צפון הודו 2017 – פרק שמיני – דרמסללה בענן

לפרק השביעי

הפרק הזה יצא קצת ארוך, אבל שווה את המאמץ. יש מתכון מעולה בהמשך.

היום אנחנו עוזבים את לה וממשיכים בטיול בהודו. קמים מוקדם בבוקר ונוסעים לשדה התעופה של לה. שדה דוב של שנות החמישים, זוכרים? רק מה, יש כאן הבוקר בלגאן כזה, שלא ברור איך כולם מגיעים לטיסות שלהם. אנחנו הגענו, ואחרי טיסה של 35 דקות בלבד אנחנו בעולם אחר לחלוטין. כבר מהמטוס רואים את הירוק העשיר של אזור ג'אמו. המון שדות אורז, גידולי ירקות, תירס, מטעים, ומה לא. זה כבר לא המדבר הלאדאקי. אה, כן, חום אימים כאן – 37 מעלות ולחות נוראית. ברוכים הבאים לג... להודו.

אנחנו שוכרים מונית לדרמסללה, בעצם למקלוד-גאנג', שם נמצא המלון שהזמנו. מונית קטנה עולה 6,000 רופי, וגדולה עם מזגן - 8,000. נחשו מה לקחנו. הנהג שלנו הוא סיקי גדול, לא מדבר מילה אנגלית, אבל ממש קומוניקטיבי. הנסיעה אמורה לקחת כ-4.5 שעות, אז בערך אחרי שעתיים הוא מסביר לנו בסיקית שזה הזמן לארוחת צהריים. הוא עוצר בדאבה מקומית על אם הכביש המהיר (סוג של, מהיר זאת אומרת) שמתמחה ב"דוסה", מין פיתה דקיקה שממלאים אותה בכל מיני ירקות, גבינות ואפילו בשרים, מגלגלים כמו לאפה, ומטגנים על הפלאנצ'ה. טעים רצח, אבל אנחנו נשלם על זה בצרבת רצח כנראה.

ככל שעולים לכיוון דרמסללה, ועולים, ועולים, ועולים, מזג האוויר מתקרר ומתחיל לטפטף. באחד הכפרים בדרך נדמה לי שאני רואה פיל על הכביש. זה היה מהיר, אבל זה נראה כמו פיל גדול עטוף ביריעות פלסטיק נגד הגשם, צועד על הכביש. רק בהודו. 

אנחנו מגיעים למלון Roshan שנמצא ממש, אבל הפעם ממש בסוף העולם. כקילומטר ממקלוד-גאנג' לכיוון כפר הילדים הטיבטי, ליד "אגם" דאל, שהתברר כבריכה בינונית. יש כאן נוף מהמם, אבל עכשיו לא רואים כלום, כי בינינו לבין הנוף יש מלא עננים. פארטאפ – מנהל המלון, שהוא גם פקיד הקבלה, המלצר הראשי, וכמו ברוב המלונות הקטנים בהודו, נראה שעושה כאן הכל - מקבל את פנינו בשמחה ולוקח אותנו לחדר המשודרג שלנו. רק אחר כך הבנו שיש במלון 8 חדרים וכולם אותו דבר, אבל שלנו משודרג.

הגשם לא מפסיק לרגע, השעה שעת אחה"צ מאוחרת, אז אנחנו נשארים לנוח ולקרוא ספרים במלון ומזמינים ארוחת ערב משירות חדרים (פארטאפ כמובן).

לילה גשום עבר על כוחותינו בדרמסללה

הבוקר אנחנו קמים בהחלטה שלמרות הגשם אנחנו הולכים ליהנות כאן. מזמינים מונית (200 רופי) ונוסעים למרכז מקלוד-גאנג'. מטיילים קצת ברחובות, אוכלים ארוחת בוקר קלה באחת המסעדות שנפתחה מאוד מוקדם (10 בבוקר זה מאוד מוקדם כאן, רוב במסעדות והחנויות עדין סגורות), והולכים למקדש הבודהיסטי טסוגלאקהאנג (סמוך למנזר נאמגיאל בו מתגורר הדלאי לאמה מספר חודשים בשנה). המקדש הוא העתק של מקדש ג`וקהאהאנג בטיבט (בכלל, חצי מהאתרים כאן הם העתק של משהו טיבטי). יש כאן פסלים ענקיים של הבודהא שאקיאמוני ושל פאדמאסאמבהאווה שהביא את הבודהיזם לטיבט. 

המקדש פתוח כל יום מזריחה עד שקיעה, כניסה בחינם אבל עוברים בדיקה ביטחונית (אל תביאו מצתים). 

באנו בשעת בוקר מאוחרת (11:00) שזו השעה הכי טובה להגיע (טיפ). בשעה הזאת מתקיימים כאן כל מיני טקסים. במקום אחד יושב נזיר מבוגר על במה נמוכה מול מדורה גדולה. שני נזירים מגישים לו צלחות עם כל מיני דברים, אותם הוא משליך לאש. 

זיהינו ענפי עצים, גרעיני חיטה, אורז, לחם, ושערות. לא ברור מה זה מסמל, מי הביא את זה ולמה, אבל בסוף כל מנה הנזירים שיושבים מולו פורצים בנגינה מחרישת אוזניים בתופים, חצוצרות ומצלתיים. ב- 11:30 בדיוק קמים כל הנזירים ורצים לאן שהוא. אחרי כמה דקות הם חוזרים לבושים בתלבושות מוזרות, עם כובעים כתומים בצורת חרמש, וכל מיני דגלים ונסים. הם מסתדרים מסביב לנזיר, ההוא שזורק דברים לאש (הוא לא מפסיק לרגע), ושרים ומנגנים בכלי נגינה מוזרים, ביניהם חצוצרה עשויה מקונכייה ענקית. 

מי שיודע משהו על הטקס הזה, אנא ספרו לי.

על מגרש המסדרים (לפחות ככה זה נראה למי ששירת בצבא) מסודרים פרחי נזירים בזוגות. אחד עומד ואחד יושב. העומד צועק על היושב ומסיים את דבריו במחיאת כף מצלצלת לכיוונו. היושב צועק חזרה. כבר חשבנו להזמין את שירותי הרווחה ולהתלונן על אלימות בקרב בני נוער, כשמישהו בסביבתנו הסביר לנו שזה בעצם דיון תיאולוגי. העומד שואל שאלה ומסיים אותה בהדגשה (מחיאת כף), היושב אמור לא להתבלבל ולענות על השאלה הכי טוב שהוא יודע. לא בדיוק הבנו את התהליך, אבל נרגענו, זו לא אלימות, זה דיון תרבותי (סוג של). 

המקום ממש שווה ביקור, אבל בואו בבוקר, אחה"צ די יבש כאן. 

מכאן אנחנו עולים למתנ"ס, סליחה, לבאגסו-נאג. כפר קטן כקילומטר ממקלוד-גאנג', שבו נמצאים חלק גדול (יש אומרים רוב) של הישראלים שמהווים את עיקר התיירות כאן. הכל כאן מוכוון תיירות ישראלית – האוכל במסעדות - ישראלי, בסוכנויות הנסיעות – מדברים עברית, השילוט ברחובות - בעברית, וכמובן, הקורסים הרבים המוצעים כאן שנתנו למקום את הכינוי "המתנ"ס של הודו". תוכלו ללמוד כאן בישול הודי, תכשיטנות, מקרמה, הכנת לוכדי חלומות, גילוף בעץ, נגינה בכלים הודים מסורתיים, ריקודים הודים, שירה הודית, ועוד, ועוד. כיוון שהמחירים ממש סמליים (במונחים ישראליים) החבר'ה עושים כאן קורסים על בסיס יומי. 

אנחנו אוכלים עוגת תפוחים מעולה ב- Old German Bakery בבאגסו עילית, טיפ - לא להתבלבל עם ה-New German Bakery, ועולים לריטה (המקורית) קאפור, שגרה ממש מעל המסעדה, להירשם לשיעור בישול (לא כל כך הבנו את השילוב של בישול וסריגה, אבל אולי סורגים סיר ומבשלים בו אוכל הודי….). יש מקום מחר בצהריים.

ארוחת ערב אנחנו אוכלים במלון שלנו. הפעם במסעדה שעל הגג, כשפארטאפ עומד עלינו לשרתנו לאורך כל הערב. אין הרבה תיירים, הוא מסביר לנו בין ביס לביס, כי העונה של התיירות ההודית הסתיימה, והזרים לא מגיעים עכשיו בגלל המונסונים. איך לא חשבנו על זה..… למרות סוף העולם, האוכל מעולה.

עוד לילה גשום עבר על כוחותינו בדרמסללה

שיעור הבישול עם ריטה הוא חוויה. לא תהפכו כאן לשפים ניקולאים (ע"ע הגשש החיוור), אבל תעבירו שעתיים נחמדות בבישול שלושה תבשילים הודים, ותסיימו בארוחה הודית מעשה ידיכם. מה רע? כל זה במחיר 600 רופי לנפש. 

השיעור עם ריטה מתחיל בהכנות – קוצצים בצל, כותשים שום, שוברים עוגיות לרסק דק, וקולפים וחותכים ירקות. לא, זה לא הכל לאותו מתכון, אנחנו מכינים היום Vegetable Korma, Zeera Rice וגולת הכותרת (לדעת ריטה ושתי הבנות מגדרה שמבשלות אתנו) – בגסו קייק. המתכון בסוף. 

ריטה מקשקשת קצת עברית, אחרי הכל, רוב, אם לא כל התלמידים שלה הם ישראלים, והשיעור מתנהל בבליל שפות:

• פוט דה שוקולד אנד דה חמאה אין דה מחבת, אנד לערבב. אש קטנה. אצ'ה?
• אד דה חמאה טו דה קוקי מיקס אנד ללוש, ללוש. אצ'ה?
• איי גיב דה מתכון פור תבנית שלמה. אצ'ה?

בקיצור, כיף גדול. אנחנו מכינים את שלושת התבשילים ויושבים עם ריטה לארוחת צהריים מעולה (איך לא? אנחנו בישלנו). יזמות עסקית במיטבה.

לסיום הארוחה אנחנו אוכלים מהבאגסו קייק שהכנו. זו בעצם גירסה משודרגת של עוגת ביסקוויטים ושוקולד, עם ריבת חלב באמצע. על פי הסיפורים, הדבר ה”נורא” הזה הומצא כאן בבאגסו, ע”י בחור בשם סינג', שעד היום מוכר את הבאגסו-קייק (המקורי) במכולת שלו בבאגסו עילית.

להלן המתכון הסודי של ריטה ל"באגסו קייק" (לנוחיותכם תרגמתי לשפה אחת, ואל תספרו מאיפה קיבלתם אותו, הוא סודי...)

מצרכים:

• 300 גר' פתי בר
• 200 גר חמאה
• 300 גר' חלב מרוכז 
• 100 גר' שוקולד מריר

הכנה:

• לשבור פתי-בר קטן, קטן, להכניס לבלנדר ולפורר לאבקה.
• להעביר את הפירורים לתבנית (25 X 40), להוסיף 100 גר' חמאה בטמפ' חדר וללוש היטב לתערובת אחידה.
• להדק ולדחוס היטב את התערובת בתבנית.
• להמיס 50 גר' חמאה במחבת, להוסיף 300 גר' חלב מרוכז שבושל במשך שעתיים וחצי עד שהתקרמל (אפשר להחליף בריבת חלב, אלון), לערבב היטב על אש קטנה, עד שלא יהיו גושים.
• לשפוך את תערובת ריבת החלב על הביסקוויטים ולפזר אחיד. חשוב לעשות זאת כאשר ריבת החלב חמה מאוד, אחרת העוגיות מתפרקות.
• להמיס 50 גר' חמאה במחבת, להוסיף 100 גר׳ שוקולד מריר, לערבב היטב על אש קטנה עד שהשוקולד נמס וללא גושים.
• לשפוך את תערובת השוקולד על ריבת החלב ולפזר אחיד. 
• ליבש את השוקולד ע"י נפנוף צלחת מעל במשך כמה דקות.
• להקפיא לפחות שעה לפני ההגשה.

הגשה: 

• להוציא מהמקפיא כמה דקות לפני ההגשה, לחתוך פרוסות קטנות ולהגיש. 

אזהרה – בגסו קייק אינו מומלץ לסובלים מסוכרת, יתר לחץ דם, כולסטרול גבוה, שומנים בדם או רגישות לגלוטן. אבל הוא טעים פחד!!!

אחרי השיעור אנחנו יורדים חזרה למקלוד לבקר במוזיאון הטיבטי. 

אולי זה רק אני, אבל טיבט נכבשה ע"י סין בשנת 1946, מאז ועד היום הסינים עושים שם דברים נוראיים, שראוי שהעולם יביע דעתו עליהם, אבל מכאן ועד "מוזיאון" שהוא בעצם סוג של "אכלו לי שתו לי", יש מרחק. המקום מלא תמונות וסרטים של "לפני ואחרי", לוח שלם מוקדש לתמונות של מאות טיבטים ששרפו את עצמם במהלך השנים במחאה על כיבוש טיבט. בקיצור, לא התחברתי. אולי אם באים מוכנים זה יותר קל. אז בואו מוכנים. מה כן למדנו? לי לפחות היה חדש שטיבט היא מדינה עצומה. שטחה כשני שלישים משטחה של הודו. תמיד חשבתי שטיבט זה משהו כמו נפאל, או בהוטן, אבל לא, זו מדינה עצומה. כנראה שלא יהיה קל לשכנע את הסינים לוותר עליה למרות הכל. הכניסה בחינם, פתוח כל יום מלבד יום שני, מעשר עד שש.

ארוחת ערב ב"מטבח האיטלקי של ג'ימי", מסעדה מומלצת במקלוד-גאנג'. פיצות, פסטות, סלטים, ואף טיפה חריף.

לילה טוב מהעננים

לפרק התשיעי