ואנחנו עושים מקלחת דלי. ממש כיף. האוכל בשנגלי-לה מעולה. המחירים עולים עם הגובה, אבל האיכות ממש נשמרת. מחר אנחנו חוצים את קו גובה 3000 מטר ומתחילים את הקטע הקשה של הטרק.  אנחנו חולפים על פני הכפר בזריזות, יש לנו עוד 3 שעות הליכה וארוחת צהריים על הראש. ממשיכים לצעוד בין עצי מחט ומפלים. בדרך פגשנו לפחות שתי בנות שלא הצליחו לחצות את הפס כי הרגישו רע. אחת אמרה לנו: "עדיף לחיות מאשר לחצות את טורונג-לה". האמת, קצת ריחמנו עליה, וקצת התמלאנו חששות - נצליח? לא נצליח? רק ימים יגידו. שעה וחצי של "נפאלי ישר" מפרידות בינינו לבין הכפר הבא טאנצ'וק (