המקום בעולם בו כבר ביקרתי והייתי חוזר לשם עכשיו!

קוראי הנאמנים (וכאן המקום להודות לכם שוב, אתם הסיבה שבגללה אני כותב!) לא צריכים לקרוא את הפוסט הזה. באמת, אתם משוחררים, לכו תעשו משהו מועיל, אתם הרי כבר יודעים בדיוק מה אני הולך לכתוב כאן. אני הרי כבר סיפרתי לכם על המקום הכי יפה בעולם עוד כשהייתי בו, זוכרים? וכבר אז סיפרתי לכם שאני מתכוון לחזור לשם.

אבל כיוון שאני מניח, ומקווה, שיש בין הקוראים גם כמה שלא מכירים אותי, בואו ונתחיל מהתחלה. בפסח 2012 העלה עידו, חברי הטוב, את הרעיון המופרך, ואני מצטט: “אתם באים לנפאל לעשות את טרק סובב אנפורנה?”. אחרי שקט של דקות ארוכות, התלבטויות ותירוצים אינספור (אנחנו בני חמישים, אנחנו לא בכושר, מה לנו ולטרקים בגובה 5,000 מטר?), חצי שנה של הכנות, המון התלבטויות (זוכרים? אנחנו הרי כבר מעל גיל חמישים?!) ו-12 שעות טיסה, מצאנו את עצמנו צועדים עם מדריך מקומי וסבל עמוס לעייפה בין כפרים ציוריים, קרחונים עצומים ופסגות האנפורנה. מי שעוד לא היה שם, תפסיקו לקרוא!!! תארזו, וסעו!!! זה בפירוש המקום הכי מהמם שהייתי בו, ולדעת רבים גם המקום היפה בעולם. ולסיכוים – מדריך אחד תותח (שיבה סוביידי הגדול, ע”ע), 2 מוצ'ילות של 23 ק”ג כל אחת, 4 זקנים חסרי מנוח בני חמישים פלוס, 15 ימי צעידה, 100 ק"מ ברגל, 4,616 מטר בעלייה, 5,416 מטר בשיא הגובה והמון, המון, המון הנאה. 

אחרי שלושה ימי הליכה, קשים אך מייגעים, האחרון שבהם גשום, מה שגרם להליכה בבוץ במעילים ובגדים ספוגי מים, להיות עוד יותר קשה, עצרנו לנוח במלון קטן, בכפר עוד יותר קטן, בשם דנאקיו. שם גם חגגנו את ערב ראש השנה בהשקת כוסיות יין (בעצם ספלי פלסטיק עם תה, אבל בסוף העולם אתה נוטה לוותר לעצמך) ובברכות לשנה החדשה. כשהגיע תורי, החלטתי שבמקום לברך אני אבטיח לעצמי, כהבטחה לשנה החדשה, שאני, לכאן, לאנפורנה, עוד אשוב. ואתם צריכים להבין שזה היה בתחילת הדרך, עוד לפני הטיפוסים הכואבים, האוויר הדליל, הנוף המרהיב ודמעות האושר במעבר ההרים “טורונג לה”, בגובה 5,416 מטרים שלמים (!!!). כבר אז היה לי ברור שלמקום המקסים הזה אני עוד אשוב. קוראי הנאמנים, מי שלא עזב לעיסוקיו, או לאריזה לקראת הנסיעה לאנפורנה, יודעים שאנחנו מטיילים הרבה, כובשים הרים וחורשים ערים, אבל עד היום לא הבטחתי לעצמי הבטחה שכזאת. 

מדנאקיו המשכנו לטפס בין הסלעים עוד חמישה ימים עד מנאנג, שם נחנו במשך 24 שעות (גם כן מנוחה! בשבע בבוקר לקח אותנו שיבה ל”טיול קצר” של שלוש שעות לגובה 100 מטר מעל מנאנגֱ!) כדי להתאקלם לגובה ולהתכונן ליומיים הקשים בחיינו. במנאנג, בשעה חמש לפנות בוקר, גם צולמה התמונה שלעיל, שהפכה לברכת השנה הטובה שלנו. משם עלינו עלייה מייסרת ל”יאק קארקה” בגובה 4,200 מטר עם עשרות יאקים חמודים ושדות קנאביס עצומים. למחרת עלינו ל”טורונג פאדי” בגובה 4,500 מטר, וכשכבר חשבנו שאפשר לנוח החליט שיבה (ובצדק) להמשיך ל”היי קאמפ” – 4,800 מטר - כדי לקצר את הטווח לפסגת המעבר. ואז, בלי שום התראה, הגיע היום הקשה, המקסים, המתיש, המייגע והמרגש בחיינו – הכיבוש של מעבר ההרים “טורונג לה”. יצאנו בחושך מוחלט, עם פנסים דולקים כדי לראות את השביל, ובמשך 4 שעות עלינו 616 מטר. הנוף עוצר נשימה, וכך גם המאמץ. היו רגעים שחשבתי שלא נצליח, שניאלץ לחזור לאחור ולרדת בדרך בה עלינו. אבל במאמץ אחרון, עם שאריות הכח שנותר בנו, ובעיקר עם המון המון המון כח רצון, הגענו לפסגה!!!

אני לא אדם רגשן, אני לא צועק משמחה ולא בוכה מהתרגשות, אבל מאז מות אבי לא בכיתי כמו ברגע שהבנתי שעשינו את זה. שהגענו לשיא המסלול, למעבר ”טורונג לה” בגובה 5,416 מטר. גם בעת כתיבת שורות אלה, כמעט שלוש שנים אחרי המסע, אוחזת בי התרגשות. זו הייתה כנראה התערובת של האוויר הדליל, הנוף הקסום, המאמץ העצום והרגשת ההישג. הרי לא כל יום אתה (זקן חסר מנוח שכמותך) מגיע לפסגות שכאלה.

גם המשך המסלול לא היה קל. צריך לרדת את אותם 4,616 מטרים, וירידה זה לא פחות קשה מעלייה. אבל את המטרה השגנו, והרגשת ההישג ליוותה אותנו כל הדרך לפוקרה. על מלון בוב מארלי (המשגע) במוקטינאת, על ארוחת השחיתות בג'ומסום ועל עוגות התפוחים הנהדרות של “מגדלה” ממלון פרדייז במארפה, וכל שאר קורותינו במסע המדהים לאנפורנה, אתם מוזמנים לקרוא ב”"זקנים חסרי מנוח" - סובב אנפורנה אחרי גיל 50”, כאן ב”למטייל”.

אז אולי לא מחר, אולי לא מחרתיים, אבל אני מבטיח שוב, הפעם לעיניי כולכם, אני עוד אחזור לנופים המרהיבים ולאנשים המקסימים של רכס האנפורנה בנפאל. ומי מכם שלא היה שם, לארוז!!!

חג חירות שמח!!!!