אם אתם בקטע של טרקים אתגריים בגובה 5,000 מטר, או קפיצות בנג׳י מעל נהרות סוערים, או אפילו וויט ווטר ראפטינג ברמה 4.5, אל תבואו לאירלנד. זה לא מה שתמצאו כאן. אבל כן תמצאו כאן ארץ ירוקה ונעימה, עם נוף מרחיב לב של כרי מרעה מלאי פרות וכבשים, יערות אלונים, מילות וצפצפות ומצוקי סלע נישאים מעל האוקינוס. אנחנו (ארבעת הזקנים חסרי המנוח) ממש אוהבים מקומות כאלה, ואם תוסיפו לזה גם בירה מעולה (טיפ- לא באמת שתיתם גיניס עד ששתיתם אותה באירלנד מולדתה), וויסקי שמחליק בגרון, אוכל משובח ואנשים מקסימים ומסבירי פנים, תבינו למה כל כך נהנינו לעשות כאן שבועיים של חופשת קיץ.
אירלנד אולי נשמעת קרובה, אבל המסע לדרום האי האירי לקח לנו 24 שעות. זה התחיל בארבע שעות לא קלות בנתב"ג, הקורונה הצליחה להרוס כל חלקה טובה בשדה התעופה, והתורים זזים ממקום למקום. כשהגענו לשדה זה נראה פשוט, ובאמת אחרי 45 דקות סיימנו צ'ק-אין. אלא מה? כולם אומרים שצריך לטוס עם טרולי, אבל רשות שדות התעופה עדיין לא הפנימה זאת, והתור לבידוק הבטחוני שלפני ביקורת הדרכונים מגיע לשער הכניסה לטרמינל, ולא, אני לא מגזים. כשכל אחד מביא טרולי, לוקח הרבה יותר זמן לבדוק את כולם. אבל כדברי השיר "עברנו גם את זה". אמנם לקח לנו שעה ורבע, אבל עברנו.
הטיסה בוירג'ין אטלנטיק ללונדון עוברת בקלות, אולי בגלל השידרוג למחלקת עסקים ששירין מדיזנהאוז הצליחה לארגן לנו ממש בזול (תודה שירין!!!), או אולי בגלל הצוות החביב שלדעתנו שתה חלק גדול מהשמפניה של הביזנס. חמש שעות ואנחנו בהית'רו, חוששים ממה שנמצא כאן, כי לפי הסיפורים, נתב"ג זה צ'יפס ליד הית'רו. אז אני חייב לאכזב את כל הפסימיסטים ששלחו אותנו לטוס דרך נורבגיה, או איסלנד, הית'רו ממש שקט, ואנחנו מגיעים לשער העליה למטוס לדבלין הרבה זמן לפני הטיסה, ואפילו מצליחים לנשנש משהו ב"פראט א מנגר".
הטיסה מלונדון לדבלין לוקחת 45 דקות, ככה שממש לא חשוב איפה אתם יושבים במטוס, גם השורה האחרונה מגיעה לדבלין. עכשיו כל מה שנותר זה לקחת את הרכב השכור שלנו, מה שמסתבר כהרפתקה, כי הפקידים של יורופקאר מקפידים להסביר לכם כל דבר באריכות רבה, ככה שהתור מתקדם ממש באצלתיים. לא נורא, אנחנו בחופש.
אנחנו יוצאים מדבלין על M50, האוטוסטרדה המרכזית של אירלנד, וממשיכים בכבישים קצת יותר קטנים לדרום. זהו. עכשיו אנחנו כבר ממש בחופש. הדרך עוברת בין הרים (יותר גבעות בעצם) ויערות, כפרים קטנים, עיירות נחמדות והמון, המון, המון ירוק. בדרך אנחנו עוצרים בטסקו עצום וקונים קצת מצרכים לימים הקרובים, כבר מרגישים בחופש.
הבית שלנו לימים הקרובים נמצא בסוף העולם, בין עיירה בשם ווילירסטאון לעיירה בשם אגליש (מי ששמע על אחת מהן שיקום). הבית שייך לרובין וטוני סאמרס. טוני היה כתב צבאי של ה- BBC במזרח התיכון, והיום כותב ספרים תיעודיים ביחד עם רובין. הספר שלו – היום האחד עשר - היה ברשימה הסופית של מועמדים לפרס פוליצר. כבוד!! הם רכשו את האחוזה העצומה הזאת בשנות השבעים ב-8,000 פאונד, ובמהלך השנים שיפצו את שני הבתים שהיו "חורבות" לדברי רובין. כיום, כשכל הילדים עזבו את הבית, הם החליטו להסב את אחד מהבתים, ששימש אותם לכתיבה עד כה, לשתי יחידות אייר בי אנד בי. הבית גדול ומפנק, נמצא על נהר הבלקווטר, בין יער לכרי מרעה ומלבד היותו קולני ביותר, עם רצפות חורקות וקירות מדברים, הוא ממש מושלם. אנחנו נעשה כאן חיים משוגעים.
ארוחת ערב קלה ולישון. מחר מתחילים לבלות.
לילה טוב מסוף העולם.
