היום אנחנו עוזבים את קאנאזווה ונוסעים בדרך הלבנה, החוצה את ה"אלפים היפנים" לכיוון טאקאיאמה, תחנתנו הבאה. האלפים היפניים הם קבוצה של שלושה רכסי הרים החוצים לשניים את האי הונשו. שלושת הרכסים, הנפגשים במרכז האי, הם רכס הידה, רכס קיסו ורכס אקאישי. הפסגות הגבוהות של האלפים היפניים הן בין הפסגות הגבוהות ביפן, לאחר הר פוג'י, ומגיעות לגבהים של למעלה מ-3,000 מ'. אנחנו חוצים היום את האלפים הצפוניים - הרי הידה.
הדרך הלבנה בה אנחנו נוסעים, מתפתלת במעלה רכס הידה, חוצה מעבר הרים בגובה של כמעט 3,000 מטר, ומתפתלת למטה מצדו השני של הרכס. הדרך צרה ומשובשת (היא פתוחה רק 4-5 חודשים בשנה, בחורף היא סגורה), הנסיעה איטית וקשה, אבל הנוף מהמם. בהחלט שווה את המאמץ. מפלים גבוהים מכל צד, רכסי ההרים נשקפים מסביב, והכל ירוק ופורח. כיף של דרך.
כדרכנו בקודש, אנחנו מחליטים למצוא לנו אונסן, ובוחרים ב- Oyadani no Yu, אונסן טבעי בלב ההרים, שיורדים אליו בכ- 260 מדרגות (ואחר-כך עולים אותן חזרה כמובן). הוא נמצא ממש למרגלות מפל "שערות הזקנה" - Ubaga-taki - שנבחר לאחד מ- 100 המפלים המפורסמים של יפן, ולא בכדי. המפל נופל כמה עשרות מטרים על פני סלע ממנו הוא ניתז בזרמים רבים הדומים לשיער לבן של אישה – מכאן שמו. אנחנו חונים בחניון מספר 4 של הדרך הלבנה, יורדים לאונסן ונאלמים דום. בלב ה"שום מקום", ממש מתחת למפל, בנו בריכה קטנה הניזונה ממעיין חם. עד כאן נשמע סביר. עכשיו תוסיפו לזה שביל גישה מסודר, עם מדרגות בטון במקומות הקשים, מלתחות, שירותים (עם נייר טואלט בשפע), אונסן רגליים מול המפל, מתחת לסככה קטנה להגנה מהגשם, וכל זה בחינם. רק ביפן. אנחנו מאוהבים סופית.
אחרי הרחצה אנחנו ממשיכים לאורך הדרך, עוצרים ליד חלק מהמפלים ויורדים לצד השני של ההרים בדיוק בשעה מתאימה לארוחת צהריים בשיראקאווה גו. זהו אזור הידוע בסגנון בניה ייחודי - Gassho-zukuri - שפירושו "כמו הידיים בתפילה". גגות הקש של הבתים מזכירים ידיים של נזירים בודהיסטים בתפילה. הסגנון התפתח במהלך השנים כדי לאפשר לגגות הקש לעמוד בפני כמויות גדולות של שלג כבד הנופל באזור במהלך החורף.
המקום היחיד שנראה לנו (ליובל, האחראית על המסעדות), מגיש אוכל יפני שנראה טעים, אבל את ההזמנה עושים במכונה. זה המקום להרחיב מעט על נושא מכונות השתיה והאוכל ביפן. שתיה קונים ביפן במכונות אוטומטיות הנמצאות בכל פינת רחוב (ממש כך). בכל מכונה תמצאו בין 10 ל-20 סוגי משקה, והמחירים ממש מפתיעים – בין 5 ל-8 שקלים למשקה קר. המכונות הללו נמצאות גם בטבע, מצאנו אחת במסלול המפלים של אקאמה, בתחנות עצירה על הכבישים המהירים, ובעצם ממש בכל מקום. רק צריך לזכור שאת רוב המשקאות אנחנו לא מכירים, את צפו להפתעות.
נושא האוכל הוא קצת שונה. בהמון מקומות ביפן (הסובלת מחוסר מובנה בכח אדם עובד, עקב גיל האוכלוסיה וחוקי הגירה נוקשים), החליפו מכונות הזמנת האוכל את הקופאי. אתם מזמינים את האוכל במכונה, משלמים ומקבלים כרטיס שאותו אתם מוסרים למי שמכינים את האוכל. הבעיה הקטנה היא, שבחלק מהמקומות יש אמנם ציורים יפים של המנות, עם תיאור (לפעמים אפילו באנגלית) של המנה, אבל על המכונה עצמה רשומים שמות המנות ביפנית בלבד. אנחנו מפעילים קצת גוגל טרנסלייט (חובה לכל מי שנוסע ליפן), קצת קריאה השוואתית, וקצת היגיון, ומזמינים לנו ארוחת צהריים טעימה. את השתיה אנחנו קונים, כמובן, במכונת שתיה סמוכה.
מכאן לטאקאיאמה זה כבר כביש "מהיר", אבל מתוך כ-60 ק"מ, 30 ק"מ הוא עובר במנהרות, כשהארוכה שבהן אורכה 11 ק"מ. טאקאיאמה היא בעצם די “חור”, עיר קטנה ולא ממש משמעותית בשולי האלפים היפנים. ייחודה של העיר הוא בחלקים המשומרים שלה, שמאפשרים לחוות קצת את יפן הפאודלית הכפרית.
היא ידועה גם בעץ האיכותי שלה, שמשך לאיזור נגרים מיומנים בתקופה הפיאודלית, וגם היום העיר מלאה נגריות וחרשי עץ שונים. אפילו אנחנו קנינו קרש חיתוך מעץ משובח. אבל אלה ממש לא סיבות להגיע עד סוף העולם. אנחנו (ועוד כמה עשרות אלפי יפנים ומאות ישראלים) נמצאים כאן בגלל הפסטיבל. פסטיבל טאקאיאמה נחשב לאחד משלושת הפסטיבלים היפים ביותר ביפן. הוא מתקיים פעמיים בשנה, באביב (14-15 באפריל) ובסתיו (9-10 באוקטובר), ומושך אליו אלפים רבים מכל רחבי יפן. מרכז הפסטיבל הוא תהלוכה של במות טקסיות (כל אחת מייצגת מקדש אחר) ברחובות העיירה. במהלך שני ימי הפסטיבל הבמות מוצגות לראווה באחד הרחובות הראשיים, ושלוש פעמים הן נגררות ברחובות ע"י צוות מפעילים, לקול התפעלות הקהל. כשניסינו להבין את מהות הפסטיבל, הסבירו לנו שאלי השינטו, אלה הגרים במקדשים, משתעממים להיות סגורים שם כל הזמן, וכשהם משועממים, הם מתחילים לעשות שטויות – לגרום שיטפונות, טייפונים, רעב, וכל מיני רעות חולות. כדי למנוע את השיעמום, מוציאים אותם לטיול פעמיים בשנה, בסתיו ובאביב. כיוון שאל לא יוצא לטיול ככה סתם באופניים, בנו להם את המקדשים הניידים (הבמות) שבהם אפשר להוציא אותם לטיול. מסביב לבמות ולתהלוכה מתקיימים כל מיני ארועים, וכמובן, שוק אוכל ענק, כי היפנים מתים על אוכל רחוב של פסטיבלים. מהאוקונומיאקי (ע"ע), דרך כל מיני מאכלים משונים, ועד קינוחים כגון בננות טבולות בשוקולד צבעוני.
הפסטיבל מתחיל מחר, אז הלילה אנחנו לנים בבית הארחה קטן וחמוד שנמצא ממש בקצה הרחוב של הפסטיבל. מזל שהזמנו אותו 3 חודשים מראש, כי בעיר אין מיטה אחת פנויה. בדקנו. Shakunage no Hana הוא בית עץ מקורי שהפך לבית הארחה. הבית ממש עתיק, וסובל מבעיות של בית עתיק, כמו רצפות חורקות, קירות נייר דקיקים וגרמי מדרגות צרים ותלולים, אבל הזוג שמנהל אותו ממש מקסים. הוא היה נגן והיא רקדנית, וכיום הם מנהלים בביתם את בית ההארחה.
הם פשוט מדהימים. מהסאקה והפירות שחיכו לנו בחדר, דרך השירות הזמין והחרישי, החלפת מגבות ידיים בכל הכיורים (השירותים והמקלחות משותפים) כל רבע שעה, ועד מתנות הפרידה הקטנות שקיבלנו עם צאתנו לדרך. הם פשוט יצאו מגדרם כדי שנרגיש טוב. באמת זוג מקסים, והבית שלהם מלא כלי נגינה, מזכרות וריהוט יפני עתיק. חגיגה. מומלץ בחום.
אנחנו הולכים לחפש ארוחת ערב מקומית, וקדימה למיטות. יום עמוס מחר.
לילה טוב מטאקאיאמה.
